גזירות ת"ח-ת"ט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המהדורה המקורית של יון מצולה לנתן נטע הנובר, 1653: "ועתה אתחיל לכתוב הגזרות רעות שסיבב חמי"ל ימ"ש במדינת רוסי"א ולי"טא ופולי"ן בשנת ת"ח ות"ט ותי" ותי"א ותי"ב לפ"ק"

גזֵירות תַ"ח–תָ"ט (או פרעות ת"ח–ת"ט) הוא הכינוי המקובל במסורת היהודית לפרעות שנערכו ביהודי אוקראינה בשנת 1648 (ת"חת"ט) במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים בהנהגת בוגדן חמלניצקי, או "חמיל הרשע" בפי היהודים, נגד האיחוד הפולני-ליטאי. מעשי טבח ביהודי פולין, בלארוס ואוקראינה המודרניות התחוללו במשך כל תקופת המרד, שנמשך עוד שנים, וגם אחריו; אך החורבן הפתאומי שהומט על קהילות רבות עם תחילתו ב-1648, בין אייר ת"ח (מאי) להפסקת התקדמות הקוזאקים בכסלו ת"ט (נובמבר), הוא המקור לשם. כפי שכתב ההיסטוריון אדם טלר: "בזיכרון הקולקטיבי היהודי, האירועים בקיץ ובסתיו 1648 הם המגדירים את ההתקוממות ככלל, ולכן הפרעות נודעו כגזרות ת"ח ת"ט."‏[1] אלפי יהודים נטבחו או מתו ברעב ובמגפות; רבים אחרים נמלטו, נמכרו לעבדות או המירו את דתם לנצרות האורתודוקסית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1569, עם איחוד לובלין שיצר את האיחוד הפולני-ליטאי, הועברו שטחים נרחבים באוקראינה של היום מידי הדוכסות הגדולה של ליטא לממלכת פולין. האצולה (בפולנית: שלאכטה), שנהנתה מעצמאות רבה והמלך נבחר על ידה ולא זכה בכסו בירושה, השליטה את מרותה באזור, שהיה נתון עד אז למשיסת הטטרים מח'אנות קרים. בנחלות ממערב לנהר הדניפר התיישבו רבבות שבאו מיתר חלקי האיחוד. השלאכטה, בעיקר המגנאטים הגדולים שרובם היו צאצאי האצולה המקומית, הקימו אחוזות חקלאיות עצומות וכפו חוקי צמיתות נוקשים על האיכרים הרותנים (סלאבים מזרחיים). רבים מהחוכרים ששירתו את האצולה ומתיישבים אחרים היו יהודים, שעברו לשם לרוב מפולין גופא, ממנה נדחקו בלחץ תושבי הערים שתבעו להפחית את התחרות הכלכלית מצדם. עשרות קהילות חדשות הוקמו באוקראינה, בעיקר בגדה הימנית (ממערב) לדניפר. הצד המזרחי היה אזור ספר פראי יחסית, שהיה סמוך יותר לקרים ומסוכן להתיישבות, אם כי גם שם התקיימו אחוזות וערים אליהן נמשכו יהודים. מדרום לעיקול הנהר התגוררו הקוזאקים מהסיץ' הזפורוז'י, חברה נוודית-למחצה שקיימה שגרה של לחימה מתמדת עם הטטרים. האיחוד קיים יחסים מתוחים עם הקוזאקים וניסה להכפיף אותם למרותו תוך ניצולם לצרכים צבאיים.‏[2]

