סיירות המערכה מסדרת אינדפטיגבל

סיירות המערכה מסדרת אינדפטיגבל

אאה"מ אוסטרליה
אאה"מ אוסטרליה
תיאור כללי
סוג אונייה	סיירת מערכה
צי
דגל הצי
סדרה קודמת	סיירות המערכה מסדרת אינווינסיבל
סדרה עוקבת	סיירות המערכה מסדרת לאיון
אוניות בסדרה	אינדפטיגבל, אוסטרליה, ניו זילנד
ציוני דרך עיקריים
מספנה	בסיס הצי המלכותי דבונפורט
תחילת הבנייה	1909
הושקה	1909
תקופת הפעילות	1911–1923 (כ־12 שנים)
אחריתה	1 הוטבעה, 2 נגרטו
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 18,500 טון, מקסימלי: 22,130 טון
אורך	179.8 מטר
רוחב	24.4 מטר
שוקע	8.2 מטר
מהירות	25.8 קשרים
גודל הצוות	800 איש
טווח שיוט	12,390 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה	31 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 43,000 כוחות סוס
צורת הנעה	4 מדחפים
שריון	שריון עיקרי – 102–152 מ"מ שריון סיפון – 38–64 מ"מ צריחי תותחים – 178 מ"מ ברבטות – 178 מ"מ
חימוש	8 תותחי Mk X BL‏ 12 אינץ' (305 מ"מ)/45 קליבר 16 תותחי Mk I‏ 4 אינץ' (102 מ"מ)/40 קליבר 2 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ)

סיירות המערכה מסדרת אִינְדֵפֶ֫טִיגָבְּל (Indefatigable, בִּלְתִּי נִלְאֶה) היו הסדרה השנייה שנבנתה של סיירות מערכה בריטיות ששירתו בצי המלכותי ובצי המלכותי האוסטרלי במהלך מלחמת העולם הראשונה. העיצוב ייצג עיבוד צנוע של סדרת אינווינסיבל הקודמת, הכולל סיבולת מוגברת וקשת אש משופרת חוצה-סיפון עבור צריחי הכנף שלהם באמצע האונייה, שהושגו על ידי הארכת גוף האונייה. כמו קודמו, העיצוב דמה לדרדנוט האחרונה של הצי המלכותי, אבל הקריב הגנת שריון וצריח אחד מהסוללה הראשית עבור יתרון מהירות של 4 קשרים (7.4 קמ"ש).

במקור אה"מ אינדפטיגבל הייתה האונייה היחידה בסדרה, אך אוסטרליה וניו זילנד נבנו מאוחר יותר כחלק מתוכנית לשיפור ההגנה על הדומיניונים בכך שכל דומיניון ירכוש 'יחידת צי' של סיירת מערכה אחת, שלוש סיירות קלות ושש משחתות. רק אוסטרליה הסכימה במלואה לרעיון, והקימה את הצי המלכותי האוסטרלי, ואילו ניו זילנד הסכימה לממן סיירת מערכה אחת. נבחר עיצוב שונה של אינדפטיגבל במקום סדרת לאיון שנבנתה אז עבור הצי המלכותי.

הם בילו את רוב המלחמה בפטרולים בים הצפוני, והשתתפו ברוב הקרבות שם, אם כי רק ניו זילנד הייתה בבריטניה כשהמלחמה החלה. אינדפטיגבל הייתה בים התיכון, שם רדפה אחרי ספינות המלחמה הגרמניות גבן וברסלאו בזמן שהם ברחו לכיוון טורקיה ואוסטרליה הייתה ספינת הדגל של הצי המלכותי האוסטרלי במימי אוסטרליה, שם סייעה לאבטח את מושבות האוקיינוס השקט הגרמניות וחיפשה, ללא הצלחה, את שייטת מזרח אסיה הגרמנית לפני הפלגתה לבריטניה בדצמבר 1914. ניו זילנד השתתפה במספר מהפעולות המוקדמות בים הצפוני, כולל קרב מפרץ הלגולנד והפשיטה על סקרבורו. אוסטרליה הייתה עדיין בתיקון לאחר התנגשות עם ניו זילנד לפני קרב יוטלנד, כך שרק אינדפטיגבל וניו זילנד נכחו בקרב, במהלכו אינדפטיגבל הושמדה בפיצוץ מחסן תחמושת. גם אוסטרליה וגם ניו זילנד בילו הרבה זמן ללא אירועים בים אחרי קרב יוטלנד בהמתנה להופעה הבאה של צי הים הפתוח, אבל זה נאסר על ידי הקייזר. ניו זילנד נשאה את אדמירל ג'ליקו בסיור שלו בהודו ובדומיניונים לאחר המלחמה, בעוד אוסטרליה חזרה הביתה, שם היא שוב הפכה לספינת הדגל של הצי המלכותי האוסטרלי. ניו זילנד נמכרה לגרוטאות ב-1922, בעוד אוסטרליה החזיקה מעמד רק שנתיים נוספות לפני שהוטבעה כדי לעמוד בתנאי הסכם הצי של וושינגטון.

רקע כללי

אינדפטיגבל הייתה היורשת של סיירות המערכה מסדרת אינווינסיבל. מספר אפשרויות לסיירות גדולות נשקלו עבור התוכנית הימית של 1906, כולל עיצוב X4 של 22,500 טונות ארוכות (22,861 טונה מטרית) עם שריון בעובי 11 אינץ' (280 מילימטרים) ומהירות של 25 קשרים (46 קמ"ש), אבל בסופו של דבר התוכנית הזו כללה רק שלוש אוניות מסוג דרדנוט. נבחנו מספר אפשרויות עבור תוכנית 1907–1908, החל מ-18,100 טונות ארוכות (18,390 טונה מטרית) ל-21,400 טונות ארוכות (21,743 טונה מטרית), אך בסופו של דבר שוב הועדפו אוניות מערכה ולא הוזמנו סיירות מערכה עד שנת התוכנית שלאחר מכן.

