באנות סוורין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

באנות סוורין או באנאט של סווריןלטינית: Banatus Zewriniensis באנאטוס זווריניינסיס, ברומנית: Banatul Severinului או Banatul de Severin באנאטול דה סוורין , בהונגרית: Szörényi bánság או Szörénység או Szörényvidék - סרן באנשאג, בסרבית:Северинска бановина סוורינסקה באנובינה) היה אזור מינהלי, פוליטי וצבאי בדרומה של ממלכת הונגריה, שהוקם בשנת 1228 על ידי הנסיך בלה, לימים המלך בלה הרביעי, אחרי שכבש אותו מידי הקומנים. התקיים כישות מינהלית מיוחדת במסגרת הממלכה בשנים 1228-1524 ושיחק תפקיד הגנתי של "מארקה" מול אויבים מבחוץ - מונגולים, ולאכים, בולגרים, ביזנטים ו במאות 16-15 במערכת ההגנה של הונגריה נגד האיום מצד האימפריה העות'מאנית.

פרטים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ממלכת הונגריה במאה ה-13 . בדרום-מזרחה נראית הבאנות סוורין בהתפשטותה המרבית הזמנית - בחלק גדול מחבל אולטניה - בימי המלך בלה הרביעי

הבאנות נקראה כך מפני שהונהגה על ידי "באן", תפקיד השקול נגד זה של מושל. היא כללה אזורים ממזרח באנאט[1] וממערב אולטניה ובירתו הייתה העיר סוורין, ידועה מאוחר יותר ברומנית כטורנו סוורין, בהונגרית סרנוואר או סרנטורנה (Szörényvár או Szörénytorna). מבצרים אחרים ידועים היו אורשובה, גרן (Görény), ששכנה כנראה בין אורשובה ובין סוורין ומיהאלד, כיום מהאדיה. במאות 12-13 הבאן של סוורין, נכלל ברשימת הברונים של הממלכה, והיה הבכיר מבין המנהיגים המקומיים בשטח שבין הנהרות מורש, טיסה,דנובה ובין המורדות המערביים של הקרפטים הדרומיים‏[2]. הבאן הראשון של סוורין, היה לפי תיעוד משנת 1233 אציל בשם לוקאש. בשנות ה-1230 לפי תעודות של הכס הקדוש סוורין משכה אליו בני עמים שונים - קומנים, רומנים, הונגרים וסקסונים.

אחרי שהאזור נחרב עקב פלישת המונגולים-טטרים בשנת 1241 המלך בלה הרביעי שיקם אותו והקים בו בישופות רומית-קתולית. הבישוף הראשון של באנות סוורין,גרגיי, מוזכר לראשונה בשנת 1246. בשנת 1247 הפקיד המלך בלה הרביעי את השליטה באזור לידי האבירים ההוספיטלרים, הידועים גם כאבירי יוחנן הקדוש או יואניטים. אולם הם נטשו אותו בשנת 1260. ידוע שבאותה שנה העיר סוורין וחלק מהבאנות נכבשה זמנית על ידי כוחות בולגרים וביזנטים.

בין ולאכיה ובין הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור היה שנים רבות אובייקט לסכסוכים בין ולאכיה והונגריה. בשנת 1277 הוויבוד הרומני ליטובוי ששלט באזור גורז' במזרח וולאכיה, ניסה לשווא לכבוש את הבאנות ונהרג בקרב נגד ההונגרים. אולם מאוחר יותר, אחרי מות מלך הונגריה ,לסלו הרביעי, בשנת 1290 חלק גדול מן האזור נכבש על ידי הוולאכים תחת ראשותו של המנהיג החצי-מיתולוגי נגרו וודה או "ראדו נגרו".

אחרי כיבויה של שושלת ארפאד בהונגריה, בשנת 1301, בתמיכת הדספוט של וידין, מיכאיל שישמן, מרד הבאן תאודור ווֹייטיץ' ובנו יאון, במלך קארוי רוברט. אחרי שיצא מנצח במלחמותיו הפנימיות, ניסה במאה ה-14 המלך קארוי רוברט להשתלט על הבאנות, אך נחל בשנת 1330 תבוסה קשה בקרב פוסאדה בידי בסאראב הראשון, שליט ולאכיה. האזור נשאר בהמשך תקופה נוספת בשליטה ולאכית. כשמלך הונגריה לאיוש הגדול כבש את העיר וידין והקים בה לזמן קצר (1369-1365) את הבאנות של בולגריה הוא סיפח אליה את שטחי הבאנות סוורין.‏[3] בשנת 1368 שטחים אלו נלקחו על ידי המלך מידי השליט ולדיסלב הראשון אך בערך ב-1375, כשחזרה וולאכיה להכיר בחסותו, החזיר המלך את האזור לידי ולדיסלב. ב-1378 האזור סופח שוב להונגריה. בימי השלטון הולאכי קמה ב-1370 המיטרופוליה האורתודוקסית של סוורין ובראשה מיטרופוליט יווני בשם אנטים קריטופולוס.

