שווייץ בתקופה הנפוליאונית
במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית, הצבאות המהפכניים צעדו מזרחה, וכיתרו את שווייץ בקרבותיהם נגד אוסטריה. בשנת 1798, שווייץ הוכרעה לחלוטין על ידי הצרפתים ושמה שונה לרפובליקה ההלווטית. הרפובליקה ההלווטית נתקלה בבעיות כלכליות ופוליטיות חמורות. בשנת 1798 הפכה המדינה לשדה קרב של מלחמות המהפכה, שהגיעו לשיאם בקרבות ציריך ב-1799.
בשנת 1803 חוק הגישור של נפוליאון הקים מחדש קונפדרציה שווייצרית שהחזירה חלקית את ריבונות הקנטונים, ושטחי בעלות הברית לשעבר של ארגאו, תורגאו, גראובינדן, סנט גאלן, וו וטיצ'ינו הפכו לקנטונים שווי זכויות.
קונגרס וינה של 1815 ביסס מחדש את עצמאות שווייץ באופן מלא והמעצמות האירופיות הסכימו להכיר לצמיתות בנייטרליות השווייצרית. בשלב זה, שטחה של שווייץ הוגדל בפעם האחרונה, על ידי הקנטונים החדשים של ואלה, נשאטל וז'נבה.
הרסטורציה, התקופה שקדמה למלחמת הזונדרבונד, הייתה סוערת, והאוכלוסייה הכפרית נאבקת בעול המרכזים העירוניים, למשל בציריפוטש של 1839.
נפילת המשטר הישן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הפלישה הצרפתית לשווייץ
.svg)
במהלך השנים האחרונות של המשטר הישן, הסכסוכים ההולכים וגדלים ברחבי הקונפדרציה (ערים אריסטוקרטיות נגד איכרים, פרוטסטנטים נגד קתולים וקנטון נגד קנטון) החלישו והסיחו את דעתו של הדיאט. בפריז, המועדון ההלווטי, שנוסד בשנת 1790 על ידי כמה וודואים ופריבורגרים גולים, היה המרכז שממנו הופצו רעיונות המהפכה הצרפתית בחלק המערבי של הקונפדרציה. במהלך שמונה השנים הבאות, צמחו מרידות ברחבי הקונפדרציה, ובניגוד לאלו המוקדמות יותר, רבים מהם הצליחו. בשנת 1790 קמה ואלה התחתית כנגד המחוזות העליונים להם הייתה כפופה. ב-1791, פורנטרוי מרדה בבישוף של בזל והפכה לרפובליקה הראורצית בנובמבר 1792, ובשנת 1793, פרץ מרד במחוז הצרפתי של מון טריבל. בשנת 1795, סנט גאלן מרדה בהצלחה נגד הנסיך-אב המנזר. מרידות אלו נתמכו או עודדו על ידי צרפת, אך הצבא הצרפתי לא תקף ישירות את הקונפדרציה.
עם זאת, בעקבות ההצלחה הצרפתית במלחמת הקואליציה הראשונה (1792–1797) נגד צבאות האצולה של פרוסיה ואוסטריה, הגיעה העת לפעולה ישירה נגד המשטר הישן האריסטוקרטי בשווייץ. בשנת 1797 התקוממו המחוזות צ'יאוונה, ואלטלינה ובורמיו, תלות של שלוש הליגות (מקורבים לקונפדרציה), בעידוד צרפת. הם נפלשו במהירות וסופחו לרפובליקה הציסאלפינית ב-10 באוקטובר 1797. בדצמבר של אותה שנה נכבשה וסופחה הבישופות של בזל. ב-9 בדצמבר 1797, פרדריק-סזאר דה לה הארפ, חבר במועדון ההלווטי מ-וו, ביקש מצרפת לפלוש לברן כדי להגן על וו. צרפת ראתה הזדמנות לסלק שכן פיאודלי ולהשיג את עושרה של ברן. בפברואר 1798, כוחות צרפתים כבשו את מילוז וביל/ביין. בינתיים, צבא נוסף נכנס לוו, והרפובליקה הלמאנית הוכרזה. הדיאט התפרק בבהלה מבלי לנקוט צעדים כלשהם כדי למנוע את הסערה הקרובה. ב-5 במרץ, כוחות נכנסו לברן, שננטשה על ידי בעלות בריתה ודעת תושביה מוסחת על ידי מריבות בפנים. כשברן, מעוזה של המפלגה האריסטוקרטית, נפלה בידיים מהפכניות, התמוטטה הקונפדרציה הישנה. תוך חודש, הקונפדרציה הייתה בשליטה צרפתית, וכל החברים השותפים לקונפדרציה נעלמו.
