אדוארד השני, מלך אנגליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור של אדוארד השני

אדוארד השני לבית פלנטג'נט, (25 באפריל 1284 - 21 בספטמבר 1327) היה מלך אנגליה משנת 1307 ועד להדחתו בשנת 1327. מספר חודשים לאחר הדחתו, נפטר בכלא או נרצח בצורה אכזרית.

יורש העצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד היה בנו הרביעי של אדוארד הראשון מלך אנגליה, מאשתו אלינור מקסטיליה. כיורש העצר, הוא היה הראשון שהחזיק בתואר הנסיך מוויילס, תואר שנקבע על ידי הפרלמנט הבריטי בשנת 1301.

אדוארד הפך ליורש העצר עוד בהיותו תינוק, לאחר מות אחיו הבכור אלפונסו. אביו שהיה מצביא נודע, אימן את אדוארד עוד מגיל צעיר, בלימודים צבאיים ובניהול ענייני המדינה. למרות מאמצי אביו, נודע אדוארד בקלות הראש ובראוותנות שלו כל חייו.

יש הטוענים שאדוארד היה הומוסקסואל, אך דעה זו לא רווחת ורוב ההיסטוריונים חולקים עליה, בין הסיבות לכך שאין שום מידע מהימן לגביי נטייתו, ואם אכן היה היו מגלים על כך במהרה, רוב הטענות לכך שהוא הומוסקסואל היו בגלל קרבתו לפירס גווסטון, אביר גסקוני. אבל קרבתם לא הייתה מינית כלל והם אף נהפכו לאחים לנשק, למרות זאת אין שום הוכחה לכך שהוא לא היה הומוסקסואל ולכן ישנם כאלה שעדיין סבורים שהיה כזה.

המלך הגלה את גווסטון ב-1298, לאחר שאדוארד העניק לו תואר אצולה מלכותי.

גוונסטון הוגלה מספר פעמים על ידי המלך והפרלמנט ובהרבה מקרים אדוארד ניסה להחזירו בדרך זו או אחרת.

עם מותו של אדוארד הראשון, עלה בנו על כס המלכות. שתי הפעולות הראשונות שלוו היו החזרתו של גווסטון וזניחת המערכה נגד ממלכת סקוטלנד שהייתה יקרה לליבו של אביו.

מלך אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד היה אדם חזק ומרשים כאביו, אך שלא כמוהו הוא היה חסר מוטיבציה ואמביציה, והיה נתון תמיד להשפעתם של "אנשים חזקים" שהוא היה בצילם. אדוארד התעניין בעיקר בבידור, באתלטיקה, ובעבודות מכניות.

בשנותיו הראשונות היה זה פירס גווסטון שניהל את ענייני המדינה. גווסטון קיבל את התואר עוצר בשעה שאדוארד נסע לצרפת כדי לשאת שם לאשה את איזבלה, נסיכת צרפת, בתו של פיליפ היפה מלך צרפת. לזוג נולדו מספר ילדים, שנותיהם הראשונות הנישאוים היו טובים אך בהדרגה הדרדרו,

אדוארד שאף כל ימיו להגביל את כוחה של האצולה ובילה את כל זמנו בחברת ידידיו, שהיו שותפים להשקפותיו ואיתם חלק את השלטון. הדבר עורר את הטענה מצד מתנגדי השלטון שהוא מקדיש את כל זמנו לידידיו ממין זכר, מה שגרם להאשמתו בהומוסקסואליות, טענה שרוב ההיסטוריונים לא מסיכיים איתה בגלל חוסר מקורות מהמינות שאכן היה כזה.

לאדוארד נולדו שני בנים, אדוארד, וג'והן מאלתהם, רוזן קורנוול, ושתי בנות, אלינור וג'ואנה.

פירס גווסטון ונפילתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירס גווסטון, חברו של המלך, קיבל ממנו את התואר רוזן קורנוול, וקיבל לידיו למעשה את מוסרות השלטון. הבארונים, שתיעבו את גווסטון, הצליחו פעמיים להביא לסילוקו, אולם בשתי הפעמים החזיר אותו המלך. לבסוף יצאו הבארונים, בהנהגת בן דודו של המלך, תומאס רוזן לנקסטר, למלחמה נגד גווסטון, שנתמך על ידי המלך. ב-1312 רצחו את גווסטון. המלך באותה תקופה היה זקוק לתמיכה של אותם ברונים ולכן לא היה לו תאמצעים לנקום את מותו באותה תקופה,המלך היה זקוק לתימכתם ולכן בלת ברירה הממלכה נשלטה על ידי ועדת בארונים של עשרים ואחד "לורדים מצווים" (Lords Ordainers), שקיבלו מהפרלמנט את סמכויות השלטון במקום המלך. השליטים החדשים ראו בפרלמנט אספה של אצילים, ומחבריו פשוטי העם (Commons) נשללו הסמכויות. כך הפכה אנגליה ממלוכה לאוליגרכיה צרה.

הסכסוך עם סקוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל זמן הסכסוך בין אדוארד ללורדים, הלך והתחזק בסקוטלנד המלך רוברט ברוס (Robert the Bruce), שהשתלט על מצודות רבות בסקוטלנד אותן כבשו קודמיו של המלך. רק מצודה אחת נותרה לא כבושה - מצודת סטירלינג שעליה צרו הסקוטים. אדוארד חש בושה עמוקה ויצא בראש צבא גדול למלחמה בסקוטלנד. ב-23 ביוני 1314 נחל הצבא האנגלי תבוסה, לאחר שהופתע על ידי מתקפת פתע מידי הסקוטים, הצבא הלא מוכן היה מבולבל וספג פגיעות קשות, אדוארד נילחם עד אשר הוציאו אותו מהקרב מקורביו כמעט בכח. ניצחונו של ברוס בקרב בנוקבורן היה מפואר בגלל שצבאו היה קטן בהרבה מזה של אדוארד, ובעקבותיו זכתה סקוטלנד מחדש בעצמאותה. לאחר מפלה זו רוברט ברוס אף החל לתקוף את מחוזותיה הצפוניים של אנגליה.

