פוליטיקה של הונג קונג

הפוליטיקה של הונג קונג מתרחשת במסגרת של מערכת פוליטית המנוהלת על ידי בסיס המסמך המעין-חוקתי שלה, חוק יסוד הונג קונג, בית המחוקקים שלה, ראש הרשות המבצע. המערכת הפוליטית הייתה מערכת נשיאותית רב-מפלגתית מוגבלת. ממשלת האזור המנהלי המיוחד של הונג קונג המהוה חלק מהרפובליקה העממית של סין מנוהלת על ידי ראש הרשות המבצעת של הונג קונג.

ב-1 ביולי 1997, ריבונות הונג קונג הועברה לסין העממית, והסתיימו יותר ממאה וחצי שנים של שלטון בריטי. הונג קונג הפכה לאזור מנהלי מיוחד של סין עם רמה של אוטונומיה בכל העניינים למעט ענייני חוץ והגנה, שהם תחומי האחריות של ממשלת סין. על ההצהרה המשותפת הסינית-בריטית (1984) וחוק היסוד, הונג קונג תשמור על מערכותיה הפוליטיות, הכלכליות והמשפטיות ואורח חייה הייחודי ותמשיך להשתתף בהסכמים וארגונים בינלאומיים כטריטוריה תלויה למשך 50 שנה לפחות. למשל, הוועד האולימפי הבינלאומי מכיר בהונג קונג כתלות משתתפת תחת השם "הונג קונג, סין", בנפרד מהמשלחת מהרפובליקה העממית של סין .

כחלק מהעיקרון של מדינה אחת, שתי שיטות, ממשלת הונג קונג ליברלית מבחינה כלכלית ויש הבדלים במערכת הפוליטית. סעיף 68 לחוק היסוד של הונג קונג קובע כי המטרה הסופית של שיטת הבחירות בהונג קונג היא בחירת כל חברי המועצה המחוקקת באמצעות בחירות הממשות זכות בחירה אוניברסלית. סעיף זה וסעיף דומה העוסק בבחירת ראש הרשות המבצעת של הונג קונג הפכו את זכות הבחירה למועצה ולראש הרשות המבצעת לנושא דומיננטי בפוליטיקה של הונג קונג. בפועל, ראש הרשות המבצעת ומחצית מחברי המועצה לא נבחרו על ידי הציבור הרחב אלא במחוזות בחירה פונקציונליים (כל מחוז הוא קבוצת אינטרס מקצועית או מיוחדת המעורבת בתהליך הבחירות).

תחנת מעבר בין הונג-קונג ליבשת העיקרית; ביקורת מכס ודרכונים. מעבר לתחנה זו נדרשת אשרת כניסה לסין

ההתפתחות הפוליטית-משטרית בשנים 1982 עד 1997

מעמד וחוקה

על פי התיקון לחוקה הסינית משנת 1982 ועל פי ההצהרה המשותפת הסינית-בריטית משנת 1984, נקבע כי הונג קונג תהווה אזור מנהלי מיוחד של הרפובליקה העממית של סין (Special Administration Region –HKSAR). על מנת לאפשר את קיומה של 'מדינה אחת, שתי שיטות', אושרה במרץ 1990 על ידי הקונגרס העממי הסיני 'החוקה הקטנה' - החוק הבסיסי של הונג קונג ב-1990. נקבע כי הפרשנות לחוקה זו תינתן על ידי ועדה מייעצת של הקונגרס העממי הסיני (NPCSC), וכי תשמר האוטונומיה של הונג קונג בתחום הכלכלי (כגון מטבע ומסחר) וכן בתחום הפוליטי במידת מה, למעט בעניינים הנוגעים לביטחון לאומי ויחסים דיפלומטיים. כמו כן סוכם כי השיטות הפוליטיות, השיפוטיות והכלכליות הייחודיות של הונג קונג, כמו גם אורח החיים באזור ישמרו לכל הפחות למשך חמישים שנה, מיולי 1997.

