האמן ומרגריטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת המהדורה העברית של הספר

האמן ומרגריטה (רוסית: Ма́стер и Маргари́та, בתרגום הראשון לעברית נקרא השטן במוסקבה) הוא רומן מפורסם של הסופר הרוסי מיכאיל בולגקוב. הרומן נכתב על ידי בולגקוב בין השנים 1928 ל-1940, ויצא לאור רק בשנת 1967, שנים רבות לאחר מותו. הוא מתאר את ביקורו של השטן במוסקבה בימי שלטונו של סטלין. עלילתו רב-רובדית, ובין היתר הוא פורש סיפור אהבה בין אמן מיוסר הנרדף על ידי הצנזורה הסובייטית, ובין אהובתו מרגריטה, וכן את סיפור משפטו ומותו של ישו, כאשר כל רובדי הרומן מתאחדים לכלל סיפור אחד, העוסק באהבה ובמוות, במחילה, במאבק בין הטוב לרע, ברוחו החופשית של האמן והיוצר ובמאבקה באלו המנסים לכלאה, ובנושאים רבים נוספים.

הספר נחשב אבן פינה בספרות העולמית בכלל ובספרות הרוסית של המאה העשרים בפרט. לרוב נחשבת היצירה כגולת הכותרת של בולגקוב כסופר וכמבקר וככזאת היא משקפת נאמנה את תמצית חייו ואמונותיו. מקובל להתייחס אל תוכנו וסגנונו של הספר כנוגע לחברה הרוסית באופן קונקרטי, אך עם זאת להכיר במסריו כאוניברסליים.

היסטוריה של כתיבת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת התרגום הראשון של הספר לעברית, "השטן במוסקבה"

בולגקוב החל בכתיבת הספר בשנת 1928. כאשר החל את הכתיבה היה בולגקוב מחזאי מצליח, שעיבד את הרומן הגוורדיה הלבנה למחזה בשם ימי משפחת טורבין שמשך את הקהל, וזכה אף לתשומת לבו האוהדת של סטלין. על אף שנהנה מתשומת לבו האישית ומחסותו של הרודן של ברית המועצות נאבק בולגקוב כל ימיו עם הצנזורה, שפסלה חלק ממחזותיו ואסרה על הצגתם, ונאבק לצאת מברית המועצות. על רקע זה שרף, בשנת 1930 את אחת הטיוטות הראשונות לספר, כאשר שרף את יומניו האישיים. בשנת 1989 נמצאה הטיוטה, כשהיא מצולמת ושלמה במרתפי הק. ג. ב.. לשריפת הגרסה הדים בסיפור, בו האמן, גיבור הסיפור שאינו נקרא בשמו, שורף יצירה שכתב המספרת על צליבתו של ישו הנוצרי. ‏‏‏[1] הספר זכה למספר טיוטות נוספות, בהן התפתחה עלילתו לכיוונים שונים, ועם מותו, בשנת 1940 לא הצליח בולגקוב לסיים את הטיוטה האחרונה, שאותה סיימה אשתו ילנה שילובסקיה בשנה שלאחר מותו.

בשנת 1967 יצא הספר לאור בחוברות של כתב העת "מוסקבה" בנובמבר 1966 ובינואר 1967. החוברות זכו לתפוצה רבה, והתפרסמו ב-150,000 עותקים. ‏‏‏[2] הגרסה כללה עדיין מחיקות של הצנזורה שכללו כ-12% מן הטקסט. הטקסט המלא התפרסם בתחילה כסמיזדט (ספרות מחתרתית), ולאחר מכן בספר שיצא לאור בשנת 1973. גרסה זו נותרה הגרסה הקאנונית עד שיצאה בשנת 1989 גרסה שנערכה על ידי חוקרת הספרות לידיה ינובסקיה.

