אריה לייב שרה'ס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבי אריה לייב שרה'ס[1] (י"ז בתמוז ת"ץ, 1730ד' באדר ב' תקנ"א, 1791[2]) היה מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש. דמות פלאים בחסידות. הרבה לנדוד בקהילות ישראל ולעסוק בפדיון שבויים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי לייבּ (שרה'ס) בן-שרה נולד בי"ז בתמוז ת"ץ (2 ביולי 1730) לאִמו שרה ולאביו רבי יוסף, שהיה נצר לשושלת המהר"ל מפראג, סמוך לעיר רוֹבנה, שבה פעל המגיד ממזריטש. בתולדות התנועה החסידית רבנים בודדים בלבד נקראו על שם אִמם. מקור שמו של רבי לייבּ, לפי האגדה החסידית: "שרה בת המוכס, אִמו של רבי לייבּ, יפת תואר הייתה וחשק בה בנו של הפריץ. כדי שלא תישאר פנויה מיהרה שרה להינשא לרבי יוסף שכבר היה בא בימים והיה מלמדם של בני המוכס. על כך זכתה שהיילוד יִשא את שמה"‏[3]. עוד מנעוריו דבק ברבי ישראל הבעל שם-טוב שהעיד עליו: "רבי לייבּ מתענה משבת לשבת לא משום שברצונו לצום, אלא משום שבדבֵקותו בבורא הוא שוכח לאכול"‏[4]. מתוקף סמיכותו לרובנה, עירו של המגיד ממזריטש, היה מבאי ביתו של המגיד וממקורביו. מעט מאוד ידוע על ילדותו של רבי לייבּ בן-שרה. קיימת עדות על קיומו של אח בשם מרדכי‏[5], אולם אין במסורה החסידית הרחבה ביוגרפית על אודות אחים ואחיות נוספים. על שרה האם, שהאגדה החסידית מרחיבה בתיאורי צדיקותה ויופייה, מסופר שהקדישה בשנות אלמנותה את כל כוחותיה וכישוריה בגידול בניה במסירות נפש. שני אירועים בִּלבד שמורים מימי ילדותו ונעוריו של רבי לייבּ. האזכּור הראשון הוא הסתלקות אביו רבי יוסף ובחירתו לזַכּות את בנו הפעוט להיקרא בשם אִמו. הסיפור השני מתייחס לשנת כניסתו של רבי לייבּ לעול המצוות. לפי האגדה הייתה נשמתו 'דו פרצופין', שכן בהיותו בר-מצווה קיבל מהמגיד ממזריטש גם את נשמתו של רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים", שהיה נערץ על החסידים. שתי אבני הדרך הבאות במסלול חייו המתועד של רבי לייבּ הצעיר כרוכות במסכת יחסיו המופלאה עם רבי ישראל הבעש"ט. תחילה מסופר על אירוע חריג שהתרחש במחיצת הבעש"ט וקרוּאיו. במִתוועדים אחזה תדהמה נוכח השתלחותו עזת הפנים של לייבּ הנער, ונוכח היחלצותו המפתיעה של הבעש"ט למענו: "בהיותו בן ט"ו שנים נכנס פתאום לייבּ הצעיר לחדרו של הבעש"ט, כשהוא מקפץ ומרקד. תלמידי הבעש"ט התרעמו על חוצפתו של הנער ועמדו לגרשו החוצה, אולם הבעש"ט שידע את שורש נשמתו הגדולה, הרגיע את הפרץ והסער שחולל תלמידו עז הפנים ופנה אל הנער: "חריף אתה ונועז. יודע אני מעשיך ואולם סכנות חמורות אורבות בדרכך. הולך הִנךָ על חודה של חרב. אחוז בי חזק ואכוון דרכך". מאז דבק רבי לייבּ בבעש"ט והיה שליחו הנאמן בכל העניינים והמשימות שהשתיקה יפה להן, ובכל אותם פעולות ומעשים שחייבים היו להיעשות בהסתר. הסיפור השני הוא תיאור המעמד הטעון בעוצמות רגשיות נדירות כאשר שכב הבעש"ט על ערש דווי והטיל על רבי לייבּ, פנים אל פנים, לרשת מקומו במצוות פרנסת ל"ו הצדיקים הנסתרים בדורו‏[6].