מושל הונג קונג

המושל הראשי של הונג קונג (The Chief Executive) על פי החוק הבסיסי של הונג קונג, מונה כמושל ראשון לאזור המנהלי המיוחד טאנג צ'י וואה (Tung Chee Hwa), על ידי 800 אלקטורטים - נציגי מחוזות בחירה פונקציונליים על פי תעסוקה, בנוסף לנציגי גופי ממשל, דת, חינוך ומשפטנים. המנהל הכללי הוא זה שממנה את הרשות המבצעת, הבאה לעזור לו בניהולה של הונג קונג. בשיטה זו לכאורה נשמר הניתוק בין הפוליטיקה המקומית של הונג קונג לבין הממשל המרכזי בבייג'ינג, אולם הבחירה במנהל הראשי אינה ישירה וכללית ואיל הספנות טאנג היה למעשה, גם אם לא להלכה, מינוי של בייג'ינג. המנהל הראשי הוא ראש הרשות המבצעת ולאחר התפטרותו של טאנג במרץ 2005 נבחר ביוני 2005 דונלד צאנג (Donald Tsang), גם כן על ידי וועדת אלקטורטים שמונתה על ידי בייג'ינג.

המערכת המשפטית

על פי החוק הבסיסי, הוקם עם העברתה של הונג קונג לסין, בית המשפט האחרון לערעורים, מתוך מטרה לשמור על עצמאותה של הרשות השופטת של הונג קונג מפני זו של בייג'ינג, כאשר בנוסף קובע החוק הבסיסי כי החוקה נתונה לפירוש הוועדה המייעצת של הקונגרס הסיני ולא אך ורק לבית המשפט בהונג קונג.

הרשות המחוקקת

ערך מורחב – המועצה המחוקקת של הונג קונג

אחוז ההצבעה לרשימות השונות מאז 1991

המועצה המחוקקת של הונג קונג (LegCo) מונה כשישים חברים, כאשר בבחירות הראשונות תחת השלטון הסיני ב-1998, נבחרו רק כעשרים מהם בבחירות כלליות על פי אזור בחירה גאוגרפי, כשלושים מהם על פי אזורי בחירה פונקציונליים ועשרת הנותרים על ידי 800 האלקטוראטים שבחרו בטאנג לתפקידו. מספר המחוקקים אשר נבחר על ידי האלקטוראטים הצטמצם בבחירות 2000, עד אשר בבחירות האחרונות ב-2004 כמחצית מחברי המועצה המחוקקת נבחרו באזורי בחירה פונקציונליים והמחצית השנייה בבחירות כלליות, על פי אזורי בחירה גאוגרפיים. רוב הסיעות במועצה המחוקקת תומכות ברשות המבצעת, כאשר המפלגה הגדולה בגוש זה היא 'בעלי הברית הדמוקרטיים למען הונג קונג טובה יותר' (Democratic Alliance for Betterment of Hong Kong). בנוסף תומכות בממשלה המפלגה הליבראלית והמפלגה ה'פרו ממשלתית, עצמאיים ואחרים' (Pro-Government), אך מפלגות אילו זכו לתמיכה מועטה באזורי הבחירה הגאוגרפיים וכוחן בא להן מאזורי הבחירה הפונקציונליים, המצומצמים מאוד במספר הבוחרים שלהם. הגוש האופוזיציוני במועצה המחוקקת מורכב בעיקרו מהמפלגה הדמוקרטית, אשר זכתה לתמיכה רבה באזורי הבחירה הגאוגרפיים וכן המפלגה הפרו דמוקרטית. הגוש הדמוקרטי מתנגד לרפורמות החוקיות המוצעות על ידי הממשלה, מתנגד לכל התערבות של המשטר המרכזי בחיי הונג קונג ותומך בקידום הדמוקרטיזציה ב-HKSAR.

אזרחות ב-HKSAR

עד יולי 1997, תושבי הונג קונג הקבועים החזיקו באזרחות כתושבי טריטוריה בשלטון בריטניה (BDTC). ב-1986, חוקקה ממשלת בריטניה חוק מיוחד המאפשר יצירתה של 'אזרחות בריטית מעבר לים' (BN(O)), זאת כדי שתושבי הונג קונג המעוניינים בכך, יוכלו להפוך לאזרחים בריטיים, אך ללא יכולת להגר לבריטניה. בכך ביקשה הממשלה הבריטית להגן על אזרחי הונג קונג לאחר מסירתה לידי סין וזאת על ידי הפיכתם לאזרחים בריטיים, אם כי בפועל חלק מאזרחי הונג קונג נמנעו מלהגיש בקשה לאזרחות זו. ממשלת סין החליטה, לפני האחד ביולי 1997, להכיר בכל סיני אתני תושב הונג קונג כאזרח הרפובליקה העממית של סין באופן אוטומטי. הממשלה הסינית מנפיקה דרכון מיוחד לתושבי הונג קונג (HKSAR Passport) אשר הם אזרחי סין, כך שאזרח סיני בעלת דרכון של היבשת, לא זכאי לאותן זכויות המוענקות לאזרח סיני המחזיק בדרכון של הונג קונג. ממשלת סין אינה מכירה באזרחות כפולה ומחייבת את אזרחיה להחזיק בדרכון אחד בלבד ומשום כך תושבי הונג קונג שאינם ממוצא סיני כמעט ולא הפכו לאזרחי ה-PRC. כל אדם שלו הזכות להתגורר בהונג קונג (ROA) ולו תעודת זהות של הונג קונג, רשאי לבקש דרכון HKSAR, על אף שברשותו גם דרכון BN(O), כך שרבים מתושבי הונג קונג מחזיקים בשני הדרכונים גם יחד.