הרפובליקה ההלווטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הרפובליקה ההלווטית
ב-12 באפריל 1798 הכריזו 121 צירים קנטונים על הרפובליקה ההלווטית, "אחת ובלתי ניתנת לחלוקה". המשטר החדש ביטל את הריבונות הקנטונלית ואת הזכויות הפיאודליות. כוחות הכיבוש הקימו מדינה ריכוזית המבוססת על רעיונות המהפכה הצרפתית.
לפני הרפובליקה ההלווטית, כל קנטון בודד הפעיל ריבונות מלאה על הטריטוריה או הטריטוריות שלו. סמכות מרכזית קטנה הייתה קיימת, כאשר עניינים הנוגעים למדינה כולה היו מוגבלים בעיקר לדיאט, מפגש של נציגים מובילים מהקנטונים.[1]
החוקה של הרפובליקה ההלווטית נבנתה בעיקר לפי תוכניתו של פיטר אוקס, שופט מבזל. היא הקימה בית מחוקקים מרכזי של שני בתים שכללה את המועצה הגדולה (עם 8 חברים בכל קנטון) ואת הסנאט (4 חברים בכל קנטון). הרשות המבצעת, המכונה הדירקטוריון, כללה 5 חברים. החוקה גם קבעה אזרחות שווייצרית ממשית, בניגוד לאזרחות של קנטון הולדתו.[1] עם האזרחות השווייצרית הגיע החופש המוחלט להתיישב בכל קנטון, הקומונות הפוליטיות היו מורכבות כעת מכל התושבים, ולא רק מהבורגרים. עם זאת, אדמות הקהילה והרכוש נותרו אצל הבורגנים המקומיים לשעבר שנאספו יחד ל"בורגמיינדה".
לא הייתה הסכמה כללית לגבי עתידה של שווייץ. קבוצות מובילות התפצלו לאוניטארים, שרצו רפובליקה מאוחדת, ולפדרליסטים, שייצגו את האריסטוקרטיה הישנה ודרשו חזרה לריבונות קנטונלית. ניסיונות הפיכה נעשו תכופים, והמשטר החדש נאלץ לסמוך על הצרפתים כדי לשרוד. יתר על כן, כוחות הכיבוש שדדו ערים וכפרים רבים. זה הקשה על הקמת מדינה מתפקדת חדשה.
אזרחים שווייצרים רבים התנגדו לרעיונות ה"פרוגרסיביים" הללו, במיוחד באזורים המרכזיים של המדינה. כמה מההיבטים היותר שנויים במחלוקת של המשטר החדש הגבילו את חופש הפולחן, מה שהרגיז רבים מהאזרחים האדוקים יותר. מספר מרידות התרחשו, כאשר שלושת קנטוני היער (אורי, שוויץ ואונטרוולדן) מרדו בתחילת 1798. השווייצרים, בפיקודו של אלואיס פון רדינג, נמחצו על ידי הצרפתים במרומי מורגרטן באפריל ומאי, וכך גם בני אונטרוולדן באוגוסט ובספטמבר. עקב ההרס והביזה פנו השווייצרים עד מהרה נגד הצרפתים.
לאחר מרד קנטוני היער אוחדו כמה קנטונים, ובכך הפחיתו את האפקטיביות האנטי-ריכוזית שלהם בבית המחוקקים. אורי, שווייץ, צוג ואונטרוואלדן הפכו יחד לקנטון ואלדשטטן; גלרוס והסרגנסרלנד הפכו לקנטון לינת, ואפנצל וסנט גאלן השתלבו כקנטון סנטיס.