האצולה נגשה ללא רחם באוכלוסייה הכללית, בעיקר בצמיתים. המתח הכלכלי והחברתי, שהוליד גם עוינות עזה כלפי החוכרים היהודים, הוחרף על ידי מימד דתי. בשלהי המאה ה-16, במסגרת הקונטרה-רפורמציה, הגיעו לאזור הישועים. על אף שהתכוונו ללחום בכל גילוי של פרוטסטנטיות, הפנו במהרה את תשומת לבם אל הרותנים, שהיו רובם ככולם נוצרים אורתודוקסים. המלך זיגמונט השלישי היה קתולי אדוק וכמוהו גם רוב השלאכטה הפולנים. בהשפעת לחצים אלה המירו רבים מהאצילים הרותנים את דתם. ניסיונות דומים, שהתבטאו גם בהקמת כנסייה אוניאטית מקומית וברדיפת הכמרים האורתודוקסים שסירבו להסתפח אליה, נעשו כלפי העם הפשוט. הזעם העממי על כל זאת תועל במהירות למעשי מרד שהובלו בידי הקוזאקים, שהיו לוחמים מנוסים; אלה התקוממו שמונה פעמים בין 1592 ל-1638.

המרקם החברתי של אוקראינה ביובל השנים לפני אירועי 1648 היה סבוך. במאה ה-19, עם יצירת הלאומיות האוקראינית, ניסו היסטוריונים רבים לתאר עימות בין תנועת עצמאות רותנית מקומית לאצולה פולנית זרה ולמשרתיה היהודים. לאמיתו של דבר, המגנאטים הגדולים באזור אמנם נעשו קתולים או אוניאטים ברובם אך היו נצר ליושביו המקוריים, כמו משפחת אוסטרוגסקי. הוויווד ירמי וישניובייצקי ("הדוכס וישנעווצקי" מיוון מצולה), גדול אויביו של חמלניצקי ובעל אחוזות ענק, היה בן למשפחה רותנית אורתודוקסית ידועה והמיר את דתו בגיל 20. ישנם דיווחים ברשומות על שיתוף פעולה בין יהודים למקומיים נגד האצולה, ועל השתתפות הראשונים בפשיטות קוזאקים. כמו כל תושבי הערים באזור, היו היהודים מחויבים להשתתף בהגנתן במקרה של מצור. בגדה המזרחית היו רבים מחויבים לשאת נשק למקרה של מתקפות טטרים.‏[3]

הפרעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד חמלניצקי
האירועים על מפת אוקראינה המודרנית
האירועים על מפת אוקראינה המודרנית
 
בהצ'סראי
בהצ'סראי
קורסון
קורסון
צ'רקאסי
צ'רקאסי
הנהר הצהוב
הנהר הצהוב
שדה לבן
שדה לבן
פילאבצי
פילאבצי
לבוב
לבוב
באר
באר
ברסטצ'קו
ברסטצ'קו
קייב
קייב
נמירוב
נמירוב
טולצ'ין
טולצ'ין
פולונאה
פולונאה
צ'יהירין
צ'יהירין

בשנת 1648 הוביל ההטמן בוגדן חמלניצקי מרד קוזאקים נוסף נגד שלטון האיחוד, הפעם תוך כריתת ברית עם הטטרים. באפריל חצה את הדניפר עם צבאו והנחיל לכוחות הכתר שתי תבוסות מוחצות, בנהר הצהוב ב-15 במאי ובקורסון ב-26 במאי. הידיעות על ניצחונותיו הציתו התקוממות עממית אדירה בכל הארץ. הקוזאקים והמוני העם טבחו ביהודים, באצילים, בקתולים ובאוניאטים בכל מקום שנפל לידם. הפרעות התפשטו גם לדרום בלארוס של ימינו, וחילות הקוזאקים הגיעו עד לפינסק. הגדה המזרחית של הדניפר, בה הייתה האוכלוסייה אורתודוקסית כמעט כולה ונוכחות האיחוד חלשה, נפלה ללא מאבק של ממש. למחרת קורסון, ביום ראשון של שבועות, 27 במאי 1648, החלה הימלטות המונית של היהודים במחוזות הסמוכים אל הערים המבוצרות, תוך חילול החג.‏[4] ירמי וישניובייצקי נסוג מאחוזותיו בלובני בערך באותה העת יחד עם צבאו הפרטי ולקח עמו כמה מאות יהודים עם שאר הפליטים; מחנהו אסף עוד בדרך. נתן נטע הנובר, שחיבורו יוון מצולה הוא הכרוניקה הידועה ביותר של האירועים, תיאר את ששמע על הפרעות בגדה המזרחית שנפלה ללא שהות לידי המורדים:

Cquote2.svg

והרבה ק"ק אחורי הנהר ניפור הקרובים אל החלל, כגון ק"ק פריסלאב וק"ק בארשיבוקה וק"ק פראטון וק"ק באריופלין וק"ק לובען וק"ק לאחווץ ואגפיהם, שלא יכלו לברוח, ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם...

Cquote3.svg
נתן נטע הנובר, יְוֵן מצולה, פרק ד'

כבר ב-1 ביוני נעצר המחנה העיקרי של חמלניצקי בבילה צרקווה וחדל מלהתקדם מערבה. עם זאת, המוני העם בשטחים שנותרו בשליטת האיחוד הוסיפו להתקומם. כמה אָטַמַנים (קצינים) קוזאקים, שהבולט מהם היה מקסים קריבונוס, פנו עם כוחותיהם לתמוך במעשי המרי. ב-10 ביוני 1648 כבש קריבונוס על העיר נמירוב, בה הסתגרה גם אוכלוסייה יהודית גדולה. לפי הנובר ומקורות אחרים הוא התחזה לכח ידידותי והניף דגלים של צבא הכתר, בעוד שמקורות קוזאקיים מוסרים על השתלטות מבפנים. מיד עם נפילת נמירוב, טבחו הקוזאקים את כל הקתולים והיהודים. הנובר דיווח על 6,000 יהודים שנהרגו, מספר בלתי-סביר המוכחש על ידי היסטוריונים מודרניים אך מספק קנה מידה להרס; מרדכי נדב ציין כי אירועים בסדר הגודל של פינסק, בה נהרגו כנראה כמה תריסרי יהודים בעת שנכבשה, היו אופייניים יותר למאורעות. מעשי טבח דומים נערכו בערים רבות אחרות, כמו פולונאה ובאר. בנמירוב מוסרות הרשומות המסורתיות על סירוב המוני להצעת הטובחים להמיר את הדת לנצרות אורתודוקסית ולהינצל, אם כי במקביל כתב הש"ך ש"רבים הפרו ברית". קבוצה של יהודים שנשבעה אמונים לקוזאקים והתנצרה חילצה עצמה מהעיר כעבור זמן קצר, כשנפלה נמירוב בידי וישניובצקי.‏[5]