ההתפתחויות הפוליטיות מאז 1997

הוויכוח על הזכות למגורים בהונג קונג 1999

אחד המבחנים הראשונים לשלטון החוק בהונג קונג, תחת הנהגת טאנג, היה הוויכוח למי ניתנת הזכות על פי החוק הבסיסי של הונג קונג, להתגורר בהונג קונג (The Right of Abode-ROA).

על פי סעיף 24 לחוק הבסיסי של הונג קונג, נקבע כי כל אזרח סיני שנולד, או חי בהונג קונג לפחות שבע שנים, זכאי להתגורר בהונג קונג. בנוסף, סעיף 24 קובע כי כל אדם שנולד להורים אשר זכאים להתגורר בהונג קונג, זכאי אף הוא להתגורר בהונג קונג. המועצה המחוקקת של הונג קונג קבעה ביולי 1997, כי כל סיני הטוען לזכותו להתגורר בהונג קונג, אפילו אם כרגע הוא חי בהונג קונג באשרה זמנית, נדרש לאשרה מיוחדת לצאת מסין עצמה מלשכת הביטחון הציבורי, בנוסף לאישור ממשרד ההגירה כי הוא אכן רשאי להתגורר בהונג קונג בקביעות. בפסיקתו בערעור בנושא מינואר 1999, קבע בית המשפט העליון לערעורים של הונג קונג, כי יש לפרש את סעיף 24 באופן כזה המעניק זכות להתגורר בהונג קונג גם לילדים אשר הוריהם לא החזיקו בROA בעת לידתם, אלא השיגו זכות זו מאוחר יותר. בנוסף, קבע בית המשפט כי הדרישה מהזכאים להתגורר בהונג קונג, להציג אשרה מיוחדת המתירה להם לעזוב באופן חד כיווני את סין עצמה, אינה חוקתית ויש לבטלה. משמעות ההחלטה של בית המשפט הייתה כי למעלה ממיליון וחצי סינים המתגוררים בסין עצמה, זכאים להתגורר בהונג קונג, בהתאם לחוק הבסיסי. הרשות המבצעת של הונג קונג החליטה בעקבות פסיקת בית המשפט, לבקש מהוועדה המייעצת לקונגרס העממי הסיני, ה-NPCSC, לפרש את סעיף 24 הנתון במחלוקת בהתאם לסמכותה על פי סעיף 158 לחוק הבסיסי. ביוני 1999, החליטה ה-NPCSC לפרש את סעיף 24 באופן כזה המאפשר קבלת אזרחות של הונג קונג, רק לאלו אשר נולדו בשעה שהוריהם היו כבר היו זכאים להתגורר בהונג קונג. בנוסף קבעה הוועדה, כי את סעיף 24 יש לפרש בהתאם לסעיף 22 בחוק הבסיסי, כלומר שכל אזרח סיני המעוניין לעבור להונג קונג, מחויב להשיג אישור לכך מהממשלה בביג'ינג.

רבים ראו החלטת הרשות המבצעת של הונג קונג לבקש פירוש לחוק הבסיסי מה-NPCSC לאחר שבית המשפט כבר פסק את פסיקתו, פגיעה חמורה בעצמאות המשפטית של הונג קונג ופגיעה באוטונומיה של הונג קונג על פי עקרון 'מדינה אחת-שתי שיטות'. מנגד טענו אחרים ובהם מזכירת המשפטים אליס לאנג (Leung), כי החלטת הרשות המבצעת הייתה נכונה וחוקתית ועדיפה על פני שינוי החוק הבסיסי עצמו בידי הקונגרס העממי הסיני. כמו כן, הממשלה ציינה כי רבים מתושבי הונג קונג חששו מהצפת האזור במהגרים חדשים, דבר שיפגע במרקם החברתי והכלכלי של ה-HKSAR ועל כן החלטת הממשלה לבקש פרשנות לסעיף 24 זכתה לתמיכה ציבורית בהונג קונג.