בזמן שהעיצוב הסופי של אינדפטיגבל אושר, האדמירליות כבר המשיכה הלאה, פישר כתב בספטמבר 1908 "הכנסתי את סר פיליפ ווטס לתוך אונייה חדשה שתגרום לך הלם כשתראה אותו", עיצוב שהיה אמור להופיע בסופו של דבר בתור אה"מ לאיון. באוגוסט 1909 נפגשו גורמי השליטה העצמית בוועידת האימפריה של 1909, ובדיון על ההגנה האימפריאלית, הציעה האדמירליות ליצור יחידות צי בדומיניונים, שכל אחת תכלול סיירת מערכה אחת מסדרת אינווינסיבל, שלוש סיירות קלות מסדרת בריסטול, ושש משחתות. אלה היו אמורים להתבסס באוסטרליה, ניו זילנד, קנדה ודרום אפריקה בניסיון להבטיח את ההגנה הימית של הדומיניונים בזמן שהצי המלכותי התרכז במים הביתיים כדי לעמוד באיום הגרמני. בעוד שהתוכנית נדחתה על ידי קנדה ודרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד נרשמו, כל אחת מהן הזמינה גרסה שונה של האינדפטיגבל, במקום את הסדרה אינווינסיבל שהוצעה במקור. אוסטרליה הפכה לספינה של הצי המלכותי האוסטרלי שהוקם לאחרונה, בעוד ניו זילנד נשמרה במימי אירופה כיחידה של הצי המלכותי. בסופו של דבר, רק יחידת צי אחת הוקמה, השייטת האוסטרלית ב-1913.

תכנון

Right elevation and deck plan as depicted in Brassey's Naval Annual 1923

אינדפטיגבל הוזמנה כסיירת המערכה הבודדת של התוכנית 1908–1909. עיצוב המתאר שלה הוכן במרץ 1908, והעיצוב הסופי אושר בנובמבר 1908. עיצוב זה היה בעצם עיצוב מוגדל של אינווינסיבל עם סידורי הגנה וחימוש ראשי מתוקנים.

מאפיינים כלליים

אוניות הסדרה היו מעט יותר גדולות מקודמותיהם מסדרת אינווינסיבל. היה להם אורך כולל של 590 רגל (179.8 מטרים), רוחב של 80 רגל (24.4 מטרים), ושוקע של 29 רגל 9 אינץ' (9.1 מטרים) במעמס מלא. הדחק האוניות היה 18,500 טונות ארוכות (18,800 טונה מטרית) בתפוסה סטנדרטית ו-22,130 טונות ארוכות (22,490 טונה מטרית) במעמס מלא, מעל 1,500 טונות ארוכות (1,524 טונה מטרית) יותר מהאוניות הקודמות. היה להם גובה מטאצנטרי של 4.78 רגל (1.5 מטרים) במעמס מלא.

הנעה

כל קבוצה זוגית של טורבינות קיטור עם הנעה ישירה של פארסונס שוכנה בחדר מנועים נפרד והניעה שני גלי הנע. גלי ההנע החיצוניים היו מחוברים לטורבינות הלחץ הגבוה והטורבינות בלחץ נמוך היו מחוברות לגלי ההנע הפנימיים. כל גל הנע חיצוני הניע מדחף בקוטר 10 רגל 10 אינץ' (3.30 מטרים) וגלי ההנע הפנימיים הניעו מדחפים בקוטר 10 רגל 3 אינץ' (3.12 מטרים). הטורבינות הונעו על ידי 31 דוודי צינור מים של Babcock & Wilcox בחמישה חדרי דוודים. הטורבינות של אינדפטיגבל תוכננו להפיק סך של 43,000 כוחות סוס ((32,065 קילוואט), אך הגיעו ליותר מ-55,000 כוחות סוס (41,013 קילוואט) במהלך ניסויים ב-1911. הטורבינות של אוסטרליה וניו זילנד היו מעט חזקות יותר ב-44,000 כוחות סוס (32,811 קילוואט). הם תוכננו ל-25.8 קשרים (47.8 קמ"ש), אבל שלושתם הגיעו למהירות של 26 קשרים (48 קמ"ש) במהלך ניסויים.

האוניות נשאו כ-3,200 טונות ארוכות (3,251 טונה מטרית) של פחם, ועוד 850 טונות ארוכות (864 טונה מטרית) של מזוט שרוססו על הפחם כדי להגביר את קצב השריפה שלו. בתפוקה מלאה, האוניות יכלו להפליג לטווח של 6,690 מיילים ימיים (12,390 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).

חימוש

כל אונייה נשאה שמונה תותחי BL‏ 12 אינץ' (305 מ"מ) Mk X בארבעה צריחים תאומים BVIII*. שני צריחים הורכבו מלפנים ומאחור על קו האמצע, וזוהו כ-'A' ו-'X' בהתאמה. שני צריחי כנפיים הוצבו באמצע האונייה בין הארובות, וזוהו כ-'P' ו-'Q'. צריח 'P' הותקן בצד השמאלי ופנה בדרך כלל קדימה, צריח 'Q' היה מותקן בצד הימני ופנה בדרך כלל לאחור (אחורה). צריחים 'P' ו-'Q' היו מבוהלים - 'P' היה לפני 'Q', מה שאפשר ל-'P' לירות בקשת של 70° לצד השמאלי ול-'Q' לירות באופן דומה לכיוון הצד הימני. אלו היו אותם תותחים כמו אלו שהותקנו בדרדנוט, סדרת לורד נלסון וסדרת בלרופון.

פגז בגודל 12 אינץ' מוטען ב- HMAS אוסטרליה

בתחילה ניתן היה להנמיך את התותחים ל-3° ולהגביה ל-13.5°, למרות שהצריחים שונו כדי לאפשר הגבהה של 16° במהלך מלחמת העולם הראשונה. הם ירו פגזים במשקל 850 ליברות (390 קילוגרם) במהירות לוע של 2,725 רגל לשנייה (831 מטר לשנייה); ב-13.5°, זה העניק טווח מרבי של 16,450 מטרים (17,990 יארד) עם פגזים חודרי שריון (AP) 2 crh. בהגבהה של 16 מעלות, הטווח הוארך ל-20,435 יארד (18,686 מטרים) תוך שימוש בפגזים האווירודינמיים יותר, אך מעט כבדים יותר 4 crh AP. קצב האש של תותחים אלו היה 1–2 פגזים לדקה. האוניות נשאו בסך הכל 880 פגזים בזמן מלחמה עבור 110 פגזים לכל תותח.

החימוש המשני כלל 16 תותחי 4 אינץ' (102 מ"מ) BL‏ Mk VII מוצבים במבנה העילי. כל התותחים היו סגורים בקזמטים וקיבלו מגני תותחים במהלך החידושים ב-1914 וב-1915 כדי להגן טוב יותר על צוותי התותחים מפני מזג האוויר ופעולות האויב, אם כי שני תותחים הוסרו בו-זמנית. התותחים על תושבות PII* שלהם היו בעלי הנמכה מקסימלית של 7° והגבהה מקסימלית של 15°. הם ירו פגזים במשקל 31 ליברות (14 קילוגרם) במהירות לוע של 2,864 רגל לשנייה (873 מטר לשנייה); זה העניק טווח מקסימלי של 11,600 יארד (10,600 מטרים). קצב האש שלהם היה 6–8 פגזים לדקה. הם סופקו עם 100 פגזים לכל תותח.