ב-18 ביוני החל קריבונוס במצור על טולצ'ין, והבקיע את חומתה ב-21 בו. למחרת נפלה המצודה. אז הייתה רגיעה של כמה ימים וב-26 ביוני נערך טבח. הנובר ואחרים בני הזמן טענו כי המפקד המקומי, הדוכס יאנוש צֶ'טְווֶרְטינסקי, בגד ביהודים ונתנם בידי הפורעים תוך שהוא מנסה לשווא להציל את חייו. ישראל היילפרין הכריע כי אין ראיות לכך וכפי הנראה ניסה צ'טוורטינסקי לפדות את כל הנצורים באמצעות כופר, אך הקוזאקים הרגו את כולם. הוא סבר כי השמועה נבעה מהיותו של צ'טוורטינסקי בן למשפחה אורתודוקסית אדוקה וכי הקתולים חשדו בו בשל כך.‏[6] הנובר ציין שגם בעיר זו הוצע ליהודים להתנצר והם דחו זאת ובחרו במוות על קידוש השם; ההיסטוריון יחזקאל פראם דחה את התיאור שלו והעריך כי כמו מרבית "יוון מצולה" – שהוא העתקה ספרותית ברורה מ"צוק העתים" למאיר בן שמואל משברשין (יצא ב-1650), "מגילת עיפה" לשבתי כהן (1651), ו"פתח תשובה" מאת גבריאל בן יהושע שוסבורג (1651), כולם דיווחים מוקדמים יותר על המאורעות – התבסס הנובר על אחר. פראם סבר כי התיאור הוא עיוות של המסופר ב"צוק העתים" על גזירה דומה בגומל שאירעה ממש באותה העת, ב-20 ביוני 1648. מאיר משברשין סיפר כי כמה רבנים המריצו את הקהל שם למסור נפש ולא להמיר דתם, וכולם נטבחו. גם לגבי אירוע זה יש ספיקות; קיים תיעוד על פקודה מאת האטמן בגומל, מרצ'ין נייבבה, להשמיד את כל האוכלוסייה. בני הזמן, כמו הנובר, נטו לקשר בין גזירות ת"ח-ת"ט למסורת קידוש השם האשכנזית מימי הביניים דוגמת גזירות תתנ"ו ב-1096 גזירת בלואיש מ-1171. כ' בסיון, יום נפילת נמירוב, הוא גם יום השנה לבלואיש ונקבע ב-1650 כתענית לזכר הנרצחים על ידי הקוזאקים. עם זאת, לא הייתה בימי המרד חזרה על אירועי התאבדות המונית כמו בצרפת של ימי הצלבנים. ההיסטוריון יעקב כ"ץ נטה לייחס זאת לשחיקה באידאל של קידוש השם במאות שחלפו, אך פראם כתב כי הוא נותר חזק כתמיד. ההבדל בין הפרעות נבע מנסיבות חיצוניות: בניגוד לצלבנים, לרותנים המתקוממים לא הייתה מדיניות מסודרת של המרת דת. אמנם רבים מהיהודים עשו כן, מיזמתם או מאונס, אך הטבלתם לא הייתה מטרה בעיני הקוזאקים. הם אכן זיהו את כל מי שלא היה אורתודוקסי כאויב, אבל לא כיוונו להפיץ את אמונתם. גם השותפות בינם לטטרים – שכלל לא חפצו לאסלם איש, אלא היו מעוניינים בשבויים – שללה כל מימד דתי מוצהר מהפרעות. ישנם דיווחים על יהודים שהתנצרו מרצונם ונהרגו בכל זאת. לכנסייה המזרחית לא הייתה מסורת של מיסיונריות ולא היה קשר ישיר בינה לפורעים; הקוזאקים עסקו בביזה והרג לשמם, באצולה, בקתולים ובאוניאטים ממש כביהודים. פאולוס מחלב שביקר בארץ כמה שנים לאחר מכן סיפר על רצון להשמדת היהודים, לא הבאה תחת כנפי הכנסייה. גם ההמון היהודי הפשוט, שלא היה בקיא בגדרים ההלכתיים של שעת השמד אך היה מודע היטב לעקרון מתוך מסורת ארוכה, תפש את המאורעות כמאבק מעמדי-פוליטי ולא כניסיון להמירו, כפי שעולה בדיווחים רבים הן מהכרוניקות והן מעדויות בפני בתי דין לאחר מעשה. בטולצ'ין, לפי מספר עדויות שניתנו בבית הדין של לבוב ב-6 באוגוסט 1648 כדי להתיר עגונה שבעלה אבד שם, לא הייתה כל קריאה לטבול לנצרות, אלא הרג מזורז.‏[7]