מלחמות המהפכה הצרפתית בשווייץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1799 הפכה שווייץ לאזור קרבות בין הצבאות הצרפתיים, האוסטריים והרוסים, כאשר המקומיים תומכים בעיקר בשני האחרונים, ודחתה קריאות להילחם עם הצבאות הצרפתיים בשם הרפובליקה ההלווטית.
קרב וינטרטור
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרב וינטרטור (27 במאי 1799) היה קרב חשוב בין גורמים מארמיית הדנובה, ארמיית שווייץ של מסנה וגורמים מהצבא ההבסבורגי, בפיקודו של פרידריך פרייהר פון הוצה יליד שווייץ. וינטרטור שוכנת 18 קילומטרים (11 מיל) צפון מזרחית לציריך. בגלל מיקומה בצומת של שבעה צומתים, הצבא שהחזיק בעיירה שלט בגישה לרוב שווייץ ולנקודות שחוצות את הריין לדרום גרמניה.
היחידות הראשונות של שתי הארמיות האוסטריות כבר חברו במהלך קרב פראונפלד יומיים קודם לכן; מסנה שלח את גנרל הדיוויזיה החדש מישל נה וחלק מארמית הדנובה לווינטרטור ב-27 במאי כדי לעצור את ההתקדמות האוסטרית ממזרח שווייץ. אם האוסטרים יצליחו לאחד את צבאו של הוצה ממזרח עם הצבא של נאונדורף ישירות מצפון לציריך, והארכידוכס קרל ששכן מצפון וממערב, יהיו הצרפתים מכותרים בצורה מסוכנת בציריך. [2]
בבוקר ה-27 במאי, כינס הוצה את כוחו לשלושה טורים וצעד לעבר וינטרטור. מולו, מישל נה פרס את כוחו סביב הרמות, מה שנקרא אובר-וינטרטור, טבעת של גבעות נמוכות כ-6 קילומטרים (4 מיל) מצפון לעיר. המפקד הכללי של הטור הקדמי, ז'אן ויקטור תארו, הודיע לנה כי ישלח את הדיוויזיה של ז'אן-דה-דייה סו לתמוך בו; נה הבין שזה אומר שהוא אמור לעמוד לאורך כל קו המאחז, ושהוא לא יבודד. הוא ציפה שהכוח הקטן שלו יקבל תגבורת מהדיוויזיה של סו. כתוצאה מכך, נה הנחה את החטיבה החלשה ביותר, בפיקודו של תאודור מקסים גאזאן, לנוע במעלה עמק ארוך לעבר פראונפלד, וחטיבה נוספת, בפיקודו של דומיניק מנסוי רוז'ה, לקחת ימינה, ולמנוע כל תמרון אגף אוסטרי.[3]
עד אמצע הבוקר, יחידות המשמר הקדמי של הוצה נתקלו בהתנגדות צרפתית מתונה תחילה משתי החטיבות שעמדו לרשותו של נה.[4] הכוחות הקדמיים האוסטרים רמסו במהירות את החטיבה החלשה יותר והשתלטו על היער המקיף את הכפר איליקון. לאחר אבטחת הכפרים גונדשוויל, שוטיקון, ויסנדנגן וסטוגן, ממערב לאיסליקון, פרס הוצה שניים מהטורים שלו מול החזית הצרפתית, בעוד ששלישי התמקם בזווית אל מול הימין הצרפתי,[3] כפי שנה ציפה שיעשה.[4] סו מעולם לא הופיע (מאוחר יותר הוא הועמד לדין צבאי בשל אי כפיפות) ונה הוציא את כוחותיו דרך וינטרטור, והתאגד מחדש עם הכוח העיקרי של תארו בפאתי ציריך. [5] יממה לאחר מכן, כוחו של הוצה התאחד עם הכוח האוסטרי העיקרי של הארכידוכס קרל. [6]
קרבות על ציריך