אזור מגן נגד האיום העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים הבאים הבאנות הייתה ברובה בידי הרומנים. מירצ'ה הזקן ובנו ולאד הראשון נשאו את התואר "באן של סוורין", תוך הכרה בחסותו הפורמלית של הקיסר זיגמונד לבית לוקסמבורג. ב-1419 בימי מלחמה בטורקים, כבש זיגמונד את הבאנות. הבאנות סוורין חולקה במשך הזמן. החלק המזרחי, מזרחה מן העיר אורשובה היה תחת שליטת נסיכות ולאכיה, בעוד החלק המערבי - מאורשובה מערבה,נשאר חלק מן הממלכה ההונגרית.

הקיסר זיגמונד ביצר את הערים הקיימות והקים מבצרים חדשים (דרנקו או דרנקובה, ליברשד או דונהסנטאילונה, כיום ספנטה אלנה, פט, סיניצה או סביניצה, סטאלינוץ, פוז'ז'ין, כיום פוז'ז'נה דה סוס, סנטלאסלובאר, כיום קורוניני) ובשנת 1429 העביר את הבאנות לניהול האבירים הטבטונים. המגיסטר הגדול שלהם, ניקולאוס רדביץ קיבל את התואר "באן של סוורין". למרות זאת, בשנת 1432 הצליח ולאד דראקול, שליט ולאכיה, בעזרת הטורקים, לכבוש שוב את מרבית שטח הבאנות, פרט לערים סוורין ואורשובה שנשארו בשליטה הונגרית. בשנת 1439 העניק המלך אלברט את באנות סוורין למצביא הידוע יאנוש הוניאדי. הוא מילא את התפקיד בשנים 1446-1439 .

הכיבוש העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבאנאט אחרי קרב מוהאץ' (1526). חלוקת האזור בין באנות לוגוז' וקאראנסבש ממזרח ובין האלייט טמשוואר ממערב

בימי בנו של יאנוש, המלך מתיאש הוניאדי, הבאנות סוורין הייתה זירה ללחימה מתמדת נגד הטורקים. אחרי מותו של מתיאש, כוח העמידה של האזור מול המתקפות העות'מאניות נחלש. עם זאת, בשנת 1492 עדיין הצליח כוח הונגרי בראשות פאל קיניז'י למנוע ניסיון טורקי להשתלט על העיר סוורין ובשנת 1522 הצליחו עדיין ההונגרים להדוף מצור טורקי, אך בשנה הבאה , ב-1522 השתלטו הטורקים על אורשובה ובספטמבר 1524 גם על טורנו סוורין. לפיכך כל שטח הבאנות שהוחזקה על ידי ממלכת הונגריה נפל לשליטה ישירה או עקיפה של האימפריה העות'מאנית. באותה תקופה אחרי כיבוש מרבית שטחה של הונגריה על ידי הטורקים בעקבות ההכרעה בקרב מוהאץ', על חורבות הבאנות ההונגרית של סוורין, בצידה הצפוני והמזרחי, קמה הבאנות של לוגוז' וקאראנסבש. באנים ראשונים של ישות פוליטית-צבאית זו ידועים החל משנת 1536.‏[4]. חלקה הדרומי,עם הערים סוורין ואורשובה וחלקה המערבי נכללו לתוך האיילט העות'מאני של טמשוואר. הבאנות לוגוז' וקאראנסבש שנשארה אוטונומית, הייתה החל משנת 1554 חלק מנסיכות טרנסילבניה, מדינה אוטונומית, בדרגאות שונות של חסות עו'תמאנית. בשנת 1658 נאלץ אקוש ברצ'אי,שליט טרנסילבניה, לוותר גם על שטח הבאנות לוגוז'-קאראנסבש ולהסכים לסיפוחה המלא לאימפריה העות'אמנית

התפתחויות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי גירוש הטורקים והכיבוש האוסטרי נכלל אזור זה לתוך החלק האוסטרי של האימפריה הרומית הקדושה, בהמשך האימפריה האוסטרית והאימפריה האוסטרו-הונגרית . בעקבות הרפורמה הטריטוריאלית משנת 1881 האזור עבר לניהול הונגרי כ"רוזנות", כלומר המחוז קראשו-סרן (Krassó-Szörény). בעקבות מלחמת הולם הראשונה והתפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית, הפך האזור לחלק רומניה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Magyar Katolikus Lexikon on internet, Péter Pázmány Katolikus Informaciós Technológiai Karán

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השם "באנאט" משמעותו "באנות"
  2. ^ Zoltan Iusztin עמודים 253-254
  3. ^ Zoltan Iusztin עמוד 254
  4. ^ Sorin Bulboacă עמוד 83