אלמה קוגן
.jpg) | |
| לידה |
19 במאי 1932 וייטצ'אפל, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
26 באוקטובר 1966 (בגיל 34) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| שם לידה |
Alma Angela Cohen |
| מקום קבורה |
הרטפורדשייר |
| מוקד פעילות |
הממלכה המאוחדת |
| תקופת הפעילות |
מ-1952 |
| מקום לימודים |
St Joseph's College |
| סוגה |
מוזיקת פופ מסורתית, מוזיקת פופ |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| חברת תקליטים |
His Master's Voice, קולומביה רקורדס |
| https://www.almacogan2018.com/ | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אלמה אנג'לה כהן קוגן[1] (באנגלית: Alma Angela Cohen Cogan; 19 במאי 1932 – 26 באוקטובר 1966) הייתה זמרת בריטית של פופ מסורתי בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60. כונתה בשם "הנערה עם הצחקוק בקולה". היא הייתה הבדרנית הבריטית בעלת השכר הגבוה ביותר של תקופתה.
ילדות וקריירה מוזיקלית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
היא נולדה ב-19 במאי 1932[1] בוייטצ'אפל, לונדון, להורים ממוצא יהודי רוסי-רומני[1]. משפחת אביה, בני הזוג קוג'ינים, הגיעו לבריטניה מרוסיה, בעוד שמשפחת אמה היו פליטים מרומניה[2]. להוריה של קוגן, מארק ופיי קוגן, נולדה בת נוספת, השחקנית סנדרה קארון, שהמשיכה לשחק את "מאמזי" במבוך הקריסטל[3], ובן אחד, איבור קוגן. עבודתו של אביה בתחום מוצרי סדקית גררה שינויי מגורים לעיתים קרובות. אחד הבתים הראשונים של קוגן היה מעל החנות שלו בוורטינג, סאסקס.
למרות היותה יהודייה, היא למדה בבית הספר של מנזר סנט ג'וזף ברדינג[4]. אביה היה זמר, אבל הייתה זו אמה של קוגן שהיו לה שאיפות קריירה לשתי בנותיה (היא קראה לקוגן על שם כוכבת המסך השקט אלמה טיילור). קוגן הופיעה לראשונה בפומבי בתערוכת צדקה בתיאטרון פאלאס ברדינג, ובגיל אחת עשרה, התמודדה בתחרות "מלכת השיר של סאסקס" שהתקיימה במלון ברייטון, וזכתה בפרס של 5 פאונד.
בגיל 14, היא הומלצה על ידי ורה לין למופע מגוון (Variety show) בתיאטרון הגדול בברייטון וביולי 1947 היא הופיעה שם במשך שבוע עם מקס מילר[5]. בנובמבר 1947, היא הופיעה בתוכנית "הנסיעה של דיק טרפין ליורק" בגרנד, ברייטון. בגיל 16, אמר לה מנהיג הלהקה, טד הית', "יש לך קול טוב, אבל את צעירה מדי בשביל העסק הזה. תחזרי בעוד חמש שנים". מאוחר יותר יאמר הית': "לשחרר אותה הייתה אחת הטעויות הגדולות בחיי". קוגן גם מצאה עבודה בשירה במופעי ריקודי התה (Tea dance), בזמן שלמדה גם עיצוב שמלות בקולג' לאמנות וורת'ינג, ועד מהרה הופיעה כנערת מקהלה במחזמר "נעליים עם כפתור גבוה" (High Button Shoes) בהיפודרום של לונדון בנובמבר 1948 ובריוויו בשם "וולי רידלי" (Wally Ridley) בתיאטרון קיימברידג' בלונדון במאי 1949[6]. קוגן הפכה לזמרת תושבת, במלון קמברלנד בלונדון ב-1949, שם זיהה אותה מפיק EMI וולטר רידלי, שהפך למאמן שלה והחתים אותה ב-HMV.
"הנערה עם הצחקוק"[עריכת קוד מקור | עריכה]
השיר הראשון של קוגן היה "To Be Worthy of You" / "Would You", שהוקלט ביום הולדתה ה-20[7]. השיר הוביל לכך שהיא הופיעה בקביעות בתוכנית הרדיו של הקומיקאי דיק בנטלי "Gently Bentley" ששודרה ברדיו BBC, ולאחר מכן הפכה לסולנית של התוכנית הקומית "Take It from Here" ברדיו ה-BBC, והחליפה את ג'וי ניקולס, משנת 1953 ועד סוף ההרצה שלה, בשנת 1960.