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקרב הראשון על ציריך, ב-4–7 ביוני 1799, התעמתו במישורים סביב העיר כ-45,000 צרפתים ו-53,000 אוסטרים. באגף השמאלי היו להוצה 20 גדודי חי"ר, נוסף לארטילריה תומכת, ו-27 אסקדרוני פרשים, בסך הכל, 19,000 איש. באגף הימני, גנרל פרידריך יוזף, רוזן נוינדורף פיקד על 18,000 נוספים. [7] הקרב עלה לשני הצדדים ביוקר; גנרל דה בריגדה שרין נהרג, בצד הצרפתי, ובצד האוסטרי נהרג פלדצוגמייסטר (גנרל חיל הרגלים) אוליבייה, רוזן ואלה. בצד הצרפתי, 500 נהרגו, 800 נפצעו ו-300 נלכדו; בצד האוסטרי, 730 נהרגו, 1,470 נפצעו, ו-2,200 נלכדו. כשהאוסטרים לכדו את עמדות הצרפתים בעיר, הם גם תפסו למעלה מ-150 תותחים. [8] בסופו של דבר, הגנרל הצרפתי אנדרה מסנה הניח את העיר לאוסטרים, תחת הארכידוכס קרל. מסנה נסוג מעבר לנהר לימאט, שם הצליח לבצר את עמדותיו. כוחו של הוצה הטריד את נסיגתם, ואבטח את קו חוף הנהר. למרות ההתנכלויות האגרסיביות של הוצה לנסיגה הצרפתית, קרל לא עקב אחר הנסיגה; מסנה התבסס על הגדה הנגדית של הלימאט ללא איום במרדף מצד הגוף הראשי של הצבא האוסטרי, לצערו של קצין הקישור הרוסי, אלכסנדר איוואנוביץ' אוסטרמן-טולסטוי. [9]
ב-14 באוגוסט 1799, כוח רוסי של 6,000 פרשים, 20,000 רגלים, ו-1,600 קוזקים, בפיקודו של אלכסנדר קורסקוב, הצטרפו לכוחו של הארכידוכס קרל בשפהאוזן. [10] במבצע דמוי מלחציים, יחד עם הרוסים, הם כיתרו את הצבא הקטן יותר של אנדרה מסנה על גדות הלימאט, שם הוא מצא מקלט באביב הקודם. כדי להסיט את ההתקפה הזו, תקף גנרל קלוד לקורב את גשרי הפונטונים שעליהם חצו האוסטרים את הריין, הרס את רובם והפך את השאר לבלתי שמישים.
לפני שקרל הספיק להתארגן מחדש, הגיעו פקודות מהמועצה האולית, הגוף הקיסרי בווינה המופקד על ניהול מלחמה, להתנגד לתוכניתו; [11] חייליו של קרל היו אמורים לעזוב את ציריך בידיו של קורסוקוב, לחצות מחדש את הריין ולצעוד צפונה למיינץ. קרל עצר את המבצע הזה כל עוד הוא יכול, אבל בסופו של דבר הוא נאלץ להיעתר לפקודותיה של וינה. כתוצאה מכך, החיילים הרוסיים תחת גנרל טירון החליפו את החיילים האוסטרים ואת המפקד המנוסה שלהם. קרל הוציא את כוחו לצפון הריין. למרות שהפקודה לקרל לחצות מחדש את הריין ולצעוד צפונה בוטלה בסופו של דבר, כאשר הוראות כאלה הגיעו אליו, הם היו מאוחרים מכדי לחזור בו. [12]
בקרב השני על ציריך החזירו הצרפתים לעצמם את השליטה על העיר, יחד עם שאר חלקי שווייץ. יש לציין, מסנה הביס את הגנרל קורסקוב; כיתר אותו, רימה אותו, ואז לקח יותר ממחצית הצבא שלו בשבי, בנוסף כבש את רכבת המטען ואת רוב התותחים שלו, וגרם לו מעל 8,000 נפגעים. [13] רוב הלחימה התנהלה בשתי גדות הלימאט עד לשערי ציריך, וחלקה בתוך העיר עצמה. ציריך הכריזה על עצמה כנייטרלית ונחסכה מהרס כללי. גנרל ניקולא אודינו פיקד על הכוחות הצרפתיים בגדה הימנית ואילו הגנרל אדואר מורטייה, פיקד על אלו משמאל.
