נאוקרטיס
 | |
| צלחת קישוטית ועליה ספינקס יושב, נאוקרטיס, המאה ה-6 לפנה"ס | |
| מידות | |
|---|---|
| גובה מעל פני הים |
−9 מ'  |
| מיקום | |
| מדינה |
מצרים |
| קואורדינטות | 30°54′00″N 30°37′00″E / 30.9°N 30.616667°E |
  | |
נאוקרטיס (ביוונית עתיקה - Ναύκρατις; בתרגום חופשי "השולטת בים", "גבירת הימים". מהפועל היווני ναυκρατέω, "לשלוט בים") הייתה עיר במצרים העתיקה, שניצבה על גדת השלוחה המערבית ביותר של הדלתא של הנילוס, 72 קילומטרים מדרום-מזרח לים התיכון ולאלכסנדריה, בירת מצרים התלמית. נאוקרטיס הייתה המושבה היוונית הראשונה במצרים, ובמשך זמן רב הייתה גם המושבה היחידה. לנאוקרטיס תפקיד חשוב במגע בין התרבות היוונית והתרבות המצרית.
האתר בו שכנה העיר הוא כיום אתר עתיקות בעל חשיבות רבה, מקור לחפצי אמנות נדירים ביופיים המצויים במוזיאונים ברחבי העולם וגם מקור של כמה מהכתובות היווניות העתיקות ביותר שנמצאו.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראיות ארכאולוגיות מעידות כי ההיסטוריה של המגע בין יוון העתיקה ומצרים העתיקה מתחילה בתקופת יוון המיקנית וייתכן שאף בתקופת התרבות המינואית הפרוטו-יוונית. היסטוריה זו לא הייתה בתחילתה היסטוריה של התיישבות, אלא היסטוריה של סחר, ולא נוסדו מושבות של קבע בתקופות אלו.
לאחר קריסת התרבות המיקנית, ולאחר תקופת המעבר ביוון (מ-1100 לפנה"ס עד 750 לפנה"ס), החל "רנסאנס" של התרבות היוונית במהלך המאה ה-7 לפנה"ס, שהביא לחידוש הקשר עם שתי תרבויות הנהר הגדולות - מסופוטמיה ומצרים.
הדיווח הראשון על יוונים במצרים במאה ה-7 לפני הספירה מופיע בספרו של הרודוטוס "היסטוריות", ומספר על פיראטים איונים וקארים שעלו על שרטון בדלתת הנילוס. כן מספר הרודוטוס על מנוסתו של הפרעה פסאמטיכוס הראשון (664 - 610 לפנה"ס), בן השושלת ה-26 של פרעוני מצרים, שהודח מכסאו וביקש את עצת האורקל של האלילה לטו ששכן בעיר בוטו שבדלתת הנילוס, וזו ייעצה לו כי יחפש את עזרתם של "אנשים קשוחים" ש"יגיעו מהים". פסאמטיכוס ראה את שריון הארד של הפירטים שעלו על שרטון, והציע להם תגמול אם יסייעו לו לשוב לשלטון. כאשר הצליח לשוב בחזרה לשלטון, היה נאמן למילתו והעניק לפירטים חלקת אדמה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכתבי הרודוטוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 570 לפנה"ס פרעה חפרע הוביל את 30,000 צאצאיהם של הקארים והאיונים כנגד צבאו של מצביא מורד הידוע כיעחמס השני ומוכר בכינויו היווני "אמאסיס". על אף שלחמו בגבורה, הפסידו היוונים בקרב ויעחמס הפך לפרעה. על פי הרודוטוס נשלחו שרידי הלוחמים היוונים לממפיס, על מנת שיגנו עליו מפני המצרים המקומיים. בתמורה לשירותים אלו נטה להם חסד והתיר להם להתיישב בעיר נאוקרטיס. ניתן להבין מהרודוטוס כי במקום היה קיים יישוב, אך יש להניח כי הוא היה יישוב קטן בו ישבה תערובת של מצרים, יוונים ואולי אף פיניקים. הארכאולוגים סבורים כי העיר הייתה מיושבת משנת 625 לפנה"ס.
העיר הפכה בזמנו של יעחמס לנמל חשוב, שהיווה חוליה חשובה בקשר עם המערב. יש להניח כי יעחמס ייסד את העיר היוונית מרצון להכיל את האוכלוסייה היוונית ולרכז אותה במקום בו תהייה נתונה לשליטתו. לא היה מדובר בעיר-מדינה, אלא בעמדת סחר בינלאומית חשובה. על פי הרודוטוס המקדש הידוע כ"הלניון" היה מיזם משותף אותו מימנו תשע ערי מדינה מזרחיות ביוון - ארבע ערים איוניות - כיוס, קלזומנאי, טאוס ופוקיאה; ארבע ערים דוריות: רודוס, הליקרנסוס, קנידוס ופאסליס; ועיר אחת איולית: מיטילנה. מילטוס, סאמוס ואגינה הקימו מקדשים נפרדים. כך, לפחות שתים עשרה ערי מדינה יווניות עבדו בשיתוף פעולה שלא רק שהיה נדיר, אלא נמשך לאורך זמן.