ב-1953, בעודה באמצע הקלטת "If I Had a Golden Umbrella", היא פרצה בצחקוק; לאחר מכן היא השמיעה את האפקט בהקלטות מאוחרות יותר. עד מהרה היא כונתה "הנערה עם הצחקוקים בקולה"[8].
רבות מההקלטות שלה היו גרסאות כיסוי (קאברים) של להיטים אמריקאים, במיוחד אלה שהוקלטו על ידי רוזמרי קלוני, תרזה ברואר, ג'ורג'יה גיבס, ג'וני ג'יימס ודינה שור. הקול שלה הושווה לעיתים קרובות לקולה של דוריס דיי. אחת מגרסאות הכיסוי, "Bell Bottom Blues", הפך ללהיט הראשון שלה, והגיע למקום הרביעי ב-3 באפריל 1954. קוגן הופיעה במצעד הסינגלים הבריטי שמונה עשרה פעמים בשנות ה-50, כאשר "Dreamboat" הגיע למקום הראשון. להיטים נוספים מתקופה זו כוללים "I Can't Tell a Waltz from a Tango", "Why Do Fools Fall in Love", "Sugartime" ו-"The Story of My Life". האלבום הראשון של קוגן, "I Love to Sing", יצא ב-1958.
קוגן הייתה אחת מאמני ההקלטה הראשונים בבריטניה שהופיעו לעיתים קרובות בטלוויזיה, שם ניתן היה להציג את קולה העוצמתי יחד עם אישיותה התוססת ותלבושותיה הדרמטיות. חצאיות חישוק עם פאייטים וחולצות דמות צמודות עוצבו, לכאורה, על ידי קוגן עצמה ומעולם לא נלבשו פעמיים. קליף ריצ'רד נזכר: "הרושם הראשון שלי ממנה היה בהחלט תלבושות - כל הזמן חשבתי, כמה תלבושות יכולות להיות לאישה הזאת? כמעט לכל שיר הייתה תלבושת אחרת. החצאיות נראו כל כך רחבות - אני לא יודע איפה תלו אותן!"[9][10] קוגן זכתה בראש משאל הקוראים השנתי של NME כ"זמרת בריטית יוצאת דופן" ארבע פעמים בין 1956 ל-1960[11].
קוגן הגיעה לישראל למסע הופעות בשנת 1963[12].
ירידה בפופולריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המהפכה המוזיקלית בבריטניה של שנות ה-60, שסימלה עלייתם של הביטלס, הפכה לפתע את קוגן לבלתי אופנתית; בסרט התיעודי של ה-BBC משנת 1991 "אלמה קוגן: הנערה עם הצחקוקים בקולה", ליונל בלייר אמר שהיא נתפסת כ"מרובעת". הדירוג הגבוה ביותר שלה בשנות ה-60, בבריטניה, היה מס' 26, עם "We Got Love", ורוב ההצלחות שלה בתקופה זו היו בחו"ל, בעיקר בשוודיה וביפן. לפי דברי הזמר אדי גרשאם היא התאכזבה במיוחד מכך שהקאבר שלה מ-1963 ללהיט האמריקאי "Tell Him" של The Exciters לא החזיר אותה למצעד הבריטי. ב-1964 הקליטה קוגן את "Tennessee Waltz", בסגנון בלדת רוקנרול; גרסה זו הייתה במקום הראשון בשוודיה במשך חמישה שבועות במצעד הנמכרים ביותר "Kvällstoppen" ומקום 1 במשך לא פחות מ-8 שבועות בטבלת ההצבעות השוודית "Tio i Topp". "טנסי וולץ" הגיע גם ל-20 הראשונים בדנמרק, בעוד שעיבוד בשפה הגרמנית הגיע למקום ה-10 בגרמניה. היה לה להיט נוסף במקום הראשון בשוודיה ב-1965, "The Birds and the Bees". בשנה שלפני כן, 1963, היא זכתה להצלחה בשוודיה כאשר "Tell him" הפך ללהיט. הוא היה שבעה שבועות במצעד התקליטים הנמכר ביותר "Kvällstoppen" והגיע לשיא במקום ה-10. כשהיא באמצע שנות ה-60 טיילה ברחבי שוודיה עם להקות פופ מקומיות פופולריות, שחבריהן היו צעירים ממנה בעשר שנים, היא קיבלה את הכינוי השובב "פופמורמור" (פופ-סבתא).