תותח 4 אינץ' נוסף הותקן באוניות ששרדו במהלך 1917 כתותח נגד מטוסים (AA). הוא הותקן על תושבת Mark II בזווית גבוהה עם הגבהה מרבית של 60°. היה לו מטען הודף מופחת עם מהירות לוע של 2,864 רגל לשנייה (873 מטר לשנייה) בלבד. תותחי נ"מ מוקדמים יותר כללו תותח נ"מ QF יחיד 3 אינץ' (76.2 מ"מ) 20 cwt על תושבת Mark II בזווית גבוהה שנוספה במהלך החידושים בשנים 1914–1915. הוא היה עם הנמכה מקסימלית של 10° והגבהה מקסימלית של 90° וירה פגזים במשקל 12.5 ליברות (5.7 קילוגרם) במהירות לוע של 2,500 רגל לשנייה (760 מטר לשנייה) בקצב אש של 12–14 פגזים לדקה. הייתה להם תקרה אפקטיבית מקסימלית של 23,500 רגל (7,200 מטרים). הוא סופק עם 500 פגזים. ניו זילנד נשאה תותח נ"מ הוצ'קיס יחיד QF 6 פאונד על תושבת HA MkIc מאוקטובר 1914 עד סוף 1915. הוא היה עם הנמכה מקסימלית של 8° והגבהה מקסימלית של 60°. הוא ירה פגזים במשקל 6 ליברות (2.7 קילוגרם) במהירות לוע של 1,765 רגל לשנייה (538 מטר לשנייה) בקצב אש של 20 פגזים לדקה. הייתה לו תקרה מקסימלית של 10,000 רגל (3,050 מטרים), אך טווח יעיל של 1,200 יארד (1,097 מטרים).

בקרת אש

ניו זילנד עוגנת, 1911–1914 בקירוב

צמרות התצפית, מקבילה מודרנית לצמרת הלחימה של ספינות המפרש, בראש חזית החצובה והתרנים הראשיים שלטו באש התותחים הראשיים של אוניות הסדרה. נתונים ממד טווח 9 רגל (2.7 מטרים) של Barr and Stroud הוזן למחשב מכני של Dumaresq והועבר חשמלית לשעוני טווח Vickers הממוקמים בתחנת השידור (TS) הממוקמת מתחת לכל נקודת זיהוי, שם הוא הומר לנתוני טווח והסטה לשימוש התותחים. נתוני המטרה גם תועדו בצורה גרפית על טבלת התווייה כדי לסייע לקצין התותחנות לחזות את תנועת המטרה. לכל צריח תותח היה ציוד שידור משלו, והצריחים, תחנות השידור והצמרות היו ניתנים לחיבור כמעט בכל שילוב. ניסויי ירי נגד הרו בשנת 1907 חשפו את פגיעותה של מערכת זו לירי, כאשר החלק העליון המבחין נפגע פעמיים ורסיס גדול קטע את צינור הקול ואת כל החיווט העובר לאורך התורן. כדי להגן מפני אפשרות זו, צויד צריח 'A' של אינדפטיגבל במד טווח 9 רגל בחלק האחורי של גג הצריח והוא צויד לשלוט בכל החימוש הראשי במהלך שיפוץ בין השנים 1911 ל-1914.

אוסטרליה וניו זילנד נבנו בסידור שונה. ראש התצפית על התורן הראשי נמחק ובמקום זאת נבנה מגדל תצפית משוריין לתוך מגדל הניווט, שם הוא היה מוגן טוב יותר, בעל שדה ראייה משופר וגישה ישירה לעמדת הניווט העיקרית. גם תחנת השידור האחורית הוסרה ובעקבות כך עמדת השידור הקדמית הוגדלה. צריחי ה-A שלהם נבנו עם השיפורים המפורטים לעיל.

טכנולוגיית בקרת האש התקדמה במהירות במהלך השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ופיתוח שולחן בקרת האש של דרייר היה התקדמות כזו. הוא שילב את הפונקציות של Dumaresq ושעון הטווח וגרסה פשוטה, ה-Mk I, הותאמה לאוניות הסדרה במהלך חידושים בשנים 1915–1916. הפיתוח החשוב יותר היה מערכת הירי של מנהל בקרת האש. זה כלל מנהל בקרת אש שהותקן גבוה באונייה, אשר העביר באופן חשמלי זוויות סיבוב והגבהה אל צריחי התותחים באמצעות מצביעים, שצוות הצריח היה צריך לעקוב אחריהם. ההדק של בקרת המנהל ירה את התותחים בו-זמנית, מה שעזר לזהות את ניתזי הפגזים ומזער את ההשפעות של הסבסוב על פיזור הפגזים. תותח בתוך צריח ה-Y היה מצויד גם במשדרים, כך שכגיבוי, הוא יכל לתפקד כ"תותח מכוון", אך לא הייתה הגדרה ברורה לחלוקת סוללות התותחים בין המנהל הראשי לבין התותח המכוון הזה. אוניות הסדרה קיבלו את ציוד המנהלים שלהם בין אמצע 1915 למאי 1916.

שריון

במובנים מסוימים הגנת השריון שניתנה לאוניות הסדרה הייתה חלשה יותר מזו של קודמותיהם מכיוון שהשריון הצטמצם בעובי במספר מקומות, אך הוא היה פרוש במידה רבה יותר. החגורה הראשית של אינדפטיגבל עברה מהחרטום אל הירכתיים; היא הייתה בעובי 6 אינץ' (152 מילימטרים) עבור האמצע 298 רגל (91 מטרים) של האונייה, אך הצטמצמה ל-4 אינץ' (102 מילימטרים) לצד קצות תותחי ה-12 אינץ' הברבטות ומחסני התחמושת והצטמצמה עוד יותר ל-2.5 אינץ' (64 מילימטרים) בקצות האונייה. שריון בעובי 4.5 אינץ' (114 מילימטרים) חיפה את הברבטה של צריח X בעוד המחיצה הקדמית הייתה בעובי 3–4 אינץ' (76–102 מילימטרים). צריחי התותחים והברבטות היו מוגנים על ידי שריון בעובי 7 אינץ' (178 מילימטרים), למעט גגות הצריחים שהיו בעובי 3 אינץ' (76 מילימטרים) של שריון לא מוצק של קרופ (KNC). קורות התמיכה לגגות הצריח חוזקו על פני אלו של סדרת אינווינסיבל בהתבסס על לקחים שנלמדו בניסויי ירי שנערכו במהלך 1907. עובי הסיפון הראשי היה בדרך כלל בעובי 1 אינץ (25 מילימטרים) מפלדת ניקל, אך התרחב ל-2 אינץ' (51 מילימטרים) סביב בסיס הברבטות. שריון הסיפון התחתון מפלדת ניקל היה בעובי 1.5 אינץ' (38 מילימטרים) על האזור החשוף ו-2 אינץ' על השיפוע, אך התרחב ל-2 אינץ' בקצות האונייה. הדפנות של מגדל הניווט הקדמי היו בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים) ואילו למגדל התצפית היה שריון בעובי 4 אינץ'. הגג והרצפה של שני המגדלים היו שריון KNC בעובי 3 אינץ' ואילו צינור התקשורת של מגדל הניווט היה מחופה בשריון בעובי 4 אינץ' של KNC. מגדל מנהל הטורפדו היה בעובי 1 אינץ' של פלדת ניקל מסביב. מחיצות טורפדו מפלדת ניקל בעובי 2.5 אינץ' הותקנו לצד מחסני התחמושת וחדרי הפגזים. קליטות הארובות הוגנו ב-1.5 אינץ' של פלדת ניקל בצדדים ו-1 אינץ' בקצוות. שריון מוצק של קרופ שימש בכל המקרים, אלא אם כן צוין אחרת.