הספר תורגם כמעט מיידית לשפות רבות, וזכה להשפעה רבה, והוכר אוניברסלית כספר חשוב ומשמעותי מבחינה תרבותית וספרותית. לעברית תרגם את הספר המתרגם יוסף סערוני. גרסה ראשונית של הפרק הראשון התפרסמה בדבר במאי 1967, ובה כונה עדיין הספר "האמן ומרגריטה".‏‏‏[2] על הכתבה חתם סערוני בראשי התיבות "ס. י.". הספר יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1969, ומשום מה חתם סערוני על התרגום כ"א. ר.". "השטן במוסקבה" התבסס על המהדורה המצונזרת שיצאה לאור ברוסיה. הספר התקבל על ידי הקורא העברי באהבה רבה, ויצא במספר רב של מהדורות. בשנת 1999 יצא לאור תרגום עברי של פטר קריקסונוב בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות, המלווה בהקדמה של יהודה מלצר, עיצוב כריכה של ולדימיר בנדרסקי ואחרית דבר של המתרגם קריקסונוב, וכן בביאורים ומראי מקום. המהדורה התבססה על ההוצאה החדשה והמעודכנת של הספר, וכללה את הטקסט שהושמט מ"השטן במוסקבה". הפעם נקרא הספר בשמו הנכון - "האמן ומרגריטה".

עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבניין ברח' סדוביה מס' 10 במוסקבה, בו מצויה "הדירה המשוקצת" מס' 50, ובה מצוי כיום מוזיאון בולגקוב

עלילת הספר מתרחשת בשלושה מישורים מקבילים -

במישור הראשון מסופר על הנשף שעורך השטן, המופיע במוסקבה בדמותו של אמן זר המכונה "וולנד". לצורך עריכת הנשף מתגורר השטן בדירה במוסקבה ("הדירה המשוקצת", הקיימת עד היום במציאות), יחד עם ידידיו המכונים "פאגוט" / "קורובייב", "עזאזלו" והחתול השחור "בהמות". אלו מתעללים בדמויות שונות בחוגי התיאטרון והספרות במוסקבה. וולנד חושף את החברה הרוסית בשנות שלטונו של סטלין במערומיה. חברה חשדנית, רודפת בצע, ביורוקרטית ומסואבת. בולגקוב משתמש בלשון סאטירית ויש המגדירים אותו כממשיך המסורת הספרותית הרוסית בסגנונו של ניקולאי גוגול. על מנת לערוך את הנשף נדרש וולנד לאישה אנושית, מרגריטה, שקושרת בין מישור התרחשות זה לשני.

במישור השני מתואר סיפור האהבה בין קורבן המשטר המכונה "האמן" ובין אהובתו מרגריטה. האמן כתב ביוגרפיה של פונטיוס פילטוס, אשר אינה לטעמו של הקו המטריאליסטי השליט. האמן משלם על כך מחיר אישי כבד, של חרם ונידוי, ואף אשפוז בבית המשוגעים. מרגריטה מקריבה את כבודה ומשלמת מחיר אישי כבד על מנת לתמוך בו. המדובר בסיפור אהבה מרגש, על רקע החברה הרוסית הקומוניסטית המדכאת כל ביטוי עצמי שאינו תואם את הקו האידאולוגי השולט, המונחה על ידי המפלגה. מישור זה הוא במידה רבה סיפורו האישי של בולגקוב.

במישור השלישי מתואר סיפור משפטו ומותו של ישו הנוצרי, ויחסיו עם פונטיוס פילטוס. מישור זה מבטא ערכים של אהבה וחמלה, אל מול המטריאליזם השליט. במסגרת זו מביא בולגקוב את גרסתו לסיפור הפסיון מן הברית החדשה, ופילטוס מתואר בה כדמות טראגית, הנודדת לנצח, מלווה בכלבה, ומבקשת לנצח את סליחתו של ישו באזור הדמדומים שבין החיים ובין המוות. תוך כדי כך מצייר בולגקוב את ירושלים (או עירשלם) כעיר ארצית וממשית מאד, ואת ישו האדם, בן לזמנו ולסביבתו.

