אדוארד השני, מלך אנגליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור של אדוארד השני

אדוארד השני לבית פלנטג'נט, (25 באפריל 1284 - 21 בספטמבר 1327) היה מלך אנגליה משנת 1307 ועד להדחתו בשנת 1327. מספר חודשים לאחר הדחתו, נרצח באופן אכזרי, רצח שככל הנראה היה קשור לנטייתו ההומוסקסואלית.

יורש העצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד היה בנו הרביעי של אדוארד הראשון מלך אנגליה, מאשתו אלינור מקסטיליה. כיורש העצר, הוא היה הראשון שהחזיק בתואר הנסיך מוויילס, תואר שנקבע על ידי הפרלמנט הבריטי בשנת 1301.

אדוארד הפך ליורש העצר עוד בהיותו תינוק, לאחר מות אחיו הבכור אלפונסו. אביו שהיה מצביא נודע, אימן את אדוארד עוד מגיל צעיר, בלימודים צבאיים ובניהול ענייני המדינה. למרות מאמצי אביו, נודע אדוארד בקלות הראש ובראוותנות שלו כל חייו.

אדוארד היה הומוסקסואל, והמלך ייחס את תכונותיו "הרעות" להשפעתו השלילית של מאהבו של המלך פירס גווסטון, אביר גסקוני. (באופן אירוני היה זה האב שמצא את גווסטון חבר ראוי לבנו). המלך הגלה את גווסטון ב-1298, לאחר שאדוארד העניק לו תואר אצולה מלכותי.

עם מותו של אדוארד הראשון, עלה בנו על כס המלכות. שתי הפעולות הראשונות שלו היו החזרתו של גווסטון וזניחת המערכה נגד ממלכת סקוטלנד שהייתה יקרה לליבו של אביו.

מלך אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד היה אדם חזק ומרשים כאביו, אך שלא כמוהו הוא היה חסר מוטיבציה ואמביציה, והיה נתון תמיד להשפעתם של "אנשים חזקים" שהוא היה בצילם. אדוארד התעניין בעיקר בבידור, באתלטיקה, ובעבודות מכניות.

בשנותיו הראשונות היה זה פירס גווסטון שניהל את ענייני המדינה. גווסטון קיבל את התואר עוצר בשעה שאדוארד נסע לצרפת כדי לשאת שם לאשה את איזבלה, נסיכת צרפת, בתו של פיליפ היפה מלך צרפת. למרות שלזוג היו ילדים, עלו נישואיהם על שרטון מלכתחילה, מאחר שהמלך הזניח את רעייתו.

אדוארד שאף כל ימיו להגביל את כוחה של האצולה ובילה את כל זמנו בחברת ידידיו, שהיו שותפים להשקפותיו ואיתם חלק את השלטון. הדבר עורר את הטענה שהוא מקדיש את כל זמנו לידידיו ממין זכר, מה שגרם להאשמתו בהומוסקסואליות, טענה שרוב ההיסטוריונים מסכימים לה.

לאדוארד נולדו שני בנים, אדוארד, וג'והן מאלתהם, רוזן קורנוול, ושתי בנות, אלינור וג'ואנה.

פירס גווסטון ונפילתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירס גווסטון, חברו של המלך, קיבל ממנו את התואר רוזן קורנוול, וקיבל לידיו למעשה את מוסרות השלטון. הבארונים, שתיעבו את גווסטון, הצליחו פעמיים להביא לסילוקו, אולם בשתי הפעמים החזיר אותו המלך. לבסוף יצאו הבארונים, בהנהגת בן דודו של המלך, תומאס רוזן לנקסטר, למלחמה נגד המלך ואהובו. ב-1312 רצחו את גווסטון. המלך החלש לא יכול היה לנקום את מות רעו האהוב, ונאלץ לראות את ממלכת אנגליה נשלטת על ידי ועדת בארונים של עשרים ואחד "לורדים מצווים" (Lords Ordainers), שקיבלו מהפרלמנט את סמכויות השלטון במקום המלך. השליטים החדשים ראו בפרלמנט אספה של אצילים, ומחבריו פשוטי העם (Commons) נשללו הסמכויות. כך הפכה אנגליה ממלוכה לאוליגרכיה צרה.

הסכסוך עם סקוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל זמן הסכסוך בין אדוארד ללורדים, הלך והתחזק בסקוטלנד המלך רוברט ברוס (Robert the Bruce), שהשתלט על מצודות רבות בסקוטלנד אותן כבשו קודמיו של המלך. רק מצודה אחת נותרה לא כבושה - מצודת סטירלינג שעליה צרו הסקוטים. אדוארד חש בושה עמוקה ויצא בראש צבא גדול למלחמה בסקוטלנד. ב-23 ביוני 1314 נחל הצבא האנגלי, שהיה לא ממושמע וסבל מפיקוד גרוע, מפלה ניצחת בקרב בנוקבורן, ובעקבותיו זכתה סקוטלנד מחדש בעצמאותה. לאחר מפלה זו רוברט ברוס אף החל לתקוף את מחוזותיה הצפוניים של אנגליה.

