גאולת קרקע (ציונות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שטחי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בשנת 1947
כרזה של הקק"ל מ-1940 הקוראת להטות שכם למפעלות גאולת הקרקע בארץ ישראל

גאולת קרקע הוא מושג שנמצא בשימוש התנועה הציונית לתיאור רכישת אדמות בארץ ישראל על ידי יחידים ומוסדות יהודים. מונח מודרני זה הוא גלגולו של המונח המקראי "גאולת קרקע".

קופסת קרן קיימת לאיסוף תרומות לגאולת הארץ

רכישת אדמות בארץ ישראל לצורכי ההתיישבות היהודית ולקראת ריבונות יהודית בארץ ישראל הייתה לאחד מיעדיו הבולטים של המפעל הציוני ומוטו ציוני שמצא ביטוי בהקמת הקרן הקיימת לישראל וחברת הכשרת היישוב. ודווקא החברה החשובה מכולן, מראשית המאה ה-20 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בפעילותה לגאולת קרקע, יק"א, לא הייתה ציונית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית המאה ה-19 היו רוב אדמות המישור, אדמות העמקים וחלקים נוספים מקרקעות ארץ ישראל אדמות מדינה של האימפריה העות'מאנית, זאת בשל הביצות שגרמו לקדחת שגרמה לחוסר אפשרות לחיות על אדמות אלו, או בשל היותן אדמות חול חסרות תועלת ובגלל החוק העות'מאני, שנאכף באופן חלקי, שקבע שאדמה שלא מעובדת מספר שנים נחשבת לקרקע נטושה ולכן עוברת לבעלות השלטונות. חלק ניכר מאדמות אלו סווגו כמוואת.

כבשאר המדינות תחת השלטון העות'מאני, השלטונות לא טרחו לפתח את משאבי הקרקע שעמדו לרשותם והעדיפו למכור שטחי קרקע גדולים לשכבה מצומצמת של בעלי יכולת שנהנו מתנאי רכישה נוחים והחכירו את האדמות לאריסים.

סדרת הסכמים בילטרליים(אנ') בין השער הנשגב לבין מעצמות אירופאיות שנחתמו במהלך המאה ה-19, אפשרו לנתיני אותן מעצמות לרכוש קרקעות באימפריה העות'מאנית[1], הזכויות שהוקנו לאזרחי המעצמות נקראו קפיטולציות.

משפחת סורסוק קנתה ב-1872-1869 כרבע מיליון דונם בעיקר בעמק יזרעאל ובעמק זבולון וכמו כן קיבל בן המשפחה, מישל סורסוק, יחד עם מוחמד עומר ביהום[2] זיכיון על עמק החולה. משפחת תיאן רכשה את ביצות חווארת, משפחת טואני הלבנונית רכשה את האדמות עליהן יושבת נהריה, וכן את תל שמס וג'דה בעמק יזרעאל.

את ביצות חדרה (סלים ח'ורי), ביצות כבארה, אדמות ואדי אל קבאני (של משפחת קבני, עליהן יושב קיבוץ העוגן[3]) ובקעת הבטיחה (הבק - עבדול רחמאן פאשה) רכשו נכבדים מקומיים, במקומות אחרים השתלטו אנשים בעלי כוח או חזקה על שטחים ובנגב הייתה לראשי השבטים חזקה על חלק מהקרקעות אף על פי שהן היו רשומות כאדמות מדינה.

הסולטאן עבדול חמיד השני קנה לעצמו כרבע מיליון דונם, אדמות מסוג ג'יפתליק (רכושו הפרטי של הסולטאן) בעיקר בעמק הירדן ובעמק בית שאן.

החוק העות'מאני לא התיר להלכה מכירת קרקעות בשטחה של האימפריה למי שאינם מוסלמים וכן למי שאינם נתיני האימפריה. אולם עקרונות אלו נפרצו בלחץ המעצמות האירופאיות, למשל במסגרת הקפיטולציות, וכן בעזרת שוחד שנמסר לפקידים העות'מאנים, אף בדרגים הגבוהים ביותר. וכך הגרמנים הטמפלרים רכשו אדמות על ולמרגלות הר הכרמל במחצית השנייה של המאה ה-19, לאחר מכן ביפו וכן במקומות נוספים בהם הוקמו מושבותיהם.