לפי הוראת השלטון המצרי, נאוקרטיס הייתה המקום היחיד שבו הותר ליוונים לסחור במצרים. הייתה שם כנראה מצודה מצרית שאנשיה פיקחו על הסוחרים, שחויבו לשלם מיסים ונאסר עליהם לשאת נשים מצריות. בשלב מסוים בתקופת השלטון הפרסי, התארגן היישוב היווני במקום כפוליס יוונית.[1]
לאחר ייסוד העיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]המצרים ייצאו ליוון דגנים, וכן בדים ופאפירוס, והיוונים סיפקו למצרים כסף, עצים, שמן זית ויין. אך חשיבות העיר לא הייתה רק בתחום המסחר, נאוקרטיס והמצודות שבאו לאחריה באזור הדלתא, הפכו למקור חשוב לשכירי חרב עבור פרעוני השושלת ה-26 שישבו בעיר הבירה סאיס הסמוכה לנאוקרטיס. שריון ההופליט של היוונים, הטקטיקה אותה יישמו, וניסיונם הימי היו גורם מכריע במלחמות הפנימיות במצרים של השושלת ה-26.
נאוקרטיס הפכה למקור השראה ליוונים שנחשפו לפלאי התרבות והארכיטקטורה המצרים, אליהם לא נחשפו מאז תקופת הארד. חפצי אמנות מצרים החלו לזרום בנתיבי הסחר ונמצאו בבתיהם ובסדנאותיהם של האיונים, ודרך אגינה, אל ערי המדינה של יוון היבשתית. המצרים היו פחות פתוחים להשפעה היוונית בשלב זה.
הממצאים בנאוקרטיס תרמו מאוד להבנת התפתחות הכתב היווני, וכמה מהכתובות האיוניות העתיקות ביותר נמצאו שם על גבי חרסים.
המשנה במסכת עבודה זרה (עבודה זרה מד ב) מזכירה פילוסוף בשם פרוקלוס בן פלוספוס שעמד בשיח עם רבן גמליאל בנוגע לכך שזה רחץ בבית מרחץ שהיה בו פסל של אפרודיטה. פרוקלוס זה מזוהה עם פילוסוף בשם פרוקלוס איש נאוקרטיס.
כיבושי אלכסנדר הגדול והקמת אלכסנדריה הביאו לירידה בחשיבותה של נאוקרטיס, שהייתה עד אז נמל עיקרי במצרים. העיר נותרה מיושבת עד תחילת ימי הביניים, ורשומות של בישופים מזכירות את שמה. לאחר מכן ננטשה.
ארכאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתר התגלה על ידי פלינדרס פיטרי, שחפר במקום בשנים 1884–1885. לאחריו חפר במקום ארנסט ארתור גרדנר בשנת 1899, ולבסוף דייוויד ג'ורג' הוגארת בשנת 1903.
הארכאולוגים מיקדו את תשומת לבם בשני אזורים ברבעים הצפוני והדרומי של העיר. בקצה הדרומי של העיר היה מחסן סחורות גדול (מסומן כ-A בשרטוטו של פיטרי), ומעט צפונה לו מקדש עשוי מלבני בוץ המוקדש לאלה אפרודיטה בגודל של כ-14 מ' X 8 מ'. ממזרח למקדש זה נמצא בית חרושת קטן לייצור חרפושיות.
בצד הצפוני נמצאו חורבותיהם של מספר מקדשים (E: מקדש להרה, F: מקדש לאפולו, G: מקדש לקסטור ופולוקס. מזרחית ל-F נמצא בשנת 1899 על ידי הוגארת מקדש היכול להיות ה"הלניון" עליו דיבר הרודוטוס.
מאוחר יותר חפרו במקום הארכאולוגים האמריקנים וו. קאולסון וא. לנארד, שייסדו את "פרויקט נאוקרטיס". בשנים 1977 ו-1978 ביצעו הארכאולוגים האלו סקר מקיף במקום, ולאחר מכן חפרו שם שוב ב-1980–1982. כיום נמצא המקום בו חפר בעבר פיטרי שקוע מתחת למים, מה שמקשה מאוד על החפירות באזור. קאולסון ולנארד קבעו כי תשומת לב החופרים הקודמים במקום הוקדשה למקדשים שמצאו, ולא לחפצים מחיי היומיום המראים על חיי המעשה והמסחר, וכי אלו התעלמו מהתקופה ההלניסטית והרומית, ולא ניסו לגלות ממצאים הקשורים בה. כן קבעו כי החקלאים באזור השתמשו במקום למטרותיהם, והרסו לחלוטין את צדו המזרחי של האתר.
רוב הממצאים בנאוקרטיס היו כדי חרס, אך גם מספר פסלוני אבן וחרפושיות. אלו פזורים במוזיאונים ברחבי העולם, ורבים מהם מצויים במוזיאון הבריטי. ממצאים מאוחרים יותר מוצגים במוזיאון באלכסנדריה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נאוקרטיס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- נאוקרטיס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ישראל שצמן, תולדות התקופה ההלניסטית, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 7, עמ' 45.