באותו יום, ז'אן-דה-דייה סו וכ-10,000 חיילים התמודדו מול הוצה ו-8,000 חיילי בעלות הברית בקרב על נהר לינת'. סו שלח 150 מתנדבים לשחות את הנהר באמצע הלילה. רובם נשאו חרב בשיניהם ואקדח ומחסניות קשורות לראשיהם; אחרים נשאו תופים או ביוגלים. חיילים אלו הרגו את הזקיפים האוסטריים, דרסו מוצב, השמיעו רעש מבלבל וסימנו לכוח העיקרי של סו לעבור בסירות. הוצה נהרג במהלך התמרון הזה כשאנשיו של סו הפתיעו אותו בסיור מוקדם בבוקר. [14] פרנץ פטרש קיבל את הפיקוד אך חייליו הוכו קשות ונאלצו לסגת, ואיבדו 3,500 שבוייים, 25 תותחי שדה וארבעה דגלים.
בזמן שמסנה וסו עבדו על בעלות הברית, הגיעו 21,285 הרוסים של אלכסנדר סובורוב לשווייץ מאיטליה. בקרב על מעבר גוטהארד בין ה-24 ל-26 בספטמבר, צבאו של סובורוב דחק הצידה את 8,000 החיילים של לקורבה והגיע לאלטדורף ליד אגם לוצרן. משם הוביל סובורוב את צבאו מעבר לקינזיג בתקווה להתאחד עם שאר הכוחות של בעלות הברית. ב־Muotathal, נודע לבסוף לסובורוב שהאסון פקד את כוחות בעלות הברית ושצבאו הושמד. הרוסים פרצו מהמלכודת והיו בסנט גאלן בתחילת אוקטובר. סובורוב נאלץ להוביל את אנשיו מעל הרי האלפים לפורארלברג, מה שהביא לאבדות נוספות. [15]
מלחמת אזרחים וסופה של הרפובליקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אי היציבות ברפובליקה הגיעה לשיאה בשנים 1802–1803 - כולל מלחמת האזרחים (מלחמת המקלות) של 1802. יחד עם ההתנגדות המקומית, בעיות פיננסיות גרמו לקריסת הרפובליקה ההלווטית, וממשלתה מצאה מקלט בלוזאן. בשל חוסר היציבות של המצב, לרפובליקה ההלווטית היו יותר משש חוקות בתקופה של ארבע שנים.[1]
באותה תקופה נפוליאון בונפרטה, אז הקונסול הראשון של צרפת, זימן את נציגי שני הצדדים לפריז כדי לנהל משא ומתן על פתרון. למרות שהנציגים הפדרליסטים היוו מיעוט בוועידת הפיוס, המכונה "הקונסולטה ההלווטית"; בונפרטה אפיין את שווייץ כ"בטבעה" פדרלית וחשב שלא להכריח את האזור להיכנס לכל מסגרת חוקתית אחרת.
ב-19 בפברואר 1803, חוק הגישור החזיר את הקנטונים. עם ביטול המדינה הריכוזית הפכה שווייץ שוב לקונפדרציה.
תקופת הרפובליקה ההלווטית עדיין שנויה במחלוקת בתוך שווייץ. זה מייצג את הפעם הראשונה שבה שווייץ כמדינה מאוחדת התקיימה וצעדה לעבר המדינה הפדרלית המודרנית. לראשונה האוכלוסייה הוגדרה כשווייצרית, לא כבני קנטון ספציפי. עבור קנטונים כמו וו, תורגאו וטיצ'ינו הייתה הרפובליקה תקופה של חופש פוליטי מקנטונים אחרים. אולם הרפובליקה סימנה גם תקופה של שליטה ומהפכה זרה. עבור הקנטונים ברן, שווייץ ונידוולדן הייתה זו תקופה של תבוסה צבאית ואחריה כיבוש. בשנת 1995 בחר הפרלמנט הפדרלי לא לחגוג את יום השנה ה-200 לרפובליקה ההלווטית, אלא לאפשר לקנטונים בודדים לחגוג אם ירצו.