מאבק הסיעות היריבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבוסתו המבישה של המלך עשתה אותו לתלוי עוד יותר בבארונים שלו. שלוש סיעות נאבקו זו בזו על השלטון באנגליה. בראש האחת עמד תומאס מלנקסטר, שהיה אמנם מוכשר, אך נחשד בקשר סמוי עם ברוס מלך סקוטלנד כדי להחליש את המלך.

בראש הסיעה השנייה עמד איימר מוולנס רוזן פמברוק, ששנא את לנקסטר כל כך עד שהחל לתמוך במלך ואף השיב לו חלק מסמכויותיו ב-1318. המלך, מצידו, שנא את לנקסטר ופמברוק גם יחד, ומצא שותף בדמות יו לה דספנסר רוזן וינצ'סטר - בארון בעל ניסיון רב. בנו של דספנסר, יו דספנסר הצעיר, הפך לחברו ואיש סודו של המלך, כשהוא ממלא את מקומו של גווסטון בחיי המלך. הבארונים תיעבו את הדספנסרים, וכעסו במיוחד על נסיונו של הרוזן להשתלט על רוזנות גלוסטר דרך זכויות הירושה של אשתו אלינור דה קלייר.

שלטון הדספנסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1321 התכנסו הבארונים בפרלמנט, ובהנהגת לנקסטר, החליטו על הגליית הדספנסרים. המלך התנגד להחלטה, יצא למלחמה נגד הבארונים, השיב את הדספנסרים לאנגליה והביס את לנקסטר בקרב בורוברידג'. לנקסטר הוצא להורג, ובמשך חמש השנים הבאות שלטו הדספנסרים במדינה. שלא כמו הבארונים המצווים הקפידו הדספנסרים לזכות בתמיכתם של "פשוטי העם", ובשנת 1322 ביטל הפרלמנט שהתכנס ביורק את סמכויות הלורדים המצווים בטענה שזוהי פגיעה בסמכויות המלך. מאז ועד היום לא ניתן היה יותר לחוקק חוקים ללא הסכמת "פשוטי העם", מה שהוביל להקמת הבית התחתון בפרלמנט האנגלי, בית הנבחרים (House of Commons). זה היה ההישג החשוב ביותר לשיטת הממשל האנגלית בתקופת אדוארד השני.

שלטון הדספסנרים נעשה במהרה למושחת, והם השניאו את עצמם על שכבות נרחבות בציבור. במיוחד עוררו את חמתה של המלכה איזבלה מצרפת.

הדחת המלך בידי אשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזבלה הבליגה עד שנת 1325, אז יצאה לצרפת ביחד עם בנה אדוארד מוינדזור. אדוארד היה צריך לתת שלמי כבוד (Homage), כואסל לאדונו, אחי אמו, שארל הרביעי מלך צרפת, על חבל אקוויטניה שהיה בשליטתו. איזבלה כרתה ברית עם רוג'ר מורטימר מוויגמור, אחד הבארונים הגולים, ובספטמבר 1326, נחתה בראש צבאה באסקס. המלכה הצהירה כי כוונתה היא לנקום את הריגתו של לנקסטר ולסלק מן השלטון את הדספנסרים. תומכיו של המלך נטשו אותו והמלך נמלט מלונדון, אל אחוזתו של אהובו, דספנסר הצעיר בגלמורגן. אשתו יצאה בעקבותיו, הרגה את שני הדספנסרים ושמה את המלך במאסר בטירת קנילוורת'. בינואר 1327 התכנס הפרלמנט בוסטמינסטר, והחליט להדיח את המלך מכיסאו ולמנות במקומו את בנו כאדוארד השלישי.

מאסרו ורציחתו של אדוארד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדו של השלטון החדש, של איזבלה ומורטימר, היה כה רעוע, עד שהם חששו להשאיר את המלך הקודם בחיים. אדוארד הושפל וזכה לתנאים גרועים בכלאו, בתקווה שימות מרעב, אולם חוסנו הפיזי עמד לו. לאחר נדודים ממקום מאסר אחד למשנהו נאסר המלך בטירת ברקלי אשר בנפת גלוסטרשייר, וביום 11 באוקטובר 1327 נרצח בסתר בהוראת השליטים. שיטת הרצח הייתה אכזרית ביותר - הרוצחים החדירו מוט ברזל מלובן אל פי הטבעת של אדוארד ושרפו את אבריו הפנימיים[דרוש מקור]. הם ראו בשיטת הרצח עונש מתאים להומוסקסואליות שלו, וגם קיוו כי סיבת המוות לא תתגלה בבדיקה חיצונית. הדיווח הרשמי היה כי המלך נפטר מסיבות טבעיות והוא נקבר בטקס חגיגי בקתדרלה על שם פטרוס הקדוש בגלוסטר. בנו אדוארד השלישי הקים מצבה מפוארת לזכרו, והמקום הפך לזירת עליה לרגל בקרב בני העם, ולמקור לא אכזב של הכנסות לכנסייה.

שלטונם של מורטימר ואיזבלה לא ארך זמן רב. לאחר שהגיע לגיל הבגרות ב-1330, הוציא אדוארד השלישי את מורטימר להורג ודרש מאמו לפרוש מן החיים הציבוריים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]