בספטמבר ספגו צבאות האצילים מפלה כבדה בקרב פילאבצי, ולמעשה לא נותר כל כח משמעותי עד ורשה עצמה. חמלניצקי התקדם עד לבוב וזמושץ'. בלבוב הוצע לתושבי העיר להסגיר את היהודים בתמורה להסרת המצור, אך הם סירבו. כבכל הערים האחרות, נטלו היהודים חלק בהגנתה. בסוף נובמבר, מחשש לניהול מערכה ממושכת בחורף ולאחר שמלך פולין-ליטא החדש הציע לו ויתורים נרחבים, נסוג חמלניצקי לקייב. הלחימה התחדשה בסוף מאי 1649, ונמשכה לסירוגים עוד שנים. מעשי הרג בהיקף גדול נערכו ביהודי אוקראינה וחלקי בלארוס שנפלו בידי המורדים. מספר המתנצרים, שרבים מהם הוחזקו בדתם החדשה גם לאחר כיבוש מקומות מגוריהם על ידי נאמני הכתר, היה גדול דיו עד שב-2 במאי 1650 הורה המלך יאן קז'ימייז' בצו מיוחד לאפשר לכל הרוצה בכך לשוב ליהדות.‏[5] רבים מאוד נשבו על ידי הטטרים. בקרב היהודים רווחה הסברה כי אלה היו מעוניינים בכל יהודי כדי שייפדה מאוחר יותר בשווקי העבדים על ידי בני הקהילות המקומיות. עם זאת, לעתים קרובות הם רצו רק בעבדים שיניבו מחיר כדאי. אלה כללו נשים צעירות, גברים בגילאי עבודה וילדים. היו מקרים בהם דחו ניסיונות של ההמון הרותני למכור להם עבדים שלא עמדו בכך. דווח גם כי הפרידו זקנים ועבדים לא-מבוקשים אחרים מהשבויים שתפסו ושרפו אותם חיים כדי שלא יכבידו על השיירות. עם זאת הטטרים לא נטלו חלק במעשי הטבח הידועים כמו טולצ'ין ונמירוב, שהיו מעשה ידיו של קריבונוס. הקוזאקים עצמם לא לקחו עבדים, אלא הרגו את מי שנפל לידיהם. הקהילות היהודיות התגייסו למאמצי הפדיון, שהתמקד בעיקר בשוק הגדול בקושטא. הקהילה, שנעזרה בגיוס תרומות מכל העולם היהודי – מס מיוחד הוטל על ידי ועד ארבע ארצות באזורים שלא נפגעו מהמרד, הקראים בבירה העות'מאנית העלו תרומות, ובעיקר סייעה חברת פדיון שבויים המבוססת של ונציה, ששליחיה הגיעו עד המבורג ואמסטרדם כדי לבקש צדקה לשם כך – פדתה 1,500 איש עד יולי 1651, בסכום כולל של 150,000 רֵיאָ‏ל כסף ספרדי. לאחר מכן פחת הזרם. בסך הכל נקנו כ-2,000 איש שנפלו בשבי ב-1648, חלקם בשווקים מרוחקים כפרס ואלג'יר.‏[4]

מספר הקורבנות היהודים הוערך בידי בני הזמן, שהתבססו על שמועות ואומדנים, כעצום. שמואל בן נתן פיידל, בספר "טיט היון" מ-1650, מנה 281 קהילות שנחרבו וטען כי שש מאות אלף יהודים נהרגו. הש"ך ב"מגילת עיפה" נקב במאה אלף. מנשה בן ישראל כתב לאוליבר קרומוול כי היו מאה ושמונים אלף. אף במאה ה-20 העריך יצחק שיפר כי שלוש-מאות אלף נהרגו ונשבו בין 1648 ל-1655. המחקר המודרני הפחית מאוד את ההערכות לגבי קורבנות מעשי הטבח: הפרופסור שמואל אטינגר אמד את כלל האוכלוסייה היהודית באוקראינה בשנת 1648 ב-51,325 נפש, בהתבסס על מסמכים מהתקופה;‏[8] שאול שטמפפר נקב ב-40,000, וקבע כי "לכל היותר 50%, ואולי הרבה פחות" מאלה מתו בעת התפרצות המרד ב-1648.‏[9]

ב-1654 העניק צאר מוסקובי סוזרניות לחמלניצקי וצבאותיהם פלשו יחד לאיחוד, הן באוקראינה והן בצפון, בבלארוס ובליטא. בראשית אוגוסט 1655 נפלה וילנה לידי הכובש ונערך טבח המוני, אם כי רוב היהודים הספיקו לברוח בעוד מועד לפי בני הזמן. באוקטובר נלכדה לובלין, שם מוסרות הכרוניקות על כ-2,000 יהודים שמתו, האסון הגדול ביותר של המערכה החדשה. ההיסטוריון דב ויינריב, בהתבססו הן על רשומות פולניות והן על עדויות משו"תים, קבע כי המספר הנכון הוא כנראה כמה מאות.‏[10] בקיץ 1655 פלש לאיחוד אויב חדש, השבדים בראשות מלכם קרל גוסטב. מלחמה זו הייתה ההרסנית מבין המאבקים שעברו על פולין-ליטא בהפרש ניכר; היא מוערכת עד היום כגרועה ממלחמת העולם השנייה בהיקף הנזק היחסי שנגרם לארץ. במה שנודע בדיעבד כ"מבול השבדי" הוחרבו כליל הנחלות העשירות והמאוכלסות ביותר של פולין גופא. הנסיבות הובילו לרעב גדול באותה שנה, בו גוועו רבים. בני הזמן היהודיים מדווחים על הפולשים כאוהדים יחסית אליהם. אף כי נראה שהשבדים לא נקטו בפעולות מיוחדות כנגדם, למעט מעשי טבח אקראיים, מתו יהודים רבים יחד עם שאר העם ברעב, במגיפות ובחרב. כך, לדוגמה, רובע קז'ימייז' היהודי בקרקוב נהרס כליל במצור על העיר בספטמבר-אוקטובר 1655 והניצולים נמלטו לבוהמיה ומוראביה.‏[11] האיחוד הפולני-ליטאי כמעט והתפורר: אצילים רבים צידדו בשבדים, והמגנאט הליטאי יאנוש ראדזיוויל חתם עם קרל גוסטב על אמנה שסיימה את הקשרים בין ארצו למלך יאן קז'ימייז' בתמורה להגנה מפני הרוסים. אך הכף הוטתה בשל מעשי הטבח של השבדים ובעיקר התעוררות הרגש הקתולי עם ההגנה על מנזר יסנה גורה, בו נשמרה המדונה השחורה מצ'נסטוחובה, בנובמבר. הרוסים כרתו ברית עם המלך מפחד קרל גוסטב. העם והאצולה הזוטרה פתחו במלחמת גרילה נגד הכובשים הלותרנים, בראשות ההטמן סטפן צ'רנייצקי. המורדים, שהונעו גם על ידי בגידתו של ראדזיוויל הקלוויניסטי, ניהלו את מה שתפשו כמאבק עבור הכנסייה הקתולית. לותרנים, קלוויניסטים, נאו-אריאנים, אורתודוקסים ויהודים כולם סומנו כאויבים ונחשדו כמשתפי-פעולה עם השבדים. מיליציות עממיות, בלתי-סדירים וכוחות הכתר טבחו בהם לעתים מזומנות. ב-22 בינואר 1656 הפקיע המלך את שרידי קז'ימייז' והעניק את כל הביזה שניתן יהיה לחלץ ממנו לצבא, לאחר שהכריז כי היהודים שיתפו פעולה עם האויב. בפברואר 1656 הרג צ'רנייצקי 600 יהודים, לפי הרשומות, כששחרר את טירת סנדומייז'.‏[12] הרוסים נטו גם הם ללקיחת שבויים רבים, וגל חדש של עבדים יהודים הגיע לשווקים ב-1655 וב-1656. שוב החל מאמץ גדול לגייס תרומות לפדיונם. שלום בין פולין-ליטא לשבדיה נחתם ב-1660, והלחימה בין האיחוד למוסקובי התחדשה. היא נמשכה בקנה-מידה מצומצם יחסית עד חתימת הסכם אנדרוסובו ב-1667, שהביא שלווה לממלכה לראשונה מזה 19 שנים. הקהילות בליטא שילמו סכום גדול כדי לכלול בחוזה סעיף שאפשר לכל השבויים היהודים ברוסיה, למעט מומרים ונשים שנישאו שם, לשוב הביתה.‏[4]

ההיסטוריון ברנרד דב ויינריב כתב כי לפי הרשומות לגבי גודל הקהילות היהודיות בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-17, שמצביעות יחד עם נתונים נוספים על כך שרבים שרדו על ידי המרת דת או הגירה, "הערכה סבירה" לגבי כלל היהודים שנהרגו - הן בחרב, מידי כל הצדדים, והן במגיפות ורעב - בתקופה הסוערת שעברה על פולין מ-1648 ועד ל-1667 תהיה "בין ארבעים לחמישים אלף, למרות שהיסטוריונים נוקבים באומדנים מוגזמים הגדולים בהרבה. מספר זה גבוה דיו, וכולל בין חמישית לרבע מהאוכלוסייה היהודית בפולין-ליטא ערב המרד."‏[13]

בעקבות הגזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל מלא רחמים לזכר קרבנות גזירות תתנ"ו וגזירות ת"ז ות"ח במחזור ליום הכיפורים מאלטונא שנת 1744

האנדרלמוסיה ששררה בפולין בעקבות הגזירות, הביאה את מנהיגי הקהילות ורבניהם לפעולות רבות לרווחת הפליטים, הן בעזרה חומרית והן בדיונים הלכתיים להתרת נישואין לנשים עגונות שבעליהן אבדו. בעיית העגונות הגיעה לבתי-דין רחוקים בקהילות בהן שהו שבויות שנפדו ורצו להינשא מחדש, כמו קהיר. במקרה ידוע אחד, קבוצת נשים כזו שיגרה שליח לפולין שחזר עם גטין מכל בעליהם. הדיינים חשדו בהצלחה המסחררת וקבעו שמדובר בזיוף.

בני הדור התלבטו בשאלת הסיבה לגזירות, אם הייתה זו שפיכת דם נקיים עבור חטאי בית ישראל או עונש משמים. רבים אימצו את הקביעה הראשונה, אך קונטרסים שיצאו באירופה תלו את האשמה בעוונות יהודי פולין: הלוואה בריבית, הפצת ספרות קבלה עממית להמון, גידול חזירים עבור הגויים, הפקרות ועוד. ההימלטות ההמונית מערבה הביאה גם לצמיחתה מחדש של האימפריה הרומית הקדושה כמרכז תורה חשוב, אחרי שנים בהן עמדה בצלה של שכנתה ממזרח.‏[14] חוקרים בעבר הרבו להעלות את הפרעות כזרז לעליית השבתאות (שרה, אשתו של שבתאי צבי, התייתמה בהן). אף כי קביעה זו איבדה מתוקפה עם הזמן, ישראל היילפרין סבר שהמאמץ לגייס תרומות לפדיון שבויים ברחבי היבשת החיש ידיעות זוועה על המאורעות לכל הגולה וכן שיחק בכך תפקיד כלשהו.‏[4]

לזכר האבל הכבד גזרו הרבנים איסורים על שמחות ותלבושות מפוארות. נאסר ללבוש בגדי משי וקטיפה למשך שלוש שנים; נאסר על הנשים להתקשט בשרשראות זהב ובמרגליות במשך שלוש שנים; ונאסר לשורר בכלי זמר בשמחות למשך שנה, למעט שעת החופה. והרשות ניתנה ביד מנהיגי כל קהילה להאריך את תוקף האיסורים למשך שנים נוספות.