חוק הבוררות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | פדרציה | ||
| שפה נפוצה | גרמנית (בניב שווייצרי), צרפתית, איטלקית, רומאנש | ||
| עיר בירה | 6 ערים | ||
| רשות מחוקקת | טאגזאצבורג (אנ.) | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה |
חוק הבוררות | ||
| תאריך | 19 בפברואר 1803 | ||
| פירוק | האמנה הפדרלית | ||
| תאריך | 7 באוגוסט 1815 | ||
| ישות קודמת |
 הרפובליקה ההלווטית  פריקטל טאראספ | ||
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} הקונפדרציה השווייצרית המשוחזרת | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | מטבעות קנטונים שווייצריים (צר.) | ||
הקונפדרציה השווייצרית הוקמה מחדש כתוצאה מחוק הבוררות שהוציא נפוליאון בונפרטה ב-19 בפברואר 1803 לאחר מלחמת המקלות. תקופת ההיסטוריה של שווייץ מ-1803 עד 1815 ידועה בעצמה בשם "בוררות". המעשה ביטל את הרפובליקה ההלבטית הקודמת, שהתקיימה מאז פלישת כוחות צרפת לשווייץ במרץ 1798. לאחר נסיגת הכוחות הצרפתיים ביולי 1802, קרסה הרפובליקה (Stecklikrieg). חוק הבוררות היה ניסיונו של נפוליאון לפשרה בין המשטר הישן לרפובליקה. שלב הביניים הזה בהיסטוריה של שווייץ נמשך עד לרסטורציה של 1815.
בשנת 1803 חוק הבוררות של נפוליאון החזיר חלקית את ריבונות הקנטונים, והטריטוריות הכפופות לשעבר של ארגאו, תורגאו, וו וטיצ'ינו הפכו לקנטונים עם שוויון זכויות.
כמו כן, שלוש הליגות, בעבר שותפה (Zogewandter Ort) אך לא חברה מלאה בקונפדרציה, הפכה לחברה מלאה כקנטון גראובינדן. העיר סנט גאלן, גם מבחינה היסטורית שותפה לקונפדרציה, יחד עם השטחים הכפופים שלה (ועם אלה שהיו שייכים בעבר למנזר סנט גאלן) הפכה לחברה מלאה כקנטון סנט גאלן, בסך הכל תשעה עשר קנטונים.
לעומת זאת, הטריטוריות של ביל, ואלה, נסיכות נשאטל לשעבר (בעתיד קנטון נשאטל), של הבישוף של בזל, ושל ז'נבה לא הפכו לחלק מהקונפדרציה השווייצרית עד תום עידן נפוליאון.
כאשר נפוליאון פעל כמתווך והכריז שהמדינה הפוליטית הטבעית של השווייצרים היא פדרציה, חוק הבוררות פירק את הרפובליקה ההלווטית וטיפל ברבים מהנושאים שקרעו את הרפובליקה. היא שחזרה את 13 הקנטונים המקוריים של הקונפדרציה הישנה והוסיפה שישה קנטונים חדשים, שניים (סנט גאלן וגראובינדן או גריסון) היו בעבר שותפים, וארבעת האחרים מורכבים מהאדמות הכפופות שנכבשו בזמנים שונים - ארגאו (1415), תורגאו (1460), טיצ'ינו (1440, 1500, 1512) ו-וו (1536).
חוק הגישור מורכב מתשע עשרה חוקות נפרדות עבור תשעה עשר הקנטונים הריבוניים, מסודרים בסדר אלפביתי, ואחריהם "חוק פדרלי" (Acte Fédéral, עמ' 101 – 109) המפרט את ההתחייבויות ההדדיות בין הקנטונים והוראות לדיאט הפדרלי. בדיאט, שש קנטונים שאוכלוסייתם מנתה יותר מ-100,000 (ברן, ציריך, וו, סנט גאלן, גראובינדן וארגאו) קיבלו שני קולות, ולאחרים היה רק קול אחד לכל אחד. מפגשי הדיאט היו אמורים להתקיים לסירוגין בפריבור, ברן, זולותורן, בזל, ציריך ולוצרן. ה-Landgemeinden, או האסיפות העממיות, שוחזרו בקנטונים הדמוקרטיים, הממשלות הקנטונליות במקרים אחרים היו בידי מועצה גדולה (מחוקקת) והמועצה הקטנה (המבצעת). לא היו אמורים להיות כיתות מיוחסות, בורגנים או אדמות כפופות. כל אזרח שווייצרי היה אמור להיות חופשי לנוע ולהתיישב בכל מקום בקונפדרציה החדשה.