יישום סעיף 23 לחוק הבסיסי

סעיף 23 לחוק הבסיסי מסמיך את הרשות המבצעת של הונג קונג לחוקק חוקים למניעת המרדה, הסתה, חתרנות או בגידה של תושבי הונג קונג בממשלת סין העממית. לקראת אמצע שנת 2002 נענה טאנג ללחץ מבייג'ינג והחל לקדם חקיקה להסדרת השמירה על 'הביטחון הלאומי' של סין בהונג קונג. רבים מתושבי הונג קונג סברו כי טאנג חש מחויבות כלפי הממשלה המרכזית, זאת כיוון שמינויו למושל הראשי של HKSAR ב-1997 היה יוזמת בייג'ינג ועסקי הספנות של משפחתו של טאנג התבססו על מימון מחברות ממשלתיות סיניות.

החקיקה המוצעת אפשרה הוצאתם מחוץ לחוק של ארגונים שקיומם נאסר בסין עצמה, אם הם 'פוגעים בביטחון המדינה' ולעצור את חבריהם, גם ללא חקירה מוקדמת. כמו כן כללה ההצעה מתן אפשרות למשטרה להיכנס לבתי מגורים ולעצור אנשים, גם ללא ראיות או צו מבית משפט, הגבלה על חופש העיתונות ועל היכולת לבקר את ממשלת בייג'ינג. תוכני ההצעה, כללו גם הרחבת המושג 'בגידה' וזיהוי ביקורת על הממשלה המרכזית עם מושג זה, והגבלת חופש הביטוי. בנוסף לתוכן ההצעה עצמה, נמתחה ביקורת רבה גם על הליך החקיקה, כיוון שהרשות המבצעת נמנעה מלהציג טיוטה להצעת החוק, ופרטי ההצעה נותרו עמומים ולא אופשרה ביקורת עניינית עליהם.

אחת התומכות הגדולות בהצעה, מזכירת ההגנה של הונג קונג רגינה איב (Ib), טענה כי החקיקה המוצעת היא שגרתית וטבעית וכל מדינה בעולם מחוקקת חוקים לשמירה על ביטחונה והגנתה. כחלק מעקרון 'מדינה אחת שתי שיטות', איב טענה כי הונג קונג מחויבת שלא לפגוע בביטחונה של סין כולה ועל כן עליה לחוקק חוקים לשמירת הביטחון הלאומי. הפרקליט הכללי של הונג קונג בוב אלקוק (Allcock), אף טען כי לעומת התקנות של תקופת השלטון הבריטי, הרי שהחקיקה המוצעת היא זהירה ומדודה. מאידך טען מרטין לי (Lee), ממיסדי וראשי המפלגה הדמוקרטית, כי אין להשוות בין תקופת השלטון הבריטי, המבוסס על דמוקרטיה פרלמנטרית, לבין השלטון בבייג'ינג שהוא אוטוריטרי במהות. לי סבר כי החקיקה תפגע הן בחירויות האדם של תושבי הונג קונג והן בכלכלת הונג קונג, כיוון שחברות רבות יירתעו מלפתוח בה נציגויות. גורמים מחוץ להונג קונג כגון ארגון אמנסטי ואישים פוליטיים בארצות הברית, קנדה, האיחוד האירופי ואוסטרליה הביעו דאגה מהחקיקה המוצעת, כמו גם גורמים בתוך הונג קונג עצמה ובהם אישים דתיים, מועצת העיתונות ואנשי אקדמיה ומשפט.