קוגן גם כתבה כמה מהשירים שלה. היא כתבה את התקליט שלה "Just Once More" משנת 1963 (תחת השם הבדוי "אל ווסטרן") יחד עם הפסנתרן הוותיק שלה סטן פוסטר; גם התקליט שלה, "It's You"[13] מ-1964 היה שיתוף פעולה של קוגן-פוסטר, אם כי הפעם תחת שמה. "Just Once More" הגיע בשיאו למקום העשירי במצעד של תוכנית הרדיו השוודית "Tio i Topp" באוקטובר 1963.
קוגן שמרה על הפופולריות שלה בתעשיית הבידור בבריטניה, והוצע לה לגלם את דמותה של ננסי ב-"אוליבר!". היא הופיעה בתוכנית הלהיטים של בני עשרה "Ready Steady Go!", וזכתה לכותרת ראשית ב"שיחת העיר".
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוגן התגוררה עם אמה האלמנה בקנסינגטון היי סטריט (ב-44 Stafford Court) בדירה מקושטת מפוארת בקומת הקרקע, שבה היא אירחה לעיתים קרובות מפורסמים אחרים. המבקרים הקבועים כללו את: הנסיכה מרגרט, נואל קווארד, קארי גרנט, אודרי הפבורן, מייקל קיין, פרנקי ווהן, ברוס פורסיית ' ורוג'ר מור[9].
ג'ון לנון נזכר שכשהיה נער, בתקופתו במכללת ליברפול לאמנות, הוא נהג לחקות אותה. אשתו של לנון, סינתיה, אמרה, "ג'ון ואני חשבנו על אלמה כמיושנת וחסרת היפ (מלשון: היפית)". אבל אחרי שלנון פגש את קוגן בתוכנית הפופ הטלוויזיונית "היכון הכן צא!" ב-1964, הם הפכו לחברים קרובים מאוד. אחותה של קוגן, סנדרה, אמרה מאוחר יותר[14] שלשניים היה רומן רציני, שהיה צריך להישמר בסוד בגלל האמונה היהודית הנוקשה של משפחתה של אלמה.
קוגן הייתה מקורבת גם לחברי החיפושיות האחרים, במיוחד לפול מקרטני, שניגן לראשונה את הלחן של "Yesterday" על הפסנתר שלה; הוא גם ניגן בטמבורין בהקלטה שלה של "I Knew Right Away".
מחלה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוגן ניסתה לעדכן את התדמית שלה על ידי הקלטת מספר קטעים של החיפושיות, אבל ב-1965 הביעו מפיקי התקליטים חוסר שביעות רצון מעבודתה של קוגן, והיה ברור שיש לה בעיות בריאות. חברתה ועמיתתה אן שלטון ייחסה את הירידה הזו לכמה זריקות 'מאוד ניסיוניות' שלקחה כדי לרדת במשקל, וטענה שאחריהן קוגן לא חזרה לקו הבריאות.
קוגן יצאה לסדרת הופעות במועדונים בצפון אנגליה בתחילת 1966, אך התמוטטה לאחר שתי הופעות והתברר כי חלתה בסרטן הקיבה[9]. בפעם האחרונה היא הופיעה בטלוויזיה באוגוסט, במקום האורח של התכנית "International Cabaret". בחודש שלאחר מכן היא התמוטטה שוב בזמן סיבוב הופעות בשוודיה כדי לקדם את "Hello Baby", שהוקלט בלעדית לשוק השוודי. היא מתה מסרטן השחלות בבית החולים מידלסקס בלונדון ב-26 באוקטובר, בגיל 34.
קוגן נקברה בבית הקברות היהודי בבושי, הרטפורדשייר.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרומן אלמה קוגן מאת גורדון ברן מציג את קוגן כדמות דמיונית, בגיל העמידה, המביטה לאחור על החיים והתהילה בשנות ה-80. הסופר טען שהספר מבוסס על אירועים אמיתיים ואנשים אמיתיים, מלבד מותה המוקדם, וזכה בפרס הספר של ויטבריד בשנת 1991. עיבוד חלקי לרומן זה, היה בסדרת ה-BBC רדיו 4, סדרת אמא במה, "בת עם פאייטים" (2002) מאת אנני קולפילד. אחותה של קוגן, סנדרה, חשבה שהסדרה אינה מציגה נכון את אחותה. סנדרה ואמה ניסו לחסום את הפרסום אך ללא הצלחה. בסופו של דבר קבעה ועדת התקנים לשידור, כי ה-BBC יתנצל בפני סנדרה על כך שלא כיבדו את רגשותיהם של בני המשפחה שנותרו בחיים[15].
הקומדיה הרומנטית "In Love with Alma Cogan" הוא סרט בכיכובו של רוג'ר לויד-פק. הגיבור הוא מנהל מזדקן של תיאטרון המזח המיושן. הוא חווה פלאשבק, למפגש שלו עם אלמה קוגן, שהופיעה בתיאטרון בצעירותו.
לוח כחול המנציח את קוגן הותקן ליד הכניסה ל-44 Stafford Court, מקום מגוריה הוותיק, ב-4 בנובמבר 2001. הלוח מומן על ידי מועדון המעריצים הבינלאומי אלמה קוגן, בשיתוף עם אגודת וורתינג[16].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אלמה קוגן
אלמה קוגן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אלמה קוגן, באתר ספוטיפיי
אלמה קוגן, באתר AllMusic (באנגלית)
אלמה קוגן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אלמה קוגן, באתר Yandex.Music (ברוסית)
אלמה קוגן, באתר Discogs (באנגלית)- אלמה קוגן, באתר Genius
- אלמה קוגן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- השירים של אלמה קוגן באתר songlyrics (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 דייב לאינג, קוגן, אלמה אנג'לה כהן, באתר מילון אוקספורד ביוגרפיה לאומית, 23 בספטמבר 2004 (באנגלית)
- ^ הילארי מנטל, על הקצה, באתר ניו יורק ריוויו, 24 בספטמבר 1992 (באנגלית)
- ^ אן לי, מבוך הקריסטל נותן לנו את המבט הראשון שלנו על מורין ליפמן בתור מוסי, באתר מטרו, 10 באוקטובר 2016 (באנגלית)
- ^ אלמה קוגן ביוגרפיה, באתר MP3, 9 בינואר 2016 . אוחזר ב-26 בנובמבר 2007 (באנגלית)
- ^ Worthing Herald: . 4 July 1947.
- ^ אודרי הפבורן - רוטב טרטר, באתר Audrey.hepburn.free.fr, אודרי הפבורן - רוטב טרטר". (באנגלית)
- ^ אלמה קוגן נולדה ב-19 במאי 1932, באתר מהכספות, 19 במאי 2013 (באנגלית)
- ^ אלמה קוגן - הביוגרפיה, באתר WAYBACK MACINE, 28 פברואר 2008 אוחזר ב-20 באוגוסט 2021
- ^ 1 2 3 ונדייק, אלן, אלמה קוגן, באתר Lastingtribute, 6 ינואר 2010. אוחזר 30 דצמבר 2011. (באנגלית)
- ^ ברוס אידר, הביוגרפיה של אלמה קוגן, באתר allmusic, אוחזר 23 מאי 2009. (באנגלית)
- ^ רייס, ג'ו, ספר גינס של 500 הלהיטים מספר אחד, אנפילד, מידלסקס: גינס סופרלטיבים בע"מ עמ' 20, 1982
- ^ אהרון מורג, יום העצמאות 1963 אלמה קוגן, באתר להיטון, 29 לאפריל 2020
- ^ It's You
- ^ סנדרה קוגן, באתר Sentstarr, אוחזר 30 דצמבר 2011 (באנגלית)
- ^
David Millward, BBC apology over 'drunk' Alma Cogan, The Telegraph, 4 December 2003
- ^ קורטין רדיו, הילדה "עם צחקוק בקול שלה", באתר פייסבוק, 19 במאי 2021 (באנגלית)