הדמויות העיקריות המופיעות בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של בהמות בקייב

הספר, המתרחש בשני מישורי זמן שונים, ובשלושה רובדי עלילה, כולל גלריה עשירה של דמויות. במספר פרקים בספר (כגון תיאור הארוחה בבית גריבויידוב בערב בו מת ברליוז, או תיאור הנשף של השטן) מופיעות עשרות דמויות שונות, בעלות משמעות, המרמזות על מי מאנשי חוגי הספרות במוסקבה, או על דמויות היסטוריות מזמנו של בולגקוב או מזמנים אחרים. להלן סקירת הדמויות העיקריות המופיעות בספר

רוסים במוסקבה בשנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האמן - גיבורו של הספר הוא אדם ללא שם, המכונה רק בכינוי "האמן". האמן כתב ספר על ישו, אך ספג ביקורת ורדיפות מהממסד הסובייטי האתאיסטי. הוא שרף את כתב היד, ואושפז במוסד לחולי רוח. הוא מחולץ מן המוסד על ידי השטן, לבקשת אהובתו, מרגריטה, ולבסוף מרעיל אותו עזאזלו, בשליחות השטן, על מנת שיתאחד עם מרגריטה לנצח בעולם שמעבר.
  • מרגריטה - אהובתו של האמן. מרגריטה לכודה בנישואים ללא אהבה, ומקדישה עצמה לאהובה, האמן. היא אינה יודעת מה עלה בגורלו, ומניחה כי מת. השטן בוחר בה לארח את הנשף הגדול שהוא עורך במוסקבה לאורחיו מן הגיהנום. לשם כך היא נמרחת בקרם מיוחד והופכת למכשפה. בדמותה כמכשפה היא נוקמת בלטונסקי, המבקר הספרותי שרדף אחר האמן. כפרס על אירוח הנשף מעניק לה וולנד את משאלתה - איחוד עם האמן. בסופו של דבר מרעיל עזאזלו את שניהם, והם מתאחדים לנצח בעולם שמעבר. שמה נלקח מגרטכן גיבורת המחזה פאוסט, וממרגריט דה ולואה גיבורת האופרה של ג'אקומו מאיירבר "ההוגנוטים" וספרו של אלכסנדר דיומא האב "המלכה מרגו".
  • איוואן ניקולייביץ' פונירוב "בליבית" (בזדומני) - איוואן, המכונה בשם העט "בליבית" הוא משורר צעיר, שכתב שיר בו הוא מגנה את ישו. בסצנת הפתיחה של הספר הוא נפגש עם המבקר ברליוז, וזה מבקר אותו על כך שעל אף שהשיר שכתב מציג את ישו באור שלילי, לא עולה ממנו כי ישו לא היה ולא נברא. וולנד מגיע למקום, ומתערב בשיחתם, ומתנבא כי באותו היום ימות ברליוז. כאשר ברליוז נהרג בתאונה, חושד בליבית בוולנד, ומתחיל לרדוף אחריו. וולנד גורם לבליבית לרדוף אחריו כשהוא אוחז בנר ובאיקונין ולבוש בתחתונים, וכך נתפס בליבית ומאושפז בבית המשוגעים. שם הוא פוגש את האמן, המספר לו את קורותיו, ואת סיפורו של ישוע הנוצרי. בסופו של דבר מבין בליבית כי הוא משורר גרוע. בסוף הספר הוא מופיע כפרופסור להיסטוריה ולפילוסופיה, הנרדף בלילות הירח על ידי חזיונות של פילאטוס וישוע הנוצרי.
  • מיכאיל אלכסנדרוביץ' ברליוז - ראש אגודת הסופרים מאסוליט, נכנס לוויכוח עם השטן על קיומו של ישו הנוצרי. השטן מנבא כי עוד באותו היום ייערף ראשו, ואכן הוא מאבד את חייו בתאונת דרכים, בה ראשו נערף. לאחר מכן בנשף של השטן, הנערך בדירתו של ברליוז, "הדירה המשוקצת" מס' 50 בבית מס' 302 ב' ברחוב סדוביה, מוסר לו השטן כי מכיוון שהאמין כל חייו כי אין קיום לאחר המוות, גורלו יהיה כי אכן יאבד את קיומו, והופך את גולגלתו לגביע שתייה. שמו מזכיר את שמו של המלחין הקטור ברליוז, כותב האופרה "פאוסט".