אוסטרליה וניו זילנד נבנו בסידור שונה. חגורת קו המים לא נמשכה עד הקצוות, אלא הסתיימה 60 רגל (18.3 מטרים) לפני החרטום ו-55 רגל (16.8 מטרים) לפני הירכתיים. החלקים שליד הברבטות עובו ל-5 אינץ' (127 מילימטרים) והקצוות הוגדלו ל-4 אינץ'. שריון הסיפון הראשי הוגדל ל-2.5 אינץ' סביב הברבטות והורחב 55 רגל מעבר לברבטה האחורית. שריון הסיפון התחתון הצטמצם מ-1.5–2 אינץ' עד אינץ' אחד, הן בחלק השטוח והן במדרון, למעט בקצוות שבהם הוא עובה ל-2.5 אינץ'. לאחר קרב יוטלנד נוסף אינץ' אחד של שריון לגגות מחסני התחמושת והצריחים במשקל כולל של 110 טונות ארוכות (112 טונה מטרית).

בנייה

הטבלה הבאה מציגה את פרטי הבנייה ועלות הרכישה של חברי סדרת אינדפטיגבל. בעוד שהנוהג הבריטי הסטנדרטי באותה תקופה היה שעלויות אלה לא כוללות חימוש וציוד, מסיבה כלשהי העלות המצוינת ב-The Naval Annual עבור סדרה זו כוללת את החימוש.

שם האונייה	המספנה	יצרני המנועים	הונחה	הושקה	הושלמה	עלות לפי
						BNA (1914)	פארקס	ג'ילט
אינדפטיגבל	מספנת דבונפורט	ג'ון בראון, טורבינות פרסונס	23 בפברואר 1909	28 באוקטובר 1909	24 בפברואר 1911	£1,536,769*	£1,547,500 תותחים 94,200 פאונד	לא צוין
ניו זילנד	פיירפילד, גובן	פיירפילד, טורבינות פרסונס	20 ביוני 1910	1 ביולי 1911	נובמבר 1912	לא צוין	£1,684,990 תותחים 94,200 פאונד	לא צוין
אוסטרליה	ג'ון בראון, קליידבנק	ג'ון בראון, טורבינות פרסונס	23 ביוני 1910	25 באוקטובר 1911	21 ביוני 1913	לא צוין	לא צוין	2,000,000 פאונד

* = עלות משוערת, כולל תותחים

היסטוריית שירות

אינדפטיגבל שובצה בתחילה בשייטת הסיירות הראשונה של צי הבית עם כניסתה לשירות ב-1911. היא הועברה לשייטת סיירות המערכה השנייה בצי הים התיכון בדצמבר 1913. ניו זילנד שובצה רק לזמן קצר לצי הבית לפני שהפליגה לניו זילנד בפברואר 1912. היא חזרה לפורטסמות' בדצמבר שלאחר מכן ושובצה בצי הבית. היא ערכה מספר ביקורי נמל בצרפת וברוסיה לפני תחילת המלחמה. אוסטרליה הפליגה לאוסטרליה כמעט מיד לאחר שנכנסה לשירות ביוני 1913 למלא את תפקידה כספינת הדגל הראשונה של הצי המלכותי האוסטרלי.

המרדף אחר גבן וברסלאו

ערך מורחב – המרדף אחר גבן וברסלאו

אינדפטיגבל, מלווה באינדומיטבל, בפיקודו של האדמירל סר ארצ'יבלד ברקלי מילן נתקלו בסיירת המערכה גבן ובסיירת הקלה ברסלאו בבוקר 4 באוגוסט 1914 לכיוון מזרח לאחר הפצצה שטחית של נמל פיליפוויל באלג'יריה הצרפתית, אך בריטניה וגרמניה היו עדיין לא היו במצב מלחמה, אז מילן פנה למעקב אחר הגרמנים כשחזרו למסינה כדי לתספק מחדש. לכל שלושת סיירות המערכה היו בעיות עם הדוודים שלהם, אבל גבן וברסלאו הצליחו לנתק מגע והגיעו למסינה בבוקר 5 באוגוסט. בשלב זה הוכרזה מלחמה, לאחר הפלישה הגרמנית לבלגיה, אך הוראה של האדמירליות לכבד את הנייטרליות האיטלקית ולהישאר מחוץ למרחק של שישה מייל (10 ק"מ) מהחוף האיטלקי מנעה כניסה למעבר של מצר מסינה, שם יכלו לצפות ישירות בנמל. לכן, מילן הציב את אינפלקסיבל ואינדפטיגבל ביציאה הצפונית של מצר מסינה, עדיין מצפה שהגרמנים יפרצו מערבה שם יוכלו לתקוף משלוחי כוחות צרפתיים, את הסיירת הקלה גלוסטר ביציאה הדרומית ושלח את אינדומיטבל לתספק בביזרטה. שם היא הייתה במצב טוב יותר להגיב לגיחה גרמנית אל מערב הים התיכון.