יופיו החיצוני של רבי לייבּ בן-שרה וחוסנו הגופני מהווים נדבך משמעותי בתיאור דמותו. "במזל יופי בא רבי לייבּ לעולם, ושפע עליון ניתן לו תמיד בעין יפה וביד רחבה", כתב הסופר אליעזר שטיינמן. "הוא עצמו זכה למידת הגבורה, כי גיבור היה בגופו, פשוטו כמשמעו. מעשה שתלמידו רבי יצחק מלבוב רצה לקחת תיבת מטלטליו ולהרימה כדי לשמש את רבו, ולא הצליח להרימה מחמת כובדה. אמר לו רבי לייבּ: כתוב 'גיבורי כוח עושי דברו' (תהִלים כג, כ), כי להיות מעושי דברו של הקב"ה צריך להיות גיבור בכוח... ואכן, רבי לייבּ היה גיבור חיל, נאה בקומתו, ויפה תואר במראהו. ובמקום שאתה מוצא את יופיו וגבורתו, מוצא אתה כי נשמתו החצובה מהיכל היופי והגבורה הייתה מקורבת לעולם הניגון"‏[7].

ידוע שרבי לייבּ היה למדן מופלג ודרש בדברי תורה עם רבי יעקב שמשון משיפיטובקה – הלמדן של החסידות. בזקנותו נעזר ברבי עזריאל מפולוצק, מתועמלני החסידות החשובים ומגדולי תלמידיו של המגיד, שהיה נִלווה אליו בנסיעותיו. רבי לייבּ בן-שרה נִמנה עם הצדיקים הנסתרים בתולדות החסידוּת. כל ימיו היה סובב בערים ובעיירות, מבקר בירידים ובמקומות אחרים, והיה עוסק בדבר מִצווה. בייחוד הקדיש מכוחותיו למצוות פדיון שבויים והצלת רדופים מיָד עושקיהם. רבי לייבּ נודע במאבקיו נגד אדנוּתם של הגבירים היהודיים מבית. הוא לא נרתע מכוחם והתעמת ללא חת בהתעמרות ובגזל שהייתה מנת חלקה של דלת העם מידי בני עמם‏[8]. קרוב לוודאי שגם מכאן נובעת תהילתו בקרב פשוטי העם. דמותו שימשה נושא לעשרות סיפורי עם חסידיים. לפי האגדה היה נוסע ב'קפיצת הדרך' גם לווינה ומשתדל אצל רבי הממלכה למען היהודים. החסידות ראתה בקיסר יוזף השני, קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית, אויב מר ומסוכן ליהדות, והאגדה החסידית העמידה את רבי לייבּ בן-שרה לעמוד בפרץ ולנקום במדיח ובפורענויותיו‏[9]. מסופר שרבי לייבּ נכנס כ'רואה ואינו נראה' לארמון הקיסר, והתאמץ להשפיע עליו לבטל את חוק החינוך לילדי ישראל משנת תקמ"א (1781)‏[10]. במשך עשור שנים לא הוכרעה, לכאורה, ההתמודדות בין רבי לייבּ בן-שרה והקיסר יוזף השני, עד הסתלקותם מן העולם בהפרש זמן בן כשנה (1790–1791).

