אלם קלימוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלם גרמנוביץ' קלימוב (רוסית: Элем Германович Климов‏; 9 ביולי 1933 - 26 באוקטובר 2003) במאי קולנוע רוסי.

הקריירה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלימוב נולד בסטאלינגרד (היום "וולגוגרד"). בילדותו נאלץ לעזוב את העיר, אשר חרבה במלחמת העולם השנייה. חוויותיו מתקופה זו היו בעלות השפעה מרחיקת לכת על יצירתו.

משבגר למד קלימוב באקדמיה הרוסית להנדסת טיס, אך הפך לעיתונאי. בשנות השישים של המאה ה-20 למד בבית הספר לקולנוע - VGIK, והפך לבמאי. סרטיו הראשונים היו קומדיות סטיריות, אשר לא מצאו חן בעיני הממשל הקומוניסטי בברית המועצות. סרטו הראשון, משנת 1964, שהוצג במערב תחת השם "אין חופשה לאינוצ'קין", היה סאטירה על הביורוקרטיה הסובייטית, במסווה של סרט ילדים על מחנה קיץ. הסרט כמעט ולא עלה על המסכים, עד שניקיטה חרושצ'וב צפה בו בהקרנה פרטית, אהב אותו, ואישר את הצגתו, וזאת ימים ספורים בטרם הודח מתפקידו.

סרטו השני "הרפתקאותיו של רופא שיניים" משנת 1965, היה קומדיה שחורה, בנוסח ז'אק טאטי, על רופא שיניים הנרדף על ידי חבריו בשל כשרונו בעקירת שיניים ללא כאבים. המסר, לפיו רודפת החברה את המוכשרים שבתוכה לא היה לטעמם של הצנזורים הסובייטים, שדרשו לשנות את הסרט. קלימוב סירב לכך, והסרט הוצג באופן מצומצם בבתי קולנוע מועטים בלבד.

לאחר יצירת סרטים אלו החל קלימוב בהסרטת יצירת המופת "חבלי גסיסה", הליך שנמשך כתשע שנים, והסתיים ב-1975. ביצירה זו מגיע קלימוב לשלמות סגנונית, ובסגנון כבד, אופראי כמעט, תוך שילוב קטעים דוקומנטריים, יוצר קלימוב סרט רחב יריעה וחזק, המציג את ימי שלטונם של הצאר ניקולאי השני, ואשתו, הלכודים ברשתו של הנזיר המסתורי גריגורי רספוטין. סרט זה, ממנו משתמע כי ההיסטוריה של שושלת רומנוב ושל המהפכה הרוסית מורכבת בהרבה מן הגרסה השגורה בברית המועצות, הוביל את קלימוב במסלול התנגשות ישיר עם השלטונות. הקרנת הסרט הותרה רק בשנת 1981.

בשנת 1976 השלים קלימוב סרט שבו החל מורו, הבמאי מיכאל רום, שמת באמצע העבודה על הסרט, הנקרא "ואני עדיין מאמין".

בשנת 1979 סבל קלימוב מטראומה אישית קשה, כאשר אשתו, הבמאית לריסה שפיטקו, נהרגה בתאונת דרכים, בעודה עובדת על הסרט "פרידה". קלימוב השלים את הסרט לזכרה, והסרט יצא לאקרנים בשנת 1981. לאירוע זה הייתה השפעה רבה על קלימוב, וכל סרטיו שלאחר מכן היו טרגדיות. סרטו הראשון לאחר התאונה היה מחווה תיעודית בת 25 דקות לזכרה, ושמו "לאריסה".

צא וראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צא וראה

בשנת 1985 השלים קלימוב את יצירתו הגדולה "צא וראה", סרט הנחשב לסרט המלחמתי הטוב ביותר שנעשה ברוסיה, ואחד הטובים שנעשו מעולם. ביצירה זו מספר קלימוב את סיפורו של פלוריה, נער בן 14, הגדל בבלארוס הכבושה בידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט הינו אחת האמירות האנטי מלחמתיות, והאנטי נאציות החזקות ביותר שהוצגו אי פעם על המסך. ב 142 דקותיו של הסרט נדחסות כל זוועות המלחמה אשר חווה קלימוב על בשרו, ומוטחות בפניו של הצופה תוך שימוש מדהים בשפה קולנועית של צבע, עריכה ופסקול.

הסרט "צא וראה" זכה בפרס הראשי בפסטיבל הסרטים במוסקבה בשנת 1985, וזכה לתשבחות נלהבות במזרח ובמערב (הסרט הוצג בישראל בשנת 1989, ועודו מוצג מדי פעם בסינמטקים, ובהקרנות מיוחדות ביד ושם ובטלוויזיה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה).

קריירה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הצלחת הסרט "צא וראה" היה קלימוב לאחד מהבמאים הרוסים המובילים, בתקופה של שינוי פוליטי קיצוני. קלימוב נבחר ליושב ראש איגוד הקולנוענים הרוסים, ולחבר האקדמיה הבריטית לקולנוע. בתפקידו החדש, ובעוד רוחות הפרסטרויקה מביאות לשינויים פוליטיים במוסקבה, הביא קלימוב להקרנת מאות סרטים שנאסרו קודם לכן, ולחידוש הקריירה של במאים שסר חינם בעיני המשטר הישן. הוא שימש בתפקידו עד שנת 1988, ופרש באומרו כי ברצונו ליצור סרטים נוספים.

על אף כל אלו לא זכה קלימוב לפריחה היצירתית לה היה ראוי לאחר הצלחתו של "צא וראה". נסיונותיו ליצור סרטים נוספים - ביוגרפיה של סטלין, סרט על פי ספרו של פיודור דוסטויבסקי "שדים", וסרט על פי יצירתו של מיכאיל בולגקוב - האמן ומרגריטה, לא הצליחו להגיע לשלב הפקה מתקדם. בסופו של דבר התבטא כי לא נותרו לו נושאים ליצירת סרטים, וכי איבד בכך כל עניין.

קלימוב מת בגיל 70, בשנת 2003, כשהוא מתוסכל ומותש, אך זכה להכרה כאחד מגדולי הקולנוענים שקמו במולדתו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]