הגרמנים יצאו ממסינה ב-6 באוגוסט ופנו מזרחה, לכיוון קונסטנטינופול, בעקבות גלוסטר. מילן, שעדיין ציפה שקונטר-אדמירל וילהלם סושון יפנה מערבה, שמר על סיירת המערכה במלטה עד זמן קצר לאחר חצות ב-8 באוגוסט, כאשר הפליג לכף מטפן במהירות של 12 קשרים (22 קמ"ש), היכן שגבן זוהתה שמונה שעות קודם לכן. בשעה 2:30 בערב הוא קיבל אות שגוי מהאדמירליות שקבע כי בריטניה נמצאת במלחמה עם אוסטריה - למרות שמלחמה לא הוכרזה עד 12 באוגוסט והפקודה בוטלה ארבע שעות מאוחר יותר, אך מילן פעל לפי הוראות הקבע שלו לשמור על הים האדריאטי מפני ניסיון פריצה אוסטרית, במקום לחפש את גבן. לבסוף, ב-9 באוגוסט, קיבל מילן פקודות ברורות "לרדוף אחרי גבן שעברה את כף מטפן בהיגוי ה-7 מצפון-מזרח". מילן עדיין לא האמין שסושון הולך לכיוון הדרדנלים, ולכן הוא החליט לשמור על היציאה מהים האגאי, בלי לדעת שגבן לא מתכוונת לצאת החוצה. אינדומיטבל נשארה בים התיכון כדי לחסום את הדרדנלים, אך אינפלקסיבל חזרה הביתה ב-18 באוגוסט.

ב-3 בנובמבר 1914 הורה צ'רצ'יל על המתקפה הבריטית הראשונה על הדרדנלים לאחר פתיחת פעולות האיבה בין טורקיה לרוסיה. המתקפה בוצעה על ידי אינדומיטבל ואינדפטיגבל, כמו גם אוניות המערכה הפרה-דרדנוט הצרפתיות Suffren ו-Vérité. כוונת המתקפה הייתה לבחון את הביצורים ולמדוד את התגובה הטורקית. התוצאות היו מעודדות בצורה מטעה. בהפגזה של עשרים דקות, פגז בודד פגע במחסן התחמושת של המבצר בסד אל באהר בקצה חצי האי גליפולי, עקר (אך לא הרס) 10 תותחים והרג 86 חיילים טורקים. התוצאה המשמעותית ביותר הייתה שתשומת הלב של הטורקים הופנתה לחיזוק הגנתם, והם החלו להרחיב את שדה המוקשים. מתקפה זו התרחשה למעשה לפני הכרזת מלחמה רשמית על ידי בריטניה נגד האימפריה העות'מאנית שאירעה ב-6 בנובמבר. אינדפטיגבל נשארה בים התיכון עד אשר הוחלפה על ידי אינפלקסיבל ב-24 בינואר 1915 והמשיכה למלטה כדי להשתקם. לאחר שסיימה את השיפוץ שלה, הפליגה לאנגליה ב-14 בפברואר, שם הצטרפה לשייטת סיירות המערכה השנייה (BCS) עם הגעתה.

אוסטרליה באוקיינוס השקט

אוסטרליה מובילה את השייטת האוסטרלית לתוך נמל סימפסון, רבאול ב-12 בספטמבר 1914

לאחר הכרזת המלחמה, על אוסטרליה הוטל למצוא את שייטת מזרח אסיה הגרמנית, הכוח הימי היחיד של מעצמות המרכז באוקיינוס השקט. במהלך ציד זה, היא צורפה לחיל המשלוח הימי והצבאי האוסטרלי וסיפקה תמיכה במהלך פלישת הכוח לרבאול, למקרה שהשייטת הגרמנית הייתה נוכחת. מפקד השייטת, ויצה-אדמירל מקסימיליאן פון שפה, נזהר מאוסטרליה, שאותה תיאר כעולה על השייטת שלו.

לאחר נסיגת פון שפה מהאוקיינוס השקט, אוסטרליה קיבלה הוראה באיחור ב-8 בנובמבר 1914 להצטרף לכמה סיירות יפניות מול מקסיקו כדי לחדש את המצוד אחר הסיירות הגרמניות. בשלב זה, השייטת הגרמנית עשתה את דרכה לדרום האוקיינוס האטלנטי, ובתחילת דצמבר הושמדה על ידי שייטת בריטית בקרב איי פוקלנד. אוסטרליה נשלחה להצטרף לשייטת אוניות המערכה השנייה ברוזית', סקוטלנד, והפכה לספינת הדגל של השייטת לאחר שיפוץ קצר.

קרב מפרץ הלגולנד

הפעולה הראשונה של ניו זילנד הייתה כחלק מכוח סיירות המערכה בפיקודו של אדמירל ביטי במהלך מבצע קרב מפרץ הלגולנד ב-28 באוגוסט 1914. ספינותיו של ביטי נועדו במקור כתמיכה מרוחקת של הסיירות והמשחתות הבריטיות הקרובות יותר לחוף הגרמני למקרה שיחידות גדולות של צי הים הפתוח יצאו בתגובה להתקפות הבריטיות. הם פנו דרומה במלוא המהירות בשעה 11:35 כאשר הכוחות הקלים הבריטיים לא הצליחו לנתק מגע לפי לוח הזמנים והגאות הגואה גרמה לכך שאוניות ראשה גרמניות יוכלו לפנות את המעבר בפתח שפך היאדה. הסיירת הקלה החדשה, ארת'וזה, נפגעה מוקדם יותר בקרב והייתה תחת אש מהסיירות הקלות שטרסבורג וקלן כאשר סיירות המערכה של ביטי הופיעו מתוך הערפל בשעה 12:37. שטרסבורג הצליחה להתחמק לערפילים ולהתחמק מאש, אך קלן נותרה גלויה ונפגעה במהירות מאש מהשייטת. אבל דעתו של ביטי הוסחה מהמשימה להטביע אותה על ידי הופעתה הפתאומית של הסיירת הקלה הקשישה אריאדנה ישירות לחזיתו. הוא הסתובב במרדף, אך הפך אותה לגוש בוער בשלושה מטחים בלבד בטווח של פחות מ-6,000 יארד (5,500 מטרים). ב-13:10 ביטי פנה צפונה וסימן אות כללי לסגת. בשלב זה, אינווינסיבל, בעקבות הגוף העיקרי של סיירות המערכה, פתחה באש על קלן. היא ירתה 18 פגזים, כולם החטיאו, לפני שהגוף הראשי של ביטי נתקל בקלן הנכה זמן קצר לאחר שפנתה צפונה והיא הוטבעה על ידי שני מטחים מלאיון.

הפשיטה על סקרבורו

הצי הגרמני החליט על אסטרטגיה של הפצצת ערים בריטיות על חוף הים הצפוני בניסיון למשוך את הצי המלכותי ולהשמיד אלמנטים ממנו לפרטי פרטים. פשיטה מוקדמת יותר על ירמות' ב-3 בנובמבר הייתה מוצלחת חלקית, אך לאחר מכן נהגה מבצע בקנה מידה גדול יותר על ידי אדמירל פרנץ פון היפר. סיירות המערכה המהירות ינהלו למעשה את ההפגזה בעוד שצי הים הפתוח כולו היה אמור להתייצב מזרחית לשרטון דוגר כדי לחפות על חזרתם ולהשמיד כל מרכיב של הצי המלכותי שיגיב לפשיטה. אבל מה שהגרמנים לא ידעו זה שהבריטים מפענחים את השדרים הגרמניים ומתכננים ללכוד את הכוח הפושט בדרכו חזרה, למרות שהם לא היו מודעים לכך שצי הים הפתוח יהיה גם בים. שייטת סיירות המערכה הראשונה של אדמירל ביטי, שצומצמה כעת לארבע אוניות, כולל ניו זילנד, כמו גם שייטת אוניות המערכה השנייה עם שש דרדנוטים, נותקה מהצי הגדול בניסיון ליירט את הגרמנים ליד שרטון דוגר.