חוקר החסידות יצחק אלפסי מגדיר את רבי לייב שרה'ס כ"דמות האגדתית הציורית ביותר בעולם החסידות";‏[11] "דמות שכולה מסתורין ופלאים... מעשרה קבין של אגדות מופלאות הוא נטל תשעה מהם"‏[12]. אגדות רבות מלוות אותו מיום הולדתו ועד לפטירתו. על פי האגדה החסידית כל ימיו היה מסתובב בערים ובעיירות או מבקר בירידים ובמקומות אחרים ועוסק במצוות שונות. בייחוד הרבה לעסוק בפדיון שבויים ובסיוע ליהודים שנרדפו בידי אחרים. בניגוד לתלמידים אחרים של הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, לא שימש כרב או כאדמו"ר, אלא המשיך את מסורת צדיקי החסידות בדור הראשון, שהיו מסתובבים בדרכים ובעיירות, ומחזקים את היהודים שפגשו ומקרבים אותם לאמונה ולקיום מצוות.

סיפורים חסידיים רבים נפוצו על אודותיו, ורבים מהם כונסו בספר "גבורת ארי". אחד הסיפורים המופלאים הוא על המשפט "שתפתחו לבו של לייב בן שרה ללמוד תורה" המוזכר בספר רזיאל המלאך שנדפס לראשונה בשנת תס"א, שלושים שנה קודם לידתו. החסידים ייחסו תפילה זו על רבי לייב שרה'ס‏[13]

ממכתב ההמלצה של המגיד ממזריטש ניתן ללמוד על אישיותו ועל פעולותיו. המכתב נדפס לראשונה בסוף ספר "דרכי ישרים" שנים ספורות לאחר פטירתו של רבי לייב שרה'ס. וכך כתב המגיד:

Cquote2.svg

הנני מן המודיעים נדון האיש הנוכחי הלוא הוא האיש התורני הרבני מוה"ר יהודה לייב בן הרב יוסף, איש הנקרא בפי כל רבי לייב שרה'ס מראווני העוסק במצווה רבה שאין למעלה הימנה כאשר יפרש שיחתו באר היטב פה אל פה דברים שאין להעלותם על הכתב. בכן אם ראוהו אנשים המקשיבים לקולי וסרים למשמעתי עצתי אמונה להיות לו לעזרו ולסעדו ולהתאמץ את עצמם בכל מיני התפעלות הן בגופם הן בממונם, כי מעיד אני עליו שאין בדבריו שום נפתל ועקש, ועוולה לא נמצא בשפתיו, וירא את ה' מרבים, ואין לך מצווה גדולה מזו...

Cquote3.svg
דרכי ישרים

הפולמוס על זהותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבי מלובביץ' העלה השערה כי מכיוון שישנם קווי דמיון רבים בינו לבין רבי אריה לייב משפולי, "הסבא משפולי", והידיעות על אודותיהם דלות ומוטלות בספק, נראה שמדובר באותו אדם‏[14].

על השערה זו חולקים רבים עקב מספר סיבות; שמותיהם הפרטיים (אריה לייב ויהודה לייב‏[15] ושמות אבותיהם שונים (יוסף וברוך‏[16]), ימי הפטירה שלהם שונים, הם מופיעים במסמכים במקומות מגורים שונים‏[17]), שנת פטירתו של ר' לייב שרה'ס (תקנ"א) אינה תואמת עדויות חב"דיות על פעילויות של הסבא משפולי בשנת תק"ע‏[18], וכן עד היום קיימות משפחות של צאצאים המתייחסים אליהם, ואין ביניהן שום קשר‏[19].

מעבר לכך קיימת עדות של הרב ביק אב"ד מז'יבוז', מצאצאי אחותו של רבי יוסף מרובנא אביו של ר' לייב שרה'ס כי היה להם אח נוסף שהיה אביו של רבי ברוך אבי הסבא משפולי, כלומר שהיו קרובי משפחה‏[19].