בפברואר 1650 התאסף וועד ארבע הארצות בלובלין. שם נקבע יום כ' בסיוון, יום גזירת בלואיש ב-1177 והיום בו נפלה נמירוב, כתענית ציבור לזכר כלל המתים בת"ח-ת"ט. התחברו קינות ותפילות מיוחדות לאומרן ביום זה. הרב יום-טוב ליפמן הלר תיקן אז את קינת "אלה אזכרה בדמעות שליש" עבור הנספים. כן חוברו גם נוסחים שונים של תפלות אל מלא רחמים, לאמרן בכ' סיוון, ביום הכיפורים, בשבת שלפני חג השבועות ובשבת חזון.

על אף אי-הדיוקים הרבים שבו, התקבע יוון מצולה בזיכרון ההיסטורי בשל איכות הכתיבה של הנובר; הוא יצא ביותר מעשרים מהדורות בכמה שפות, ונותר מקור עיקרי עד למאה ה-20. גזירות ת"ח ת"ט נזכרות בכמה יצירות ספרותיות בעברית. המוכרות שבהן: "העבד" מאת יצחק בשביס זינגר, "קידוש השם" מאת שלום אש, "עיר ומלואה" מאת ש"י עגנון, הבלדה "בת הרב" מאת שאול טשרניחובסקי, וביצירות נוספות כגון "בימי חמלניצקי: ציורים היסטוריים" מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (קרקוב: מוריה, תרס"ז).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Benjamin Nathans‏, Gabriella Safran (עורכים). Culture Front: Representing Jews in Eastern Europe. University of Pennsylvania Press (2007). ISBN 9780812240559. עמ' 36.
  2. ^ Subtelny, Orest. Ukraine - A History. University of Toronto Press (2000). ISBN 9780802083906. עמ' 123-124.
  3. ^ שאול שטמפפר, חלקם של היהודים בקולוניזציה של אוקראינה (1569—1648). עמ' 112 וכו'. למקורות מצוטטים מספרות השו"ת: שאלה מג בתשובות מהר"ם מלובלין, על אודות יהודי שהרג אחר בעת מטווח בחצרו; ושאלה קלז על יהודי בשם ברכה, שנפל במלחמה לצד קוזאקים.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 ישראל היילפרין, שבייה ופדות בגזירות אוקריינה וליטא שמשנת ת"ח ועד שנת ת"ך. (להלן :היילפרין).
  5. ^ 5.0 5.1 מרדכי נדב, למשמעותה של שבועת אמונים של יהודים לקוזאקים בגזירת ת"ח בנמירוב.
  6. ^ היילפרין, עמ' 24-25.
  7. ^ יחזקאל פראם, בין תתנ"ו לת"ח—ת"ט — עיון מחדש;‏ יחזקאל פראם, Creating a Tale of Martyrdom in Tulczyn, 1648. התפרסם בתוך: Jewish History and Jewish Memory, UPNE, 1998. עמ' 89-112.‏; על פקודת נייבבה, ראה: ויינריב, עמ' 188.
  8. ^ אטינגר, שמואל. בין פולין לרוסיה. מוסד ביאליק (1995). ISBN 9789652270931. עמ' 124.
  9. ^ שטמפפר, שאול.‏ ?What Actually Happened to the Jews of Ukraine in 1648.‏ Jewish History, מאי 2003, עמ' 207-227.
  10. ^ ויינריב, עמ' 195. ראה שתי עדויות בשו"ת "צמח צדק" למנחם מנדל קרוכמל: סימנים קג וקיג.
  11. ^ ויינריב, עמ' 185-191.
  12. ^ Weinryb, Bernard Dov. The Jews of Poland: A Social and Economic History of the Jewish Community in Poland from 1100 to 1800. Jewish Publication Society (1973). ISBN 9780827600164. עמ' 185-197, 317-318. (להלן: ויינריב).‏ Institute of Polish-Jewish Studies, Polin, כרך 10. עמ' 117-122.
  13. ^ ויינריב, עמ' 197.
  14. ^ משה רוסמן, דימויו של בית ישראל בפולין כמרכז תורה אחרי גזירות ת"ח–ת"ט.