  • סטפן בוגדנוביץ' (סטיופה) ליכודייב - מנהלו האמנותי של התיאטרון "ורייטה", ושותפו לדירה של ברליוז. ליכודייב מתואר כאדם קל דעת האוהב לשתות לשכרה ומתייחס בגסות לנשים. השטן שולח אותו בהינף יד ליאלטה, מרחק 1,500 קילומטרים ממוסקבה. הוא אינו מצליח לשכנע את השוטרים ביאלטה בזהותו, כי חבריו לתיאטרון מתעקשים על כך שדיברו איתו במוסקבה אך באותו הבוקר.
  • גריגורי דנילוביץ' רימסקי - המנהל הכלכלי של תיאטרון ורייטה, הנרדף אחר כנופיית השטן. הוא מצליח להתחמק מאב הבית ורנוחה, שהפך לערפד ומהלה הערפדית השטנית, אך ראשו מלבין כשלג, והוא מזדקן בן ליל. לאחר האירועים הוא מגיש את התפטרותו.
  • איוואן סבלייביץ' ורנוחה - ורנוחה הוא אב הבית של התיאטרון, ומתואר כאדם גס רוח המשקר בטלפון. קורובייב ועזאזלו תופסים אותו בשירותים הציבוריים, כשהוא מטיל את מימיו, מכים בו בחזקה, מטלטלים אותו בגשם לאורך רחוב סדוביה, והלה הופכת אותו לערפד. הוא רודף אחר רימסקי, אך לבסוף חוזר לצורתו האנושית, וממשיך למלא את תפקידו בתיאטרון, אך באדיבות ובקול רך ועצוב.
  • ז'ורז' בנגלסקי - המנחה את מופעם השטני של וולנד קורובייב ובהמות, שדרש מקורובייב כי יסביר את הטכניקה העומדת מאחורי המופע. בתגובה ערף בהמות את ראשו, ולאחר מכן קורובייב חיברו בחזרה. לאחר התקרית אין בנגלסקי מסוגל עוד להופיע על הבמה.
  • ניקנור איוואנוביץ' בוסוי - ראש ועד הדיירים בבית מס' 302 ב' ברח' סדוביה. בוסוי משכיר את דירתו של ברליוז המת לוולנד בסכום כסף הגון, אותו הוא מחביא בפתח איוורור בשירותים. קורובייב מלשין עליו למשטרה החשאית, ומשזו מגיעה ומוצאת את הסכום, הופכים הרובלים שקיבל בוסוי לדולרים, ובוסוי נעצר.
  • ניקולאי איוואנוביץ' - ניקולאי איוואנוביץ' הוא שכנה של מרגריטה מהדירה התחתונה. הוא מורח עצמו בשאריות הקרם השטני שקיבלה מרגריטה מעזאזלו, והופך לחזיר. המשרתת של מרגריטה, נטאשה, רוכבת עליו לנשפו של השטן, אך כאשר יש לו אפשרות להצטרף עם נטאשה לפמליית השטן, הוא מוותר, ומבקש אישור עבור המשטרה ואשתו כי בילה את הלילה בנשף של השטן. בסוף הספר הוא מופיע כאדם המבכה לנצח את ההזדמנות שהייתה לו להתאחד עם "ונוס" (כך כינה את נטאשה), אך ויתר עליה עבור פתק של אישור.
  • מקסימיליאן אנדרייביץ' פופלבסקי - דודו של מיכאיל אלכסנדרוביץ' ברליוז אשר חלם לעבור לגור במוסקבה מקייב. פופלבסקי הוזמן להלוויה של ברליוז על ידי בהמות, אך כאשר הגיע למוסקבה, כל מה שעניין אותו זו הדירה של ברליוז. פופלבסקי גורש ממוסקבה על ידי בהמות חזרה לקייב.
  • אנדריי פוקיץ' סוקוב - מנהל המזנון של תיאטרון ורייטה. סוקוב הגיע לדירתו של וולנד כדי להתלונן על כסף מזויף שקיבל מהלקוחות במזנון בזמן ההופעה של וולנד ופמלייתו בתיאטרון. סוקוב קיבל ביקורת קשה על טיב המזון במזנון מוולנד עצמו, והודעה מקורובייב על כך שימות בעוד 9 חודשים מסרטן כבד.
  • אנושקה ' - נוכלת מקצועית. היא שברה את בקבוק השמן כפי שחזה וולנד וגרמה למותו של ברליוז. צירוף מקרים מוזר הוא שאנושקה גרה בדירה 50 בה התארח וולנד ופמלייתו.
  • ארצ'יבלד ארצ'יבלדוביץ' - מנהל המסעדה של "בית גריבויידוב". מנהל קשוח ואדם בעל אינטואיציה יוצאת דופן. בולגקוב משווה אותו לקברניט ספינת פיראטים. דמותו של ארציבלד ארצ'יבלדוביץ' מתבססת על מנהל מסעדות "בית גרצן" ו "בית הדפוס" - יעקוב דנילוביץ' רוזנטל (1893-1966).