פטירתו וקברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי לייב שרה'ס נפטר בד' באדר תקנ"א (1791) בכפר יאליטשקוב שבפודוליה[20]. על פי המסורת המקובלת[דרוש מקור] הוא ביקש להיקבר ללא גינוני כבוד מיוחדים ואף סירב להקמת אוהל על קברו. נראה שמאוחר יותר הוקם על קברו אוהל צנוע כפי שתיאר עד ראייה את מראהו החיצוני של הקבר בשנת 1913 כ"סוכה קטנה עשויה עץ ומכוסה גג קש כעין כיפה. מסביב לקבר מונחים גלים שלמים של פתקאות"‏[21]. ב-1991 לאחר התפרקות ברית המועצות, חידש הרב לייבּ סירקיס מניו-יורק בשנת 1991 את אוהל הציון על הקבר ביאלטושקוב‏[22]. מאז פוקדים את אתר הקבורה עולי רגל יהודים מרחבי תבל.

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי לייבּ בן-שרה התרחק מהשררה והפומביות, התנזר באדיקות מתיעוד מעשיו ודבריו ונמנע מהקמת חצר חסידים פרטית. דבריו המועטים ואוסף האגדות עליו פורסמו בספרות החסידית המאוחרת (במחצית השנייה של המאה ה-19). במקורות הכתובים כמעט לא מתועדת המשפחה שהקים ברובנה, ומרבית חוקרי החסידות כלל לא ידעו על דבר קיומה. רק בשִלהי המאה ה-20 הופיעו פרסומים מחקריים ראשונים על צאצאיו של רבי לייבּ, שהתבססו על מסורות משפחתיות ועל תיעוד מצבות בבתי עלמין במזרח אירופה‏[23]. על חוקרי תולדותיו של רבי לייבּ בן-שרה נמנים הרב אשר אהרון קרישבסקי, ד"ר ניר מן, מחדש המצבות אריק דותן והרב יהודה זייבלר. נבצר עדיין מהחוקרים לגבש תמונה משפחתית מלאה. ידוע כי שם משפחתם של שני בניו של רבי לייבּ היה בהר"ל (בני הרב לייבּ)‏[24]. לפי מסורת במשפחת טברסקי, לרבי לייבּ נולדה לפחות בת אחת, ששמה אינו ידוע והיא זכתה לצאצאים רבים משלה‏[25].