מאבק הסיעות היריבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבוסתו המבישה של המלך עשתה אותו לתלוי עוד יותר בבארונים שלו. שלוש סיעות נאבקו זו בזו על השלטון באנגליה. בראש האחת עמד תומאס מלנקסטר, שהיה אמנם מוכשר, אך נחשד בקשר סמוי עם ברוס מלך סקוטלנד כדי להחליש את המלך.

בראש הסיעה השנייה עמד איימר מוולנס רוזן פמברוק, ששנא את לנקסטר כל כך עד שהחל לתמוך במלך ואף השיב לו חלק מסמכויותיו ב-1318. המלך, מצידו, שנא את לנקסטר ופמברוק גם יחד, ומצא שותף בדמות יו לה דספנסר רוזן וינצ'סטר - בארון בעל ניסיון רב. בנו של דספנסר, יו דספנסר הצעיר, הפך לחברו ואיש סודו של המלך, כשהוא ממלא את מקומו של גווסטון בחיי המלך. הבארונים תיעבו את הדספנסרים, וכעסו במיוחד על נסיונו של הרוזן להשתלט על רוזנות גלוסטר דרך זכויות הירושה של אשתו אלינור דה קלייר.

שלטון הדספנסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1321 התכנסו הבארונים בפרלמנט, ובהנהגת לנקסטר, החליטו על הגליית הדספנסרים. המלך התנגד להחלטה, יצא למלחמה נגד הבארונים, השיב את הדספנסרים לאנגליה והביס את לנקסטר בקרב בורוברידג'. לנקסטר הוצא להורג, ובמשך חמש השנים הבאות שלטו הדספנסרים במדינה. שלא כמו הבארונים המצווים הקפידו הדספנסרים לזכות בתמיכתם של "פשוטי העם", ובשנת 1322 ביטל הפרלמנט שהתכנס ביורק את סמכויות הלורדים המצווים בטענה שזוהי פגיעה בסמכויות המלך. מאז ועד היום לא ניתן היה יותר לחוקק חוקים ללא הסכמת "פשוטי העם", מה שהוביל להקמת הבית התחתון בפרלמנט האנגלי, בית הנבחרים (House of Commons). זה היה ההישג החשוב ביותר לשיטת הממשל האנגלית בתקופת אדוארד השני.

שלטון הדספסנרים נעשה במהרה למושחת, והם השניאו את עצמם על שכבות נרחבות בציבור. במיוחד עוררו את חמתה של המלכה איזבלה מצרפת.

הדחת המלך בידי אשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזבלה הבליגה עד שנת 1325, אז יצאה לצרפת ביחד עם בנה אדוארד מוינדזור. אדוארד היה צריך לתת שלמי כבוד (Homage), כואסל לאדונו, אחי אמו, שארל הרביעי מלך צרפת, על חבל אקוויטניה שהיה בשליטתו. איזבלה כרתה ברית עם רוג'ר מורטימר מוויגמור, אחד הבארונים הגולים, ובספטמבר 1326, נחתה בראש צבאה באסקס. המלכה הצהירה כי כוונתה היא לנקום את הריגתו של לנקסטר ולסלק מן השלטון את הדספנסרים. תומכיו של המלך נטשו אותו והמלך נמלט מלונדון, אל אחוזתו של תומכו , דספנסר הצעיר בגלמורגן. מורטימור יצאה בעקבותיו, הרג את שני הדספנסרים ושמם את המלך במאסר בטירת קנילוורת'. בינואר 1327 התכנס הפרלמנט בוסטמינסטר, שקרא למלך לפרוש מהמלכות ולתת ליורשו את הכס, בלת ברירה המלך פרש מהמלכות והפרלמנט מינה במקומו את בנו כאדוארד השלישי.

מאסרו ורציחתו של אדוארד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד נכלא במספר מקומות אך לאחר שגילו שמספר תומכיו מתכוננים לנסות לשחררו הוכנס אדוארד למאסר בטירת ברקלי אשר בנפת גלוסטרשייר, תומכיו ניסו לשחררו גם שם ואף היו מספר מקרים של פריצה לטירה אך ללא הצלחה , וביום 11 באוקטובר 1327 הוא נפטר לפי הגרסה הרשמית ממוות טבעי, יש האומרים שנרצח בצורה אכזרית שכללה החדרת מוט רותח לתוכו ושריפתו מבפנים, למרות שרוב ההיסטוריונים לא תומכים בזה וטוענים שזה היה רק פרופגנדה נגד מלכות אדוארד השלישי בידי אלה שעדיין תמכו באדוארד השני וכעסו על מותו. [דרוש מקור] יש הטוענים שהוא לא מת בכלא אלה שוחרר בסתר עלי ידי תומכיו או שוחרר על ידי איזבלה ומורטימור, אך ההיסטוריונים מפוצלים אם זה אכן קרה או גם כן איזושהיא פרופגנדה נגד המלכות החדשה , אדוארד השני נקבר בטקס חגיגי בקתדרלה על שם פטרוס הקדוש בגלוסטר. בנו אדוארד השלישי הקים מצבה מפוארת לזכרו, והמקום הפך לזירת עליה לרגל בקרב בני העם, ולמקור לא אכזב של הכנסות לכנסייה.

לאחר שהגיע לגיל הבגרות ב-1330, הוציא אדוארד השלישי את מורטימר להורג ודרש מאמו לפרוש מן החיים הציבוריים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]