דמויות מתקופת ישוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פונטיוס פילטוס: מכונה בספר "פרוקורטור", תואר בעל משמעות שלטונית ברורה בשפה הרוסית. ‏‏‏[3] פילאטוס מתואר כמי שנופל בקסמו של ישוע, אך נאלץ להוציאו להורג, ולאחר מכן מחפש את סליחתו עדי עד.
  • ישוע הנוצרי: מתואר כפילוסוף נודד בעל קסם אישי רב, הנגרר לתככים פוליטיים, ונופל להם קורבן. דמותו שונה למדי מדמותו של ישו, המופיעה באבנגליון. בין היתר מספר ישוע הנוצרי כי הוא מגמלא, ולאחר מכן הוא מכונה "העני מעין סריד". בספר נקראת הדמות "ישוע הנוצרי" (Иешуа Га-Ноцри), שם אותו קשה לקורא הרוסי לקשר לדמותו של ישו המכונה "איסוס כריסטוס" (Иисус Христос).‏‏‏[4]
  • יהודה איש קריות: בספר מתואר כיצד נוקם פילאטוס באיש קריות ומביא למותו.
  • אפרניוס - ראש השירות החשאי של הרומאים ביהודה.
  • קאיפא - הכהן הגדול. על פי הספר, הוצאו להורג ביחד עם ישוע הנוצרי גם מורד בשם בר-רבן, וגנבים בשם דיסמס וגסטס, כאשר על פי המסורת רשאי היה העם לבקש מהפרוקורטור חנינה לאחד מהם. קאיפא סירב לתחינותיו של פילאטוס לבקש כי יחון את ישוע הנוצרי, וביקש כי יחון את בר-רבן.
  • לוי מתי - תלמידו של ישוע הנוצרי. גובה מיסים שעזב את עיסוקו, והלך אחר ישוע כשהוא רושם את דבריו. בספר מתלונן ישוע בפני פילאטוס כי אי ההבנות באשר לתורתו תימשכנה עוד זמן רב, וכל זאת בשל זאת שמתי אינו רושם נכון את דבריו.
  • מרקוס מכה החולדות - קנטוריון, עושה דברו של פילאטוס. פרצופו של מרקוס הושחת בקרב עליו פיקד פילאטוס כנגד הגרמנים בעמק הבתולות. הוא המפקד על צליבת ישוע הנוצרי, דיסמס וגסטס, ובמוסקבה רודף את איבן בליבית בחלומותיו.

השטן ופמלייתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • וולנד - הוא השטן, המופיע במוסקבה במסווה של אמן זר המעלה מופע של מגיה שחורה, כאשר כוונתו היא לערוך נשף, אליו יזמין אורחים רבים מן הגיהנום. וולנד מתואר כאדם גבוה, ממוצא זר, לבוש בהידור, שעינו האחת ירוקה ואילו השנייה שחורה, החובש ברט שחור, ונושא מקל הליכה. השם "וולנד" לקוח מיצירתו של גתה, פאוסט בה מופיע השם פעם אחת ככינוי לשטן.
  • קורובייב / פגוט - עוזרו של וולנד, מתואר כאדם גבוה, הלובש בגד משובץ וכובע משובץ, וחובש משקף סדוק. מספר פעמים הוא מתואר כ"מקהיל מקהלות". הוא מוסר כי שמו "קורובייב" אך וולנד קורא לו "פגוט" (פירושו ברוסית - בסון). הוא אחראי לרבים מהנזקים שגרם השטן במוסקבה, וניהל את הופעת "המגיה השחורה", כאשר בשלב מוקדם הסתלק וולנד מן הבמה. בפרק בו עוזבת פמליית השטן את מוסקבה מתגלה קורובייב בדמותו האמיתית - אביר סגול כהה בעל פנים קודרות.
  • בהמות - חתול גדול ושחור, המסוגל ללכת על שתי רגליו ולדבר. הוא חובב שחמט, וודקה ואקדחים. בסוף הספר מסתבך בקרב עם אנשי המשטרה החשאית, ונורה. או אז הוא שותה מעט נפט מהפרימוס ומחלים. אף הוא אחראי לרבים מהנזקים שגורם השטן במוסקבה, לרבות מעשה הזוועה של תלישת ראשו של המנחה ז'ורז' בנגלסקי מעל ראשו. בפרק בו עוזבת פמליית השטן את מוסקבה מתגלה בהמות בדמותו האמיתית - שד ליצן, גדול הליצנים שחיו מעולם.
  • עזאזלו - אדם נמוך ומוצק בעל שיער אדום, מכוער עד זוועה ובעל ניב הבולט מפיו. עזאזלו הוא הנותן למרגריטה את הקרם ההופך אותה למכשפה, והוא גם המרעיל אותה ואת האמן בסופו של הספר. אף הוא אחראי למעשי זוועה רבים, ביניהם הכאתו הברוטלית של ורנוחה (אותה ביצע עם קורובייב) בטרם הפכה אותו הלה לערפד. בפרק בו עוזבת פמליית השטן את מוסקבה מתגלה עזאזלו בדמותו האמיתית - שד רוצח.
  • אבדונא - האנשתו של המוות - מופיע בפני מרגריטה בנשף השטן.
  • הלה - מכשפה יפהפייה המשרתת את וולנד וחבורתו, מתוארת כמי שצווארה פגום בצלקת. היא רודפת אחר ורנוחה והופכת אותו לערפד. נרמז שאף היא ערפדית.

ניתוח קצר של הרומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בחלקו הגדול, הספר הוא הגדה-מחדש של מיתוס פאוסט המפורסם, בעיקר במישור העלילה השני. למעשה, באחת מהגרסות הראשונות של הרומן נקרא "האמן" בשם "פאוסט", ושמה של מרגריטה נלקח משמה של גיבורת "פאוסט" של גתה. "וולנד" נלקח מכינוי נדיר של מפיסטו (השטן) בו משתמש גתה פעם אחת בלבד. הרומן נפתח בציטוט מפאוסט לגתה, אותו תרגם בולגקוב בעצמו מגרמנית -
"... בכל זאת, מי אתה?
- אני הוא חלק מאותה עצמה,
שלעולם רוצה ברע
ולעולם עושה רק טוב."

עם זאת, יש לשים כי בולגקוב נוהג חירות רבה במיתוס פאוסט, ומתאים אותו לצרכיו.

  • דמותו של האמן מכילה קווים אוטוביוגרפיים מסוימיים הלקוחים מחייו של בולגקוב- לדוגמה, בולגקוב עצמו שרף רבים מכתבי היד שלו, ובתוך כך רומן נרחב שכתב על ישו (ובכך הפר את האמרה המפורסמת ביותר מן הרומן - "כתבי-יד לא נשרפים!").
  • בולגקוב מקדיש תשומת לב עילאית לפרטים בספר - מכיוון שהיה איש מלומד, והכיר היטב את כתבי הקודש, את ההיסטוריה של סיפורו של ישו ואת מיתוס פאוסט.

עיבודים עיקריים לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1972 עיבד הבמאי הפולני, אנדז'יי ויידה את חלקו של הספר המתרחש בתקופת ישו לסרט טלוויזיה עבור הטלוויזיה הגרמנית בשם "פילאטוס ואחרים - סרט ליום שישי הטוב" ("Pilatus und andere - Ein Film für Karfreitag").‏‏‏‏[5]
  • בשנת 1972 עובד הספר לסרט טלוויזיה בהפקה משותפת איטלקית-יוגוסלבית בבימוי אלכסנדר פטרוביץ' בשם "האמן ומרגריטה" (באיטלקית - "Il Maestro e Margherita", ובסרבו-קרואטית - "Majstor i Margarita"). העיבוד שונה בתכלית מהספר, ובו האמן, המכונה ניקולאי מסעודוב, נרדף אחר השטן המסגיר אותו לידי המשטרה החשאית הרוסית הכולאת אותו בבית המשוגעים.‏[6]
  • בשנת 1977 העלה תיאטרון טגנקה במוסקבה, אחרי 10 שנות ההשתדלות, הצגה "האמן ומגריטה" בבימויו של יורי ליובימוב. למרות הביקורת הרשמית, ההצגה הפכה לאחת האהובות ביותר בתיאטרות מוסקבה. גם כאשר התחלפו שורות של הצופים ו השחקנים - בשנת 2002 ההצגה התקיימה בפעם ה-1000.
  • בשנת 1989 עובד הסרט על ידי הבמאי הפולני מצ'יי וויטישקו למיני סידרה בת ארבעה חלקים בשם "האמן ומרגריטה" ("Mistrz i Małgorzata").‏[7] גם עיבוד זה היה רחוק מעלילתו של הספר, והציג את השטן כמשתף פעולה עם ברית המועצות.
  • ב-1992 הופק עבור ערוץ 4 הבריטי, בבימויו של פול בריירס, סרט טלוויזיה בשם "תקרית ביהודה" ("Incident in Judaea"), המבוסס על חלקו של הסיפור העוסק בישו הנוצרי, אך כולל פרולוג המתייחס לספרו של בולגקוב וקווי העלילה האחרים.‏[8]
  • בשנת 1994 עיבד הבמאי הרוסי יורי קארה את הספר לסרט קולנוע בשם "האמן ומרגריטה" (Ма́стер и Маргари́та).‏‏‏[9] על אף שצוות השחקנים כלל כמה מהשחקנים הרוסים הנודעים והאהובים ביותר באותה התקופה, ועל אף שתקציבו של הסרט היה תקציב ענקי לסרט רוסי באותם הזמנים, חמישה עשר מיליון דולר, סירב המפיק להפיץ את הסרט בטענה כי עריכתו של קארה היא בלתי נסבלת. בשנת 2005 התקרבו המפיק והבמאי, והקרנת הסרט התאפשרה באופן חד פעמי בפסטיבל סרטים במוסקבה. אך אז אירעה מניעה נוספת, כאשר נכדה של אשתו השלישית של בולגקוב, ילנה שילובסקיה, סרגיי שילובסקי, מנע את הפצת הסרט בטענה כי זכויות היוצרים מוחזקות בידיו. עם זאת ניתן להשיג עותקים של הסרט בפורמט DVD.‏‏‏[10], הקרנת הסרט במסכי הקולנוע התאפשרה לבסוף רק בשנת 2011.
  • בשנת 2000 העלה תיאטרון גשר מחזמר בשם "השטן במוסקבה", המבוסס על עיבוד של הספר מאת אהוד מנור, בבימויו של יבגני אריה. במחזה כיכבו חיים טופול, ששי קשת, איגור מיקרובנוב, ליליאן רות חיילובסקי, ישראל דמידוב ושחקנים רבים אחרים, והוא לווה בידי תזמורת חיה בת 23 נגנים בניצוחו של מיכאל גלוזמן.‏‏‏[11]
  • בשנת 2005 עובד הספר למיני סדרה בטלוויזיה בת עשרה פרקים בשם האמן ומרגריטה, על ידי הבמאי הרוסי ולדימיר בורטקו המפורסם בעיבודים אחרים של בולגקוב לטלוויזיה. הסדרה שודרה לראשונה בטלוויזיה הרוסית ב-19 בדצמבר 2005 וזכתה לצפיית שיא ולביקורות נלהבות. כוכבי הסדרה היו אלכסנדר גליבין כאמן, אנה קובלצ'וק כמרגריטה, אולג בסילשווילי כוולנד, אלכסנדר אבדולוב כקורובייב, קיריל לברוב כפילאטוס, וסרגיי בזרוקוב כישוע. הסדרה הייתה נאמנה מאוד למקור הספרותי, ונחשבת לעיבוד מוצלח מאוד של הספר. ‏‏‏[12] הסדרה שודרה בישראל בערוץ ישראל פלוס בינואר 2006, כחודש לאחר הקרנתה ברוסיה, ולאחר מכן זכתה לשידורים חוזרים, בין היתר בערוץ יס ראדוגה.

תמונות מתוך ההצגה "השטן במוסקבה" בתיאטרון גשר:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עמנואל הרוסי, "פאוסט" רוסי חדש, מאזנים 28 (2), 1969, עמ' 162-161.
  • לידיה ינובסקיה, מקורות תנ"כיים, ספרותיים ומוזיקליים לדמויות ב"האמן ומרגריטה" של בולגקוב, רב-קול 4, 2002, עמ' 50-43.
  • יוסף פרידלנדר, השטן במוסקבה, מאזנים 30 (2), 1970, עמ' 170-168.
  • פטר קריקסונוב, אחרון הרומנטיקנים (אחרית דבר מאת המתרגם), האמן ומרגריטה, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏יהודה מלצר, "כתבי יד לא נשרפים", הקדמה ל"האמן ומרגריטה", ספרי ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג, 1999‏
  2. ^ 2.0 2.1 לעולם אל תשוחח עם אלמוני פלמוני, דבר, 12 במאי 1967‏
  3. ^ ‏פטר קריקסונוב, הערות, "האמן ומרגריטה", ספרי הוצאת הגג וידיעות אחרונות, 1999, עמ' 562‏
  4. ^ ‏פטר קריקסונוב, הערות, "האמן ומרגריטה", ספרי הוצאת הגג וידיעות אחרונות, 1999, עמ' 565‏
  5. ^ ‏*"Pilatus und andere – Ein Film für Karfreitag", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  6. ^ ‏"Il maestro e Margherita", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  7. ^ ‏"Mistrz i Małgorzata", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  8. ^ ‏"Incident in Judaea", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  9. ^ ‏"Ма́стер и Маргари́та", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  10. ^ האמן ומרגריטה, 1994 אתר "האמן ומרגריטה", אנגלית‏
  11. ^ השטן במוסקבה אתר תיאטרון גשר‏
  12. ^ ‏אורן פרסיקו, מוזיקת מעליות גלובס, 29.1.2006.‏