בספר "רבי לייבּ בן-שרה", שחיבר ניר מן, מיוחד פרק שלם לכמה אישים בני העת החדשה המתייחסים לשושלת היוחסין של רבי לייבּ, ובהם: הרב זלמן סורוצקין, יו"ר מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" ומייסד רשת החינוך העצמאי (1881–1966); אברהם יוסף בהר"ל, חבר "השומר" והחלל הראשון של הארגון (1886–1910); הרב יוסף קדיש קרישבסקי, חסיד ומקובל מבוני ירושלים (1878–1941); ישראל גלילי, ממייסדי "הנוער העובד והלומד", חבר קיבוץ נען, ראש המפקדה הארצית של ארגון 'ההגנה' ושר בממשלות ישראל (1911–1986); אפרים שמאראגד, חבר "גדוד העבודה וההגנה", חבר קיבוץ תל-יוסף ומזכיר התאחדות מגדלי בקר בישראל (1902–1976)‏[26].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השם 'שרה'ס' (נהגה: "שׂוּרֶס") הוא מַטרונים יידי המתייחס לשם 'שרה' ("בן שרה").
  2. ^ גרסאות נוספות:תקמ"ח או תק"נ.
  3. ^ מאיר שצ'רנסקי, דמויות גדולי החסידות, תל-אביב: הוצאת בית-יעקב, תש"ה, עמ' קג
  4. ^ שם, עמ' קו, הערה 4.
  5. ^ יעקב בן-שמואל דריקרמן, תמימי דרך: הוצאה ביקורתית, גדליה נגאל, המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים: הוצאת כרמל, 1993, עמ' 120.
  6. ^ יהודה לייבּ הכֹּהן מימון, שרי המאה, חלק שלישי, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק (אחיאסף), תשכ"א, עמ' 127.
  7. ^ אליעזר שטיינמן, שער החסידות, תל-אביב: הוצאת ספרים מ' ניומן, תשי"ז, עמ' 164.
  8. ^ ישראל ברטל, מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה 1772–1881, ירושלים: הוצאת משרד הביטחון, תשס"ב, עמ' 94.
  9. ^ שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, ספר ראשון, ירושלים/ברלין: הוצאת דביר, תרפ"ג, עמ' יא; יצחק אלפסי, "על ר' לייבּ שרה'ס וצאצאיו בישראל", הליכות: ביטאון המועצה הדתית בת"א-יפו, גיליון 3 (127), תל-אביב, תשרי תשנ"ו, עמ' 157.
  10. ^ ש"א הורודצקי, החסידות והחסידים, ספר ראשון, ירושלים/ברלין: הוצאת דביר, תרפ"ג, עמ' יא.
  11. ^ יצחק אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות – אישים, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק; פרסומי המכון לחסידות – יד הרב מימון, תשמ"ו 1986.
  12. ^ ‫יצחק אלפסי, תורת החסידות: תולדות, דברי תורה והגות של אלף ושש מאות אישי החסידות, כרך א: "הבעש"ט–המגיד ממזריטש, תלמידיהם ושושלתם", ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס"ז, עמ' 192.
  13. ^ ראו גם קובץ 'הערות וביאורים' שנה כח גיליון ד (תתקכח)(ביידיש).
  14. ^ שיחת אחרון של פסח, ושבת פרשת אחרי-מות תש"ל ('שיחות קודש' תש"ל כרך ב' עמ' 58–59, 98–99) (ביידיש)
  15. ^ במערכת השמות הפרטיים הרב-לשונית שהייתה נהוגה ביהדות מזרח אירופה, השם היידי 'לֶיְבּ', שפירושו אריה, היה בן-זוג מקובל של שני שמות בלשון הקודש: 'אריה' ו'יהודה'.
  16. ^ במכתב המגיד ממזריטש כותב על ר' לייב שרה'ס בן יוסף. ואילו באגרת הסבא משפולי חותם את שמו ב"ר ברוך - פרדס חב"ד גיליון 19 עמ' 308
  17. ^ פרדס חב"ד, עמ' 308
  18. ^ פרדס חב"ד, עמ' 305
  19. ^ 19.0 19.1 קובץ בית אהרן וישראל, כרך קי"ט תולדות ושורשים בעם ישראל.
  20. ^ יצחק רפאל, ספר החסידות, תל-אביב: הוצאת אברהם ציוני, תשט"ו, עמ' קמו.
  21. ^ שמשון קרדיון, "האוהל על קבר ר' לייבּ שרה'ס ביאלטושקוב", בתוך: ידע עם, כרך ד, חוברת א-ב, יום טוב לוינסקי (עורך), תל-אביב: החברה הישראלית לפולקלור - 'ידע עם' והוצאת יבנה, תשי"ז, עמ' 84.
  22. ^ אשר אהרון קרישבסקי, יוסף קדישא, ירושלים: הוצאת פרנק, תש"ס, עמ' מב.
  23. ^ יהודה לייבּ הכֹּהן מימון, שרי המאה, חלק שלישי, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק (אחיאסף), תשכ"א, עמ' 130; דוד חיים זילברשלג, כרם החסידות, כרך ד, ירושלים: מכון זכר נפתלי, תשמ"ז, עמ' קצה.
  24. ^ יעקב בן-שמואל דריקרמן, תמימי דרך: הוצאה ביקורתית, גדליה נגאל, המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים: הוצאת כרמל, 1993, עמ' 120.
  25. ^ בִּתו של רבי לייבּ הייתה סבתו של הרב יעקב מרדכי טווער (טברסקי), שעלה ארצה לעיר הקודש חברון במאה הי"ט, וטמון בבית העלמין היהודי בחברון. מכתב הרב יהודה זייבלד לד"ר ניר מן, יולי 2014.
  26. ^ ניר מן, רבי לייב בן-שרה, ירושלים: הוצאת שמחונים, תשס"ג, עמ' 141–218.
תקופת חייו של אריה לייב שרה'ס על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן