רכישת אדמות ארץ ישראל בטרם הציונות
רכישת אדמות ארץ ישראל בטרם הציונות הייתה רכישת אדמות ארץ ישראל על ידי יהודים, מתחילת השלטון העות'מאני עד העלייה הציונית הראשונה לארץ ישראל בשנת 1881, שאז החלה גאולת הקרקע הציונית.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 1867 רק אזרחי האימפריה העות'מאנית היו יכולים לרכוש אדמות בארץ ישראל. אחרי סדרת הסכמים בילטרליים(אנ') בין השער הנשגב לבין מעצמות אירופה בוטל האיסור על רכישת קרקעות ובניית בתים על ידי נתינים זרים[1] ומאז התגברו הרכישות, הן על ידי יהודים והן על ידי ערבים.
רכישת אדמות לפני 1881[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב חיים ישועה בג'איו ראש קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בחברון, רכש בשנת תקס"ז (1807), 4.5 דונם לימים 'השוק הסיטונאי בחברון'[2]. זו נחשבת לאחת מרכישות הקרקעות הראשונות על ידי יהודים בעת החדשה המאוחרת בארץ ישראל. ב-1811 חכר הרב בג'איו 800 דונם קרקעות בעיר, בהן תל רומיידה וקבר רות וישי, ולאחר מכן השלים רכישתן המלאה והעבירן כתרומה לידי הקהילה.
ישראל ב"ק הקים בשנת תקצ"ד (1834) את חרבת ב"ק יישוב ומשק חקלאי על הר מירון ובו ישבו כחמש עשרה משפחות יהודיות. משפחת עבו בסיוע משה מונטיפיורי רכשה ב-1839 אדמות בעלמא ובקדש שבגליל העליון[3], אולם אדמות אלו לא יושבו על ידי יהודים.
בשנת 1842 רכשו רבי יהודה הלוי מרגוזה, חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר ובסיוע הקהילה הספרדית ביפו, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה), צפונית-מזרחית ליפו. הרב נטע על השטח פרדס ובו 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר (בעיקר אתרוגי קורפו). היה זה הפרדס הראשון בארץ ישראל שניטע וטופל בידי יהודים. בשנת 1855 נרכש הפרדס על ידי משה מונטיפיורי ונקרא על שמו (פרדס מונטיפיורי). במקום נמצאת כיום שכונת מונטיפיורי בתל אביב.
משכנות שאננים הייתה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים שאדמותיה נרכשו בשנת 1855 על ידי מונטיפיורי לצורך התיישבות. אדמות מוצא נרכשה בשנת 1860 על ידי דוד ילין ויושבו בשנת 1894[4] על ידי הארגון היהודי "בני ברית". בשנת 1865, בעזרת גיוס כספים בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, רכש הרב דוד בן שמעון מגרש מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, במקום שבו הוקמה לאחר מכן שכונת מחנה ישראל, שהייתה השכונה השנייה שהוקמה מחוץ לחומות העיר. השכונה נעזבה מספר פעמים ונתיישבה מחדש במאה ה-20.
הרב אליהו סלימן מני גייס כסף לרכישת אדמות בחברון, החל ב-1858 ועד פטירתו. בזכות כסף זה (תרומות מיהדות בוכרה, מהשר מונטיפיורי ואחרים) הורחב היישוב היהודי בחברון באופן משמעותי.
ב-1870 רכשה משפחת עבו כ-7,000 דונם[5] אדמות חקלאיות של הכפר הערבי מירון, (לימים קם על אדמות הכפר המושב מירון)[6]. על האדמות התיישבו משפחות יהודיות מיוצאי כורדיסטן ומאוחר יותר בשנות ה-80 של המאה ה-19 אוכלוסייה יהודית מיוצאי צפון אפריקה.
ב-1872 רכש יעקב חי עבו, את אדמת השבט הבדואי "א זביד" על גדות אגם החולה, והקים עליה ביחד עם האחים שלמה ושאול מזרחי, את המושבה מי מרום, לימים יסוד המעלה.
ב-1875 רכש אליעזר רוקח מצפת מחצית מקרקעות הכפר הערבי ג'אעונה, ושם התיישבה קבוצה של 17 משפחות יהודיות מצפת, וקראה ליישוב היהודי החדש גיא אוני. גיא אוני ננטשה לאחר תקופה קצרה, ושוקמה בשנות העלייה הראשונה בשמה החדש – ראש פינה. מאוחר יותר באותה השנה, תרל"ח, הקימו אנשי ירושלים את המושבה פתח תקווה על קרקעות שנקנו סמוך לכפר הערבי אומלבס שליד מעיינות הירקון, ואף היא ננטשה והתחדשה ב-1883 על ידי אנשי העלייה הראשונה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרדכי אליאב, ארץ ישראל ויישובה 1917-1777, הוצאת כתר, 1978
- רות קרק, גאולת הקרקע בארץ-ישראל- רעיון ומעשה, בהוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1990.
- עירית עמית, שלום רייכמן, ד"ר גדעון ביגר, ארנון גולן ניסויים במרחב - פרקים בגיאוגרפיה יישובית של ארץ-ישראל, יחידות 1–4, האוניברסיטה הפתוחה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו: מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1777-1917, ירושלים: הוצאת כתר, 1978, עמ' 56-49.
- ^ נדב שרגאי, זכות השיבה, באתר ישראל היום, 22 באוגוסט 2019
- ^ קתדרה, יוסף שרביט, צרפת בגליל במאה התשע-עשרה: על פי התכתובת הקונסולרית של משפחת עבו גיליון 108, יולי 2003, עמ' 90
- ^ האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ב, 'מוצא', עמ' 793
- ^ קתדרה, יוסף שרביט, צרפת בגליל במאה התשע-עשרה: על פי התכתובת הקונסולרית של משפחת עבו גיליון 108, יולי 2003, עמ' 92
- ^ נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