רכישות מהותיות ורוכשים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהושע חנקין גואל אדמות העמק

שני תהליכים חשובים קרו במקביל אם כי לא במנותק זה מזה: היציאה מהחומות של היישוב הישן והתחלת העליות הציוניות.

רכישת אדמות ארץ ישראל בטרם הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רכישת אדמות ארץ ישראל בטרם הציונות

עוד לפני היציאה מהחומות שהחלה בשנות ה-60 של המאה ה-19 נרכשו קרקעות בארץ ישראל, היציאה מהחומות הגבירה רכישות אלו וכך הוקמו שכונות ויישובים יהודים בארץ ישראל.

גאולת קרקע ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך התיישבותם של בני עלייה הראשונה נרכשו אדמות ראשון לציון, זכרון יעקב, נס ציונה, יסוד המעלה ועוד. ב-1894 רכש המהנדס יוסף זיידנר, נציג אגודה ציונית מן העיר יקטרינוסלב שברוסיה 88,000 דונם מאדמת החורן.

ב-1885 הציע פינסקר להקים חברת מניות, שתרכוש אדמות בארץ ישראל ותוכל למכור אותן ברווח או להחכיר אותן לחקלאים יהודים. החברה הוקמה אולם התקשתה בגיוס כסף ולא הייתה פעילה באופן מעשי. ב-1887 ניסה דיזנגוף להחיות את הרעיון אולם גם הוא לא הצליח. ב-1897 הגה צבי הרמן שפירא את רעיון הקרן הקיימת לישראל שהוקמה כ-8 שנים מאוחר יותר, גם היא לא הצליחה לרכוש קרקעות בהיקף מהותי לפני תום מלחמת העולם הראשונה.

התנועה הציונית רכשה אדמות בארץ ישראל. ב-1890 הוקמה חברת מנוחה ונחלה לשם רכישת אדמות ח'ירבת דוראן מידי משפחת רוק, עליהן הוקמה המושבה רחובות.

בין הרוכשים היו אנשים פרטיים, אגודות וחברות ציבורית, בהם: חברת יק"א (אחר כך, פיק"א) - בחסותו של הברון רוטשילד, קק"ל של ההסתדרות הציונית, נטעים, חברת גאולה, חברת טבריה אדמות ונטיעות שרכשה ב-1909 מקבוצה גרמנית כ-6,000 דונם מאדמות מג'דל, אחוזת סנט לואיס שרכשה ב-1910 את אדמות אחוזת פוריה, אחוזת שיקגו שרכשה ב-1913 את אדמות שרונה בגליל וארגונים נוספים.

ב-1911 הקימו אוטו ורבורג ויחיאל צ'לנוב בגרמניה חברה עסקית בשם "גאולת הארץ" שהספיקה לרכוש אדמות במושבה מגדל.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התחילו לפעול בתחום רכישת קרקעות החברות קהילת ציון אמריקאית, הנוטע.

מ-1910 הגוף המתווך בחלק ניכר מהעסקאות היה הכשרת היישוב ואיש הביצוע מטעמה היה בחלק ניכר מהמקרים יהושע חנקין, יוסף ויץ היה איש הביצוע של הקק"ל בחלק מהרכישות, משה (מוסה) גולדנברג, מוכתר בית אלפא עסק ברכישת אדמות עמק בית שאן עבור הקק"ל ועבור הקיבוץ[4] יהושע אוסוביצקי ואחריו חיים קלווריסקי רכשו קרקעות עבור יק"א/פיק"א. היו רוכשים רבים אחרים ובהם יוסף נחמני, ושני אחייניו של חנקין - עשהאל ויואב צוקרמן.

עד תחילת המנדט הבריטי נרכשו כחצי מיליון דונם אדמה פרטית[5] ועד פרוץ מלחמת השחרור נרכשו כמיליון וחצי דונם נוספים של אדמה פרטית.

פעילות בקרקע עד ליישובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מהקרקעות שנרכשו והפכו לרכוש ציבורי של התנועה הציונית לא יושבו בשנים הראשונות לאחר רכישתן, ולאור החוק העות'מאני בדבר החובה ליישב קרקע, היה צורך לנהל בהן פעילות חקלאית יזומה כגון נטיעת עצים או רעיית צאן, על מנת שהאחיזה בהן לא תישמט מן הבעלים ותחזור לשלטונות. לכן נשכרו לפעילות חקלאית יזומה בקרקעות שבבעלות ציונית, פועלים יהודים, אנשי העלייה השנייה, בהם אנשי השומר. בהגות הציונית, במיוחד זו של תנועת העבודה, נחשבה פעילותם של הפועלים הללו חלק מהותי מ"גאולת הקרקע" הציונית.

האריסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד הפלחים בארץ ישראל היה מדולדל מבחינה כלכלית. בעלי ההון, שנקראו אפנדים, הלוו להם כספים, ולאחר שלא עמדו בפירעון חובם, הפכו לאריסים על אדמתם. בחלק מהקרקעות שרכשו בעל ההון, יושבו בהם במעמד אריסים - פלחים ממקומות אחרים כולל כאלו שהובאו מחוץ לארץ ישראל.

חלק מהאריסים עזבו מרצונם למקומות אחרים ברגע ששמעו על המכירה. אף על פי שהחוק לא חייב זאת, פוצו חלק מהאריסים בסכומים קטנים על מנת שיעזבו[6], חלק התיישבו בכפרים קיימים (שרובם ננטשו במהלך מלחמת השחרור) או בערים (כדוגמת בית שאן), לחלק מהאריסים נתנו המוסדות במתנה חלק קטן מהאדמה על מנת שיתיישבו בה (כך למשל הוקם הכפר ג'סר א-זרקא על שטח שהוקצה מתוך אדמות ביצות כבארה שנרכשו), לחלק החכירו חלק מהקרקע למשך מספר שנים וחלק הועסקו כפועלים חקלאיים ביישובים שהוקמו.

אחרי מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל באמצעות הממשל הצבאי הישראלי בשטחים קיבלה את ניהול שטחי המדינה בשטחים המוחזקים. בנוסף, הפקיעה המדינה שטחים לצורך הקמת יישובים ומחנות צבא, אולם שטחים אלו לא הספיקו לצורכי ההתיישבות ולכן נרכשו אדמות ישירות מידי בעליהן. פעולות אלו בצל האיסורים בחוק הירדני ואיסור הרשות הפלסטינית על מכירת קרקעות ליהודים חשפו את המוציאים אותן לגזר דין מוות הן מצד הירדנים והן מצד האוכלוסייה המקומית.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר בולט העוסק בגאולת הקרקע הוא השיר "דונם פה ודונם שם" מאת יהושע פרידמן[7], שהפזמון החוזר שלו הוא:

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,
רֶגֶב אַחַר רֶגֶב –
כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם
מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רות קרק, גאולת הקרקע בארץ-ישראל- רעיון ומעשה, בהוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1990.
  • אריה אבנרי, ההתיישבות היהודית וטענת הנישול (1878–1948); הביא לדפוס אביטל דפנא, תל אביב: מכון טבנקין לחקר ולימוד הקיבוץ ותנועת העבודה הקיבוץ המאוחד, תש"ם 1980. הופיע בתרגום לאנגלית
  • עירית עמית, שלום רייכמן, ד"ר גדעון ביגר, ארנון גולן ניסויים במרחב - פרקים בגיאוגרפיה יישובית של ארץ-ישראל, יחידות 1–4, האוניברסיטה הפתוחה
  • ז'ק קנו, בעיית הקרקע בסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים 1990-1917, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, 1992
  • מרדכי אליאב, ארץ ישראל ויישובה 1917-1777, כתר, 1978
  • חנינא פורת, מישימון לארץ נושבת - רכישת קרקעות והתיישבות בנגב 1930–1947, הוצאת יד יצחק בן צבי, 1996

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1777-1917, ירושלים: הוצאת כתר, 1978, עמ' 56-49.
  2. ^ שמונים שנה לרכישת זיכיון החולה - בעיניו של לוי אשכול
  3. ^ לאה דוכן-לנדוי, ואדי אל קבאני
  4. ^ מוסה גולדנברג והקרן עודנה קיימת, ספרית פועלים, 1965
  5. ^ מאז חוק הקרקעות העות'מאני של 1858 היו מרבית הקרקעות בארץ ישראל רכוש המדינה
  6. ^ אלכס ביין תולדות ההתיישבות הציונית, הוצאת מסדה
  7. ^ מילות השיר "דונם פה ודונם שם" והאזנה לו, באתר זמרשת