הדיון בהצעת החוק אמור היה להתקיים ב-9 ביולי, אך כבר בדצמבר 2002 החלו מחאות ציבוריות כנגד החקיקה, אשר שיאן היה בצעדת המונים באחד ביולי 2003, בה השתתפו למעלה מחצי מיליון איש ואשר זכתה לתהודה בינלאומית רחבה. לאחר העצרת, הודיע טאנג כי הצעת החוק תמותן ותשונה, כך שתפגע פחות בחירויות האזרח, אולם שתי מפלגות פרו ממשלתיות, המפלגה הליברלית וממפלגת בעלי הברית הדמוקרטים, הודיעו כי יתמכו בדחיית החקיקה לגמרי ולא יצביעו בעד ההצעה. המחאות הציבוריות המשיכו, הן במחאה על הצעת החוק והן במחאה על המיתון הכלכלי בהונג קונג והטיפול הממשלתי במגפת הסארס (SARS) באותה שנה. באמצע יולי התפטרה מזכירת ההגנה עקב לחץ ציבורי, אולם נשיא סין חו ג'ינטאו (Hu) הודיע כי בייג'ינג מודאגת מאי היציבות בהונג קונג, ובפגישה עם טאנג הודיע כי הונג קונג צריכה להשלים את החקיקה האמורה. למרות עמדת הו, הודיע טאנג ב-5 בספטמבר אותה שנה כי הצעת החוק תוקפא עד להודעה חדשה ותוגש שוב לאחר התייעצות רחבה בתאריך לא ידוע בעתיד.

חשיבותה של פרשת סעיף 23 היא בכך שהשלטון המרכזי נכנע למעשה למחאה ציבורית בהונג קונג, והעדיף את המשך היציבות והצמיחה בהונג קונג, על פני החלת עמדתו בכפייה. הוכח כי מחאה ציבורית יכולה לשמר את הדמוקרטיה במנהל המיוחד, ולצמצם את השפעת בייג'נג על אורח חייהם של תושבי הונג קונג. יש הסבורים כי מתינותה של הממשלה המרכזית בפרשה נבעה מהאינטרס העליון של בייג'ינג בדבר המשך הצמיחה בהונג קונג, והוכחה כי עקרון 'ארץ אחת שתי שיטות' אכן עובד. כמו כן, ייתכן כי הממשלה המרכזית מיתנה את לחצה על הונג קונג, כדי להוכיח לתושבי טאיוואן כי אין להם צורך לחשוש מאיחוד עתידי עם סין ראו: הסטטוס הפוליטי של טאיוואן. התפטרותם של מזכירת ההגנה ומזכיר האוצר, כמו גם חוסר שביעות הרצון הציבורית מתפקודו של המושל הראשי, הגבירו את הלחץ על טאנג להתפטר אף הוא.

הדיון על זכות ההצבעה

לקראת סוף 2003 פרץ וויכוח נוסף בשאלה למי ניתנת זכות ההצבעה למושל הראשי ולמועצה המחוקקת, ובאיזו דרך יבחרו גופים אלו. על פי סעיף 45 לחוק הבסיסי, המטרה הסופית היא ליצור זכות הצבעה לכל אזרח בהונג קונג, אך הסעיף אינו מגדיר כיצד ומתי יש ליישם מטרה זו, אלא רק קובע שניתן לתקן את חוק הבחירה החל מ-2007, לשם הרחבת זכות זו. השאיפה של מפלגות האופוזיציה במועצה המחוקקת הייתה לקדם חקיקה להרחבת זכות ההצבעה הן לבחירות למושל הראשי ב-2007 והן לבחירות למועצה המחוקקת ב-2008, אולם הן נתקלו בהתנגדות הרוב בLEGCO. באפריל 2004 ניתן פירוש לסעיף 45 על ידי ה-NPCSC, שקבעה כי לא ניתן ליישם הצבעה כללית בהונג קונג ב-2007 וב-2008, ובכל אופן על כל חקיקה בתחום לעבור את אישורו של הקונגרס העממי הסיני בבייג'ינג. המחנה הדמוקרטי בהונג קונג ראה בפרשנות מכשול לקידום הדמוקרטיה בSAR, אך הרשות המבצעת ותומכיה ראו בה חלק משימור שיטת 'מדינה אחת שתי שיטות' וכעולה בקנה אחד עם הנאמר בחוק הבסיסי. ההחלטה הסינית בנוגע לסעיף 45 עוררה חשש בטאיוואן, כי אין אפשרות לשמור על אוטונומיה פוליטית במסגרת איחוד עם סין.

התפטרות טאנג ותקופת שלטונו של דונלד צאנג

ב-12 במרץ 2005, התפטר טאנג ממשרת המושל בעקבות אי שביעות רצון משלטונו בקרב בתושבי הונג קונג, וההבנה בבייג'ינג כי קיימת תסיסה כלפי טאנג לאור המצב הכלכלי, הטיפול במגפת הסארס ומחאות האחד ביולי. לאחר שנשיא סין חו ג'ינטאו הצהיר בדצמבר 2004 כי שלטונו של טאנג הוא כושל, נאלץ המושל להתפטר ובמקומו מונה דונלד צאנג (Tsang), שזכה בתמיכת בייג'ינג. בחירתו של צאנג נעשתה אומנם על ידי חבר האלקטוראטים המצומצם, אך זכה לתמיכה ציבורית, בגלל עברו האדמיניסטרטיבי המוערך עוד מתקופת השלטון הבריטי. לאחר המינוי שוב נוצר מתח עקב פרשנותה של ה-NPCSC לחוק הבסיסי, כי צאנג ישמש בתפקידו רק עד 2007 (בה היה אמור טאנג לסיים את תפקידו) ולא חמש שנים מלאות. רבים ראו בהחלטה פירוש החוק בהתאם לרצוי בבייג'ינג, שהיא למעשה התערבות של הממשל המרכזי בעניין פנימי של הונג קונג. טענת גורמים פרו דמוקרטיים בהונג קונג היא, כי הפרשנות באה לשרת את האינטרס הסיני לקדם ב-2007 בחירת מועמד שיהיה יותר נוח וצייתן לממשל המרכזי מאשר צאנג. בדצמבר 2005, הטילו מפלגות האופוזיציה הפרו דמוקרטיות, בראשות מרטין לי, וטו על רפורמה פוליטית בנושא זכות ההצבעה אותה קידם צאנג, מחשש שזו תוביל לעיכוב ונסיגה בהליך הדמוקרטיזציה של הונג קונג. הרפורמה המוצעת הובילה לעצרות מחאה של תושבי הונג קונג וכמו ב-2003, הצליחו המחאות לעכב לעת עתה חקיקה הנוחה לממשל המרכזי.

בספטמבר 2005 ביקרו 11 ממנהיגי המחנה הדמוקרטי בביג'ינג, לאחר שהממשלה המרכזית ביטלה את איסור הכניסה שלהם לסין עצמה שהיה בתוקף ל-16 שנה. ביטול איסור הכניסה התפרש כצעד בונה אמון לשיתוף פעולה נוח יותר בין המחנה הדמוקרטי לממשל המרכזי. בנוסף, לראשונה בבחירות למשרת המושל הראשי במרץ 2007, ישנו יותר ממועמד אחד לתפקיד וישנה סבירות לסיבוב שני בהצבעה, אולם המחנה הדמוקרטי ממשיך לדרוש את ביטולה של שיטת האלקטוראטים, ולהחיל זכות הצבעה כללית בבחירות למושל. ניתן לראות כי המחנה הדמוקרטי מצליח לבלום חקיקה חדשה, ביוזמת מחנה תומכי בייג'ינג, אולם אין הוא מצליח למנוע פרשנות לחוק הבסיסי בידי הקונגרס העממי, המכרסמת בעצמאות ובדמוקרטיה של הונג קונג.

באחד ביולי 2007 נערכו בהונג קונג חגיגות פאר לציון עשור מאז העברתה של הונג קונג לריבונות סין. הממשל בבייג'ינג שאף להוכיח בחגיגות כי העשור מאז העברת הריבונות היה מוצלח וכי הכלכלה והדמוקרטיזציה של הונג קונג נמצאות במגמת עלייה מאז 1997. נשיא סין חו ג'ינטאו, חזר והדגיש במהלך נאומו בחגיגות העשור, את מחויבותה של סין להמשך השגשוג והקפיטליזם בהונג קונג. אולם הפגנות של כמה רבבות מתושבי הונג קונג, בגנות המשטר המרכזי, בתמיכה בדמוקרטיזציה מלאה של הונג קונג ובמחאה על הפרת זכויות האדם בסין עצמה, העיבו על הטקסים והחגיגות.