אדמירל היפר הפליג ב-15 בדצמבר 1914 לפשיטה נוספת כזו והפגיז בהצלחה כמה ערים אנגליות, אך משחתות בריטיות שליוו את שייטת סיירות המערכה הראשונה כבר נתקלו במשחתות גרמניות של צי הים הפתוח בשעה 05:15 ונלחמו איתן בפעולה לא חד משמעית. וורנדר קיבל אות בשעה 05:40 שהמשחתת לינקס מתמודדת עם משחתות אויב אף על פי שביטי לא. המשחתת שארק הבחינה בסיירת המשוריינת הגרמנית רון ובמלוותיה בערך בשעה 07:00, אך לא הצליחה להעביר את ההודעה עד השעה 07:25. אדמירל וורנדר קיבל את האות, כמו גם סיירת המערכה ניו זילנד, אבל ביטי לא קיבל, למרות העובדה שלניו זילנד הוטלה משימה ספציפית להעביר מסרים בין המשחתות לביטי. וורנדר ניסה להעביר את ההודעה של שארק לביטי בשעה 07:36, אך לא הצליח ליצור קשר עד 07:55. ביטי הפך את המסלול כשקיבל את ההודעה ושלח את ניו זילנד לאתר את רון. היא עברה שיפוץ על ידי ניו זילנד כאשר ביטי קיבלה הודעות לפיהן סקרבורו מופגזת בשעה 09:00. ביטי הורה לניו זילנד להצטרף שוב לשייטת ופנה מערבה לסקרבורו.

עמדות יחסיות של הכוחות הבריטיים והגרמנים בערך בשעה 12:00

הכוחות הבריטיים התפצלו סביב החלק הדרום-מערבי הרדוד של גדת שרטון דוגר; ספינותיו של ביטי עברו צפונה בעוד וורנדר עבר דרומה כשהם פנו מערבה כדי לחסום את הנתיב הראשי דרך שדות המוקשים המגינים על החוף האנגלי. זה הותיר 15 מיל ימי (28 קילומטרים) פער ביניהם שדרכו החלו לנוע הכוחות הקלים הגרמניים. בשעה 12:25, הסיירות הקלות של קבוצת הסיור השנייה החלה לחלוף על פני הכוחות הבריטיים שחיפשו את היפר. הסיירת הקלה סאות'המפטון הבחינה בסיירת הקלה שטרלזונד ודיווחה לביטי. בשעה 12:30 ביטי הפנה את סיירות המערכה שלו לכיוון הספינות הגרמניות. ביטי הניח שהסיירות הגרמניות היו המסך המוקדם של ספינותיו של היפר, אולם אלה היו כ-50 ק"מ מאחור. שייטת הסיירות הקלות השנייה, שיצרה מסך אחר ספינותיו של ביטי, ניתקה כדי לרדוף אחרי הסיירות הגרמניות, אך אות שפירש שגוי של סיירות המערכה הבריטיות החזיר אותן לעמדות המיסוך שלהן. בלבול זה אפשר לסיירות הקלות הגרמניות להימלט, והתריע בפני היפר על מיקומם של סיירות המערכה הבריטיות. סיירות המערכה הגרמניות פנו לצפון-מזרח הכוחות הבריטיים והצליחו להימלט.

קרב שרטון דוגר

ב-23 בינואר 1915, כוח של סיירות מערכה גרמניות בפיקודו של אדמירל פרנץ פון היפר התייצב כדי לטהר את שרטון דוגר מכל סירות דיג בריטיות או כלי שיט קטנים שעשויים להיות שם כדי לאסוף מודיעין על תנועות גרמניות. עם זאת, הבריטים קראו את ההודעות המוצפנות שלהם והפליגו ליירט אותם עם כוח גדול יותר של סיירות מערכה בריטיות בפיקודו של אדמירל ביטי שכלל את ניו זילנד. הקשר נוצר ב-24 בינואר בשעה 07:20 כאשר הסיירת הקלה הבריטית ארת'וזה הבחינה בסיירת הקלה הגרמנית SMS קולברג. עד 07:35 הגרמנים הבחינו בכוח של ביטי והיפר הורה לפנות דרומה במהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש), מתוך אמונה שזה יספיק אם הספינות שהוא ראה מצפון-מערבו היו ספינות קרב בריטיות ושהוא תמיד יכול להגביר את המהירות למהירות המרבית של בליכר של 23 קשרים (43 קמ"ש) אם הם היו סיירות מערכה בריטיות.

ביטי הורה לסיירות המערכה שלו להפליג בכל המהירות האפשרית כדי לתפוס את הגרמנים לפני שיוכלו להימלט. ניו זילנד ואינדומיטבל היו האיטיות ביותר מבין האוניות של ביטי ובהדרגה נותרו מאחורי סיירות המערכה החדשות והמהירות יותר, אך ניו זילנד הצליחה לפתוח באש על בליכר עד 09:35. היא המשיכה לירות בבליכר לאחר שסיירות המערכה האחרות, המהירות יותר, החליפו מטרות לסיירות המערכה הגרמניות. לאחר כשעה ניו זילנד השביתה את הצריח הקדמי של בליכר ואינדומיטבל החלה גם לירות עליה בשעה 10:31. שני פגזי 12 אינץ' פילחו את הסיפון המשוריין שלה והתפוצצו במחסן תחמושת בשעה 10:35. זה גרם לשריפה באמצע הספינה שהרסה את שני צריחי תותחי ה-21 סנטימטרים (8.3 אינץ') השמאליים שלה צריחים ופגעו במנועים שלה כך שמהירותה ירדה ל-17 קשר (31 קמ"ש; 20 מייל לשעה) וגלגל ההיגוי שלה נתקע. בשעה 10:48 ביטי הורה לאינדומיטבל לתקוף אותה. אבל עקב שילוב של טעות של קצין האיתות של ביטי באיתות ונזק כבד לאוניית הדגל של ביטי, לאיון, שהרס את הרדיו שלה והשמיד כמעט את כל חבלי דגלי האיתות שלה כך שביטי לא יכל לתקשר עם ספינותיו, מה שגרם לשאר סיירות המערכה, באופן זמני בפיקודו של אדמירל משנה סר גורדון מור בניו זילנד, להאמין שהאיתות הזה חל עליהם. בעקבות כך הם פנו מהגוף הראשי של היפר והעסיקו את בליכר. ניו זילנד ירתה 147 פגזים לעבר בליכר לפני שהיא התהפכה וטבעה בשעה 12:07 לאחר שטורפדה.

קרב יוטלנד

ב-31 במאי 1916, שייטת סיירות המערכה השנייה כללה את ניו זילנד (ספינת הדגל של אדמירל משנה ויליאם פאקנהאם) ואינדפטיגבל שכן אוסטרליה הייתה עדיין בתיקון בעקבות התנגשותה עם ניו זילנד ב-22 באפריל. השייטת שובצה לצי הקרב של אדמירל ביטי שיצא לים כדי ליירט גיחה של צי הים הפתוח לים הצפוני. הבריטים הצליחו לפענח את הודעות הרדיו הגרמניות ועזבו את הבסיסים שלהם לפני שהגרמנים יצאו לים. סיירות המערכה של אדמירל פרנץ פון היפר הבחינו בצי הקרב ממערב להם בשעה 15:20, אך ספינותיו של ביטי לא הבחינו בגרמנים ממזרח להם עד 15:30. שתי דקות לאחר מכן, הוא הורה לשנות מסלול למזרח דרום-מזרח כדי להתמקם על קו הנסיגה של הגרמנים וקרא לצוותי ספינותיו להיכנס לעמדות קרב. הוא גם הורה לשייטת סיירות המערכה השנייה, שהוביל, להפליג מאחורי שייטת סיירות המערכה הראשונה. היפר הורה לספינותיו לפנות ימינה, הרחק מהבריטים, לצאת לכיוון דרום מזרח, ולהפחית את המהירות ל-18 קשרים (33 קמ"ש) כדי לאפשר לשלוש סיירות קלות של קבוצת הסיור השנייה להדביק את הקצב. עם הפנייה הזו היפר הפליג לאחור לעבר צי הים הפתוח, שהיה כ-60 מיילים ימיים (110 ק"מ) מאחוריו. בסביבות הזמן הזה ביטי שינה את מסלולו מזרחה, שכן מהר מאוד היה ברור שהוא עדיין רחוק צפונה מכדי לנתק את היפר.

זה התחיל את מה שהיה אמור להיקרא "הריצה דרומה" כאשר ביטי שינה מסלול כדי לנווט מזרחה דרום מזרחה בשעה 15:45, במקביל למסלולו של היפר, כעת כשהטווח הצטמצם מתחת ל 18,000 יארד (16,000 מטרים). הגרמנים פתחו באש תחילה בשעה 15:48, ואחריהם הבריטים. הספינות הבריטיות עדיין היו בתהליך של הפנייה מכיוון שרק שתי האוניות המובילות, לאיון ופרינסס רויאל, התייצבו במסלולן כשהגרמנים פתחו באש. המערך הבריטי התמקם מימין עם אינדפטיגבל מאחור ורחוק ביותר מערבה, וניו זילנד לפניה ומעט יותר מזרחה. האש הגרמנית הייתה מדויקת מההתחלה, אבל הבריטים העריכו את הטווח בצורה מוגזמת כשהספינות הגרמניות התערבבו באובך. אינדפטיגבל כיוונה על פון דר טאן וניו זילנד כוונה על מולטקה בעודה לא מעורבת בקרב בעצמה. עד 15:54, הטווח ירד ל 12,900 יארד (11,800 מטרים) וביטי הורה לשנות מסלול שתי נקודות לכיוון הימני כדי להרחיב את הטווח ב-15:57. בסביבות השעה 16:00, אינדפטיגבל נפגעה מסביב לצריח האחורי על ידי שניים או שלושה פגזים מפון דר טאן. היא יצאה מחוץ לטור לימין והחלה לשקוע לכיוון הירכתיים ולנטות לכיוון ימין. מחסני התחמושת שלה התפוצצו בשעה 16:03 לאחר פגיעות נוספות, אחת בחזית ואחרת בצריח הקדמי. עשן ולהבות פרצו מהחלק הקדמי של הספינה וחתיכות גדולות הושלכו למרחק 200 רגל (61.0 מטרים) לאוויר. חשבו שהסיבה הסבירה ביותר לאובדן היא התפוצצות במחסן התחמושת של צריח 'X' שפוצץ את תחתיתה וניתק את צירי בקרת ההיגוי, ואחריו התפוצצות מחסני התחמושת הקדמיים שלה מהמטח השני. עדויות ארכאולוגיות עדכניות יותר מראות שהספינה למעשה התפוצצה לשניים בדקות הפתיחה של הקרב עם פון דר טאן שירתה רק 52 פגזי 28 סנטימטרים (11 אינץ') באינדפטיגבל לפני שהתפוצץ גם החלק הקדמי של הספינה. מתוך הצוות שלה של 1,019, רק שלושה שרדו. בעודם במים, שני ניצולים, הימאי המיומן פרדריק ארתור גורדון אליוט והקשר המוביל צ'ארלס פארמר, מצאו את הקפטן של אינדפטיגבל, ק.פ. סוארבי, שנפצע קשה. אליוט ופארמר חולצו מאוחר יותר על ידי סירת הטורפדו הגרמנית S16, אך עד אז מת סוארבי מפצעיו. ניצול שלישי, סמל ג'ון בוייר, נאסף על ידי ספינה גרמנית לא ידועה אחרת. הוא דווח בטעות כחבר צוות נסטור ב"טיימס" ב-24 ביוני 1916.

אינדפטיגבל טובעת בקרב יוטלנד

לאחר השמדתה של אינדפטיגבל ניו זילנד העבירה את האש שלה לפון דר טאן בהתאם להוראות הקבע של ביטי. הטווח היה גדול מדי בשביל קליעה מדויקת אז ביטי שינה מסלול ארבע נקודות ליציאה כדי לסגור שוב את הטווח בין 16:12 ל-16:15. בשלב זה שייטת אוניות המערכה החמישית של ארבע אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת כבר הייתה קרובה והתמודדה עם פון דר טאן ומולטקה. בשעה 16:23 פגז 13.5 אינץ' (340 מילימטרים) מטייגר פגע ליד הצריח האחורי של פון דר טאן והצית שריפה בין מטרות התרגול שאוחסנו שם שעטפה את האונייה לחלוטין וגרמה לניו זילנד להעביר את האש למולטקה. בשעה 16:30, הסיירת הקלה סאות'האמפטון, שסיירה מול ספינותיו של ביטי, זיהתה את האלמנטים המובילים של צי הים הפתוח מסתערים צפונה במהירות שיא. שלוש דקות לאחר מכן היא ראתה את התרנים העליונים של אוניות המערכה של ויצה-אדמירל ריינהרד שר, אך לא העבירה הודעה לביטי במשך חמש דקות נוספות. ביטי המשיך דרומה במשך שתי דקות נוספות כדי לאשר את הראייה בעצמו לפני שהורה על פנייה של שש עשרה נקודות לימינה ברצף. ניו זילנד, הספינה האחרונה בצי, פנתה בטרם עת כדי להישאר מחוץ לטווח של אוניות המערכה המתקרבות. במהלך כל 'הריצה דרומה' היא נפגעה רק פעם אחת, בצריח 'Y' על ידי פגז 28 ס"מ עם השפעה מועטה.

ניו זילנד הייתה מעורבת בחילופי אש עם אוניית המערכה פרינצרגנט לואיטפולד החל מהשעה 17:08 במהלך מה שזכה לכינוי 'הריצה צפונה', אך היא לא נפגעה, למרות שכמה פגזים פגעו סביבה. ספינותיו של ביטי שמרו על מהירות מלאה כדי לנסות לעשות הפרדה מסוימת בינן לבין צי הים הפתוח ובהדרגה יצאו מטווח. הם פנו צפונה ואז צפון מזרחה כדי לנסות להיפגש עם הגוף הראשי של הצי הגדול. בשעה 17:40 הם פתחו שוב באש על סיירות המערכה הגרמניות. השמש השוקעת עיוורה את התותחנים הגרמנים, והם לא הצליחו לזהות את הספינות הבריטיות ופנו לכיוון צפון-מזרח בשעה 17:47. ביטי פנה בהדרגה יותר לכיוון מזרח כדי לאפשר לו לחפות על פריסת הצי הגדול לתוך מערך הקרב שלו ולהתקדם לפניו, אך הוא לא תזמן את התמרון שלו ואילץ את הפלגה המובילה לסגת לכיוון מזרח, רחוק יותר מהאזור שבו היו הגרמנים. בשעה 18:35 ביטי עקב אחרי שייטת סיירות המערכה השלישית כשהם מנווטים מזרח-דרום-מזרח, מובילים את הצי הגדול, וממשיכים להעסיק את שייטת סיירות המערכה של היפר לדרום-מערבם. כמה דקות קודם לכן הורה שר לפנות פנייה בו-זמנית של 180° לימין, וביטי איבד אותם באובך. בשעה 18:44 הפנה ביטי את ספינותיו לדרום-מזרח ולדרום-דרום-מזרח כעבור ארבע דקות בחיפוש אחר ספינותיו של היפר. ביטי ניצל את ההזדמנות הזו כדי להחזיר את שתי האוניות ששרדו משייטת סיירות המערכה השלישית לתפוס עמדה מאחורי ניו זילנד ולאחר מכן האט את המהירות ל-18 קשר ושינה מסלול דרומה כדי למנוע מעצמו להיפרד מהצי הגדול. ברגע זה מצפן גירוסקופי של לאיון נכשל, והיא עשתה מעגל שלם לפני שההיגוי שלה שוב נשלט. בשעה 18:55 הורה שר על פניה נוספת של 180°, מה שהכניס אותם למסלול מתכנס שוב עם הצי הגדול, ששינה את מסלול עצמו לדרום. זה אפשר לצי הגדול לחצות את ה-T של שר, והם פגעו קשות בספינות המובילות שלו. שר הורה על פנייה נוספת של 180 מעלות בשעה 19:13 בניסיון לחלץ את צי הים הפתוח מהמלכודת שאליה שלח אותם.

תמרון זה הצליח, והבריטים איבדו את הגרמנים עד לשעה 20:05, כשהסיירת הקלה קסטור הבחינה בעשן הנישא מערב-צפון-מערב. עשר דקות לאחר מכן היא סגרה את הטווח מספיק כדי לזהות ספינות טורפדו גרמניות והחלה לירות לעברן. ביטי פנה מערבה כששמע את קולות הירי והבחין בסיירות המערכה הגרמניות 8,500 יארד (7,800 מטרים) משם. אינפלקסיבל פתחה באש ב-20:20, ואחריה כמעט מיד שאר סיירות המערכה של ביטי. ניו זילנד ואינדומיטבל ריכזו את האש על זיידליץ ופגעו בה חמש פעמים לפני שפנתה מערבה כדי להתנתק. מעט לאחר השעה 20:30 זוהו אוניות המערכה פרה-דרדנוט של שייטת אוניות המערכה השנייה של אדמירל פרנץ מאובה והאש התחלפה אליהן. הגרמנים הצליחו לירות לעברם רק כמה פגזים בגלל הראות הלקויה ופנו מערבה. סיירות המערכה הבריטיות פגעו בספינות הגרמניות מספר פעמים לפני שהשתלבו באובך בסביבות השעה 20:40. לאחר מכן שינה ביטי מסלול לדרום-דרום מזרח ושמר על מסלול זה, לפני הצי הגדול וגם לפני צי הים הפתוח, עד לשעה 02:55 למחרת בבוקר כאשר ניתנה הפקודה להפוך את המסלול.

קריירה לאחר יוטלנד

אוסטרליה טובעת לאחר שהוטבעה ב-1924

אוסטרליה הצטרפה מחדש לשייטת סיירות המערכה השנייה ב-9 ביוני 1916 כאוניית הדגל של השייטת, אך לא הייתה פעילות ימית משמעותית עבור אוניות הסדרה, מלבד סיורים שגרתיים, הודות לפקודה של הקייזר שאסר לאפשר לספינות שלו לצאת לים אלא אם כן מובטח להן ניצחון. אוסטרליה התנגשה עם ריפאלס ב-12 בדצמבר 1917 והייתה בתיקון עד החודש לאחר מכן. היא נכחה במעצר של צי הים הפתוח בסקפה פלו ב-21 בנובמבר 1918. ניו זילנד חודשה בין דצמבר 1918 לפברואר 1919 לסיור בן שנה של אדמירל ג'ליקו בהודו והדומיניונים והיא הוצאה ב-15 במרץ 1920 למילואים. היא נמכרה לגרוטאות ב-19 בדצמבר 1922. אוסטרליה הפליגה לאוסטרליה ב-23 באפריל 1921 והפכה לספינת הדגל של הצי המלכותי האוסטרלי עם הגעתה. בהתאם לתנאי הסכם הצי של וושינגטון היא הוטבעה ממזרח לסידני ב-12 באפריל 1924.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סיירות המערכה מסדרת אינדפטיגבל בוויקישיתוף