אומלבס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אוּמְלָבָּס היה כפר ערבי, אשר אדמתו נרכשה על ידי יהודים, ובשטחו נבנתה בשנת 1878 המושבה פתח תקווה, היום העיר פתח תקווה. הכפר אומלבס היה בעבר כפר גדול. שמו של הכפר ניתן לו על ידי תושביו ופירושו - המתלבש. מאחר שחדשות לבקרים היו תושבים חדשים מחליפים את אלה שמתו בקדחת כפי שמחליפים לבוש ישן בחדש. משה סמילנסקי כותב כי לפי התעודה הרשמית של ספר האחוזה הטורקי "החיג'ה" הגיע שטחו עד כדי מאה אלף דונם. הכפר עצמו שכן במערב בית הקברות סגולה של היום, וגבולות שטחי אדמותיו היו:[1][דרוש מקור]

תושבי הכפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכפר שכן ליד עמק פורה שהיה משני צידי נחל הירקון. טיבה של האדמה משך למקום תושבים, אך האזור כלל ביצות. היתושים ששרצו בביצות גרמו למחלות ולמוות של תושבי הכפר ולבריחתם של אחרים וכך מספרם פחת משנה לשנה. גם הרועים שבאו לעמק הירקון מהכפרים השכנים, אשר היו בגבעות החול מצפון ומדרום לעמק, חלו משתיית מי הנחל. התושבים שנותרו בכפר לא יכלו לעמוד בפני תושבי הכפרים הערבים השכנים: מגדל, יהודיה ובני ברק לפי מפת הקרן לחקר ארץ ישראל ניתן לזהות את מג'דל יאבא מזרחית מפג'ה, יהוד של היום, איבן ברק - היום ליד מחלף מסובים. תושבים אלה היו גוזלים מתושבי אומלבס כל שנה "רצועות קרקע ... ויהי הכפר מלבס בעיני כל הכפרים שכניו כמקולל ונידון למות"[2].

חמד נבלוסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מסורות המקום, הגיע לאומלבס גיבור מקומי משכם בשם חמד נבלוסי בשל ריב דמים שהיה לו עם שכניו. הוא החליט כי משפחתו הגדולה, עם בנו וחתניו יתיישבו בכפר. הוא הרג את תושבי המקום והקים במקום מאהל. כן גרש את הרועים שבאו עם צאנם לעמק ליד הירקון ואת הפלחים שזרעו באדמות הכפר. משה סמילנסקי מספר כי "ויגדל האיש משנה לשנה ויעש עושר רב ובכל אשר יפנה ויעשה - יצליח." עם זאת, גם משפחתו החלה לסבול מהקדחת, בני משפחתו מתו ולבסוף גם הוא נפטר.

כאשר שמעו תושבי הר שכם על גורל המשפחה שהיה להם עימם ריב דמים, ירדו לאומלבס, הרגו את התושבים הנותרים, וכמנהג המקום "טבלו מטפחת לבנה בדם האחרון לבית חמד וישימוה על ראש כידון".

חמד אלמצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1831, כאשר איברהים פאשה בא ממצרים, הגיע לכפר מלבס "חמד אל מצרי" וארבעים עבדים עמו. הוא מצא עניין באדמת הכפר הפוריה ובמקורות המים, שילם פיצויים לחורשי האדמות שנותרו במקום והתיישב עם הבאים עמו בכפר. גורלו לא היה שונה מקודמיו, מרבית אנשיו ועבדיו מתו. השאר עברו לכפר פג'ה הסמוך, שגם הוא התנוון במשך השנים.

כאשר חמד אל מצרי ראה כי אין עתיד לכפר, אשר שטחו הצטמצם ל-14,000 דונם, הוא פנה לסוחר מיפו בשם טיאן והציע לו את השטח. הסוחר רימה אותו והוציא ממנו תעודת מכר על חצי השטח. השייח' החליט לתבוע אותו לדין ומכר 2,000 דונם לסוחר אחר, בשם סלים קַסָּר, למימון הוצאות המשפט. שופטי יפו פסקו לטובת טיאן. לחמד אל-מצרי נותרו 2,600 דונם. כאשר מת, אדמות אלה נלקחו על ידי השכנים.

פתח תקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתיישבי פתח תקווה קנו תחילה את האדמות שהיו רשומות על שם אפנדי מיפו - סלים קַסָּר. החלקה הייתה רחוקה מעט מהירקון ולכן פחות מסוכנת מבחינה בריאותית, באזור זה נמצא היום מרכז העיר פתח תקווה - כיכר המייסדים, בית הכנסת הגדול ורחוב חובבי ציון. השטח היה כולו בבעלות סלים קסר, בשונה מחלקו האחר של הכפר שהיה בידי אפנדי אחר מיפו (אנטואן בישארה טיאן), שהיה משותף לו ולאריסים שישבו במקום וליד נחל הירקון.

החלקה הראשונה שנרכשה מקסר הייתה של 3,375 דונם. שולם עבורה 1,070 נפוליאון שהם 21,400 פרנק. בערב ראש חודש מנחם אב שנת תרל"ח (30 ביולי 1878, נכתב ונחתם החוזה בין המוכר סלים קסר, לבין הקונים: דוד גוטמן, יואל משה סולומון, ונתן גרינגרט, במעמד החברים יהושע שטמפפר וזרח ברנט. החוזה נחתם אצל הקונסול האוסטרי שכן הקונה העיקרי היה גוטמן, שהיה נתין אוסטרי. גם החוזה נכתב על שמו, היות שרעוף, פחה בירושלים, שהיה פטריוט טורקי נלהב, התנגד בכל תוקף למכירת קרקע ליהודים.

כך הייתה אומלבס לפתח תקווה (שכינויה בערבית הוא מלאבס). ביום י"ב באלול תרל"ח התכנסו המייסדים ביפו וביום ז' בחשון תרל"ט, 3 נובמבר 1878, יצאו לפתח תקווה לעבודה: אלעזר ראב ובנו, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן ויואל משה סלומון.

שנה לאחר מכן נרכש גם חלקו של טיאן, שהיה גדול יותר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ להתמצאות ראו מפת PEF משנת 1880
  2. ^ מקור: משה סמילנסקי

קואורדינטות: 32°06′02.08″N 34°52′46.63″E / 32.1005778°N 34.8796194°E / 32.1005778; 34.8796194