הצעת חוק ההסגרה לסין

ערך מורחב – המחאה בהונג קונג נגד חוק ההסגרה (2019)

בפברואר 2018 רצח גבר הונג קונגי את חברתו בטאיוואן וברח חזרה להונג קונג. טאיוואן ביקשה את הסגרתו, אולם הונג קונג לא יכלה להיענות לבקשה בשל אי קיום הסכם הסגרה בין המדינות. בעקבות המקרה, עלה לסדר היום הציבורי נושא הסגרת חשודים למדינות זרות. בהונג קונג קיימת מערכת משפטית נפרדת מסין (אחד התנאים שנדרשו בהעברת השליטה בהונג קונג מבריטניה לידי סין), ובמסגרתה מתאפשרת הסגרת חשודים רק למדינות עימן יש להונג קונג הסכם הסגרה. ביוני 2019 ניסתה ממשלת הונג קונג להעביר חקיקה לפיה תתאפשר הסגרה גם למדינות עימן אין להונג קונג הסכם הסגרה. הצעת החוק זכתה להתנגדות רחבה, בשל החשש שהחוק ישמש את סין כאמצעי לעקיפת האוטונומיה ומערכת המשפט הנפרדת בהונג קונג ולמעשה להכפפת אזרחי הונג קונג לשיפוט במערכת המשפט הסיני. בעקבות החששות החלה מחאה רחבת היקף, שהתרחשה לאורך מספר ימים, וכללה בין היתר את אחת ההפגנות הגדולות בתולדות הונג קונג שביתה, חסימת רחובות, והקמת מחסומים סמוך לבניין המועצה המחוקקת. הדיון בחוק ההסגרה נדחה תחילה ואז הוקפא.

רפורמה בשיטת הבחירות

הפגנות נגד חוק הביטחון הלאומי התקיימו במאי 2020, לקראת אישור החוק. הוא הועבר ב-30 יוני. החוק שהועבר על ידי המפלגה הקומוניסטית עקף את סמכות המועצה המחוקקת של הונג קונג והקנה משמעות פליליות לפעולות של "בדלנות, חתרנות, טרור והשפעה חיצונית בהונג קונג". החוק הקנה סמכויות נרחבות לשירותי ביטחון לאומי של הרפובליקה העממית להקים נציגויות בהונג קונג; לעצור, לחקור ולהעמיד לדין אנשים החשודים בפעולות שנמנו להלן הן בהונג קונג, הן על ידי שופטים שיבחרו במיוחד על ידי ראש הרשות המבצעת של הונג קונג, והן על ידי בית משפט של הרפובליקה העממית, כאשר החוק התיר להעביר מואשמים דרך מעברי הגבול ליבשת ללא הליך הסגרה. סעיף 38 של החוק הגדיר שהחוק חל על כל אדם, גם כזה שלא נמצא או מתגורר בהונג קונג. מאז אישורו, סין היא שלחה לכלא או לגלות את רוב המנהיגים הבכירים של המחאות בהונג קונג (2019–2020).

ביולי 2020, לאור ניסיונם של הפרו-דמוקרטים לתפוס את רוב המועצה המחוקקת בעיצומה של ממשלת קארי לאם הבלתי פופולרית ברובה, הממשלה דחתה את הבחירות הכלליות, תוך ציון התפרצות נגיף הקורונה החדש. בהחלטה מנובמבר, הודחו מחוקקים באשמת תמיכה בעצמאות הונג קונג, שיתוף פעולה עם כוחות זרים או איום על הביטחון הלאומי. לאחר ההדחה, 15 המחוקקים הפרו-דמוקרטיים הנותרים הודיעו על התפטרותם במחאה, והותירו את בית המחוקקים כמעט ללא התנגדות.

במרץ 2021, הקונגרס הלאומי העממי העביר החלטה שאישרה שינוי של שיטת הבחירות של הונג קונג, כולל זו של המועצה המחוקקת. הרפורמה תאפשר לוועדה חדשה לבדיקת זכאות מועמדים, המורכבת כולה מפקידים ראשיים מממשלת הונג קונג, לבדוק מועמדים למועצה המחוקקת ותגדיל את מספר המושבים הכולל שלה מ-70 ל-90. עם זאת, המושבים שנבחרו ישירות צומצמו מ-35 ל-20,בעוד ש-40 מושבים נוספים ייבחרו על ידי ועדה חדשה אשר נחשבה כתומכת בבייג'ינג ו-30 מושבים ייבחרו במחוזות בחירה פונקציונליים (כל מחוז הוא קבוצת אינטרס מקצועית או מיוחדת המעורבת בתהליך הבחירות). כך הורחבה ההשפעה של ממשלת סין בהונג קונג.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פוליטיקה של הונג קונג בוויקישיתוף

• הונג קונג (סין), פוליטיקה וממשל, דף שער בספרייה הלאומית