אולם הזכויות שהובטחו בחוק הגישור החלו עד מהרה להישחק. בשנת 1806 נסיכות נשאטל ניתנה למרשל ברתייה. טיצ'ינו נכבשה על ידי כוחות צרפתים מ-1810 עד 1813. כמו כן, בשנת 1810 נכבשה ואלה והוסבה למחוז הצרפתי של סימפלון כדי להבטיח את מעבר סימפלון. החירות לעבור מקנטון אחד למשנהו (אם כי ניתנה על ידי החוקה) הוגבלה על ידי הדיאט בשנת 1805 על ידי דרישת עשר שנות מגורים, ולאחר מכן אי הענקת זכויות פוליטיות בקנטון או זכות להרוויח על ידי רכוש משותף.
ברגע שכוחו של נפוליאון החל לדעוך (1812–1813), עמד מעמדה של שווייץ בסכנה. האוסטרים, בתמיכת המפלגה הריאקציונרית בשווייץ, וללא כל התנגדות ממשית מצד הדיאט, חצו את הגבול ב-21 בדצמבר 1813. ב-29 בדצמבר, בלחץ אוסטריה, ביטל הדיאט את חוקת 1803 אשר כוננה על ידי נפוליאון במסגרת חוק הגישור.
ב-6 באפריל 1814 התכנס מה שנקרא הדיאט הארוך כדי להחליף את החוקה. הדיאט נותר סגור עד ה-12 בספטמבר, אז הועלו ואלה, נשאטל וז'נבה לחברות מלאות בקונפדרציה. זה הגדיל את מספר הקנטונים ל-22. אולם הדיאט התקדם מעט עד לקונגרס וינה.
רסטורציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-20 במרץ 1815 קיבלה ברן את העיירה ביל/ביין וחלק גדול מהקרקעות שהיו בבעלות הבישוף של בזל כפיצוי על שטח שאיבדה במהלך הדיאט הארוך. הוואלטלינה, לשעבר בבעלות גראובינדן, הוענקה לאוסטריה. מילוז נותרה כחלק מצרפת.
ב-7 באוגוסט 1815, האמנה הפדרלית נכנסה לתוקף והחוקה החדשה הושבעה על ידי כל הקנטונים מלבד נידוולדן. [16] נידוולדן הסכימה לחוקה החדשה רק בכוח צבאי ב-30 באוגוסט וכעונש איבדה את אנגלברג לאובוולדן. על פי החוקה החדשה הזכויות הריבוניות של כל קנטון הוכרו במלואן, וחזרה לקווי החוקה הישנה, למרות שלא היו קרקעות כפופות, וזכויות פוליטיות לא צריכות להיות פריבילגיה בלעדית של כל מעמד של אזרחים. לכל קנטון היה קול אחד בדיאט, שבו רוב מוחלט היה אמור להכריע בכל העניינים מלבד ענייני חוץ, כאשר נדרש רוב של שלושה רבעים.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 Histoire de la Suisse, Éditions Fragnière, Fribourg, Switzerland
- ^ Shadwell, p. 108; Smith, Clash at Winterthur. pp. 156–157.
- ^ 1 2 Shadwell, p. 108.
- ^ 1 2 Atteridge, p. 46.
- ^ Blanning, p. 233; Shadwell, p. 108.
- ^ Smith, Clash at Winterthur. pp. 156–157.
- ^ Smith, p. 158.
- ^ Smith reports that the casualty figures are controversial. Smith, p. 158.
- ^ Smith, 158.
- ^ Rothenberg, p. 74.
- ^ Blanning, p. 252.
- ^ Blanning, p. 253.
- ^ Thiers, p. 400–401.
- ^ Lina Hug and Richard Stead. Switzerland. New York: G.P. Putnam's Sons, 1902, p. 361; Thiers, p. 401–402.
- ^ Longworth, pp. 270–271.
- ^ Wilhelm Oechsli, History of Switzerland 1499-1914, Cambridge University Press, 2013, p. 368.