גזירות ת"ח-ת"ט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המהדורה המקורית של יון מצולה לנתן נטע הנובר, 1653: "ועתה אתחיל לכתוב הגזרות רעות שסיבב חמי"ל ימ"ש במדינת רוסי"א ולי"טא ופולי"ן בשנת ת"ח ות"ט ותי" ותי"א ותי"ב לפ"ק"

גזֵירות תַ"ח–תָ"ט (או פרעות ת"ח–ת"ט) הוא הכינוי המקובל במסורת היהודית לפרעות שנערכו ביהודי אוקראינה בשנת 1648 (ת"חת"ט) במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים בהנהגת בוגדן חמלניצקי, או "חמיל הרשע" בפי היהודים, נגד האיחוד הפולני-ליטאי. מעשי טבח ביהודי פולין, בלארוס ואוקראינה המודרניות התחוללו במשך כל תקופת המרד, שנמשך עוד שנים, אך החורבן הפתאומי שהומט על קהילות רבות עם תחילתו ב-1648, בין אייר ת"ח (מאי) להפסקת התקדמות הקוזאקים בכסלו ת"ט (נובמבר), הוא המקור לשם. כפי שכתב ההיסטוריון אדם טלר: "בזיכרון הקולקטיבי היהודי, האירועים בקיץ ובסתיו 1648 הם המגדירים את ההתקוממות ככלל, ולכן הפרעות נודעו כגזרות ת"ח ת"ט."‏[1] אלפי יהודים נטבחו או מתו במגפות; רבים אחרים נמלטו, נמכרו לעבדות או המירו את דתם לנצרות האורתודוקסית.

התקוממות הקוזאקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד חמלניצקי
'
Ukraine location map.svg
 
בהצ'סראי
בהצ'סראי
קורסון
קורסון
צ'רקאסי
צ'רקאסי
הנהר הצהוב
הנהר הצהוב
שדה לבן
שדה לבן
פילאבצי
פילאבצי
לבוב
לבוב
באר
באר
ברסטצ'קו
ברסטצ'קו
קייב
קייב
נמירוב
נמירוב
טולצ'ין
טולצ'ין
פולונאה
פולונאה
צ'יהירין
צ'יהירין

ב-1569, עם איחוד לובלין, הועברו שטחים נרחבים באוקראינה של היום מידי הדוכסות הגדולה של ליטא לממלכת פולין. האצילים שהתיישבו באזור כפו צמיתות על האיכרים, שללו בהדרגה את חירויות הקוזאקים מהסיץ' הזפורוז'י ופעלו להמיר את התושבים האורתודוקסים המקומיים לדת הקתולית. האצילים מסרו את הניהול השוטף באחוזותיהם, כמו גם זכיונות למכירת יי"ש וטבק, לידי חוכרים; מרביתם היו יהודים שהגיעו לאוקראינה בעקבות אדוניהם. עקב כך התפתחה עוינות עזה כלפי היהודים מצד האוכלוסייה.‏[2]

בשנת 1648 הוביל ההטמן בוגדן חמלניצקי מרד קוזאקים נגד השלטון. בסוף אפריל הוא חצה את נהר הדנייפר עם צבאו ובעלי-בריתו הטטרים מח'אנות קרים, והביס את צבא הכתר בשני קרבות, בנהר הצהוב ובקורסון. הידיעות על ניצחונותיו הציתו התקוממות עממית נרחבת בארץ. צבאותיו של חמלניצקי, כמו גם המוני העם, טבחו בפולנים וביהודים בכל מקום שנפל לידיהם. הפרעות התפשטו גם לדרום בלארוס של ימינו, וחילות הקוזאקים הגיעו עד לפינסק. בספטמבר ספגו צבאות האצילים מפלה כבדה בקרב פילאבצי, ולמעשה לא נותר כל כח משמעותי עד ורשה עצמה. חמלניצקי התקדם עד לבוב וזמושץ'. בסוף נובמבר, מחשש לניהול מערכה ממושכת בחורף ולאחר שמלך פולין-ליטא החדש הציע לו ויתורים נרחבים, נסוג חמלניצקי לקייב. הלחימה התחדשה בסוף מאי 1649, ונמשכה לסירוגים עוד שנים. ב-1654 הוענקה לקוזאקים סוזרניות מטעם צאר רוסיה, והמרד נעשה למלחמה בין שתי הממלכות, אם כי חמלניצקי הוסיף לנסות לנהל מדיניות עצמאית. ב-1655 פלשה שבדיה לאיחוד הפולני-ליטאי והצאר הפסיק את פעולות האיבה; אך ב-1657, ערב מותו, שיגר חמלניצקי בפעם האחרונה צבא למעמקי פולין. על רקע סכסוכים אלה נגרם נזק אדיר לאוכלוסייה האזרחית. אלפים רבים של יהודים מתו במעשי טבח שכוונו נגדם או כתוצאה מהמלחמה ככלל.

הפרעות ביהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתן נטע הנובר, רב מווהלין, כתב בספרו יְוֵן מצולה על הפרעות ביהודים בידי הקוזאקים:

Cquote2.svg

קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם...

Cquote3.svg
נתן נטע הנובר, יְוֵן מצולה, פרק ד'

במקומות רבים נשאו הפרעות אופי של קידוש השם, כאשר הפורעים העמידו בפני היהודים את הברירה להמיר את דתם ולהינצל. במקומות רבים אחרים דווח על נשים שהתאבדו כדי שלא יאנסו אותן. יהודים רבים המירו את דתם מאונס, ובצו מלכותי מיוחד, הורה מלך פולין, ין קז'ימייז', שכל מי שהמיר את דתו באונס יוכל לחזור ליהדותו.

מספר היהודים שנהרגו בהתקוממות חמלניצקי הוא נושא להערכות שונות: בני הדור נקטו במספרים על פי השמועה, תוך סתירה הדדית. שבתאי כהן כתב כי מספר הקורבנות היה מאה אלף, ושמואל פייבוש דיבר בספרו "טיט היוון" על שש מאות אלף. במכתבו של מנשה בן ישראל לאוליבר קרומוול שליטה של אנגליה, הוערך מספר הנרצחים ב- 180 אלף. אף במאה ה-20 העריך ההיסטוריון יצחק שיפר כי בין 1648 ל-1655 נהרגו ונשבו כשלוש מאות אלף נפש. הפרעות נחשבו כאסון שגבה את מספר הקורבנות היהודים הגדול ביותר מאז מרד בר כוכבא, וכאירוע מעצב בתולדות עם ישראל בכלל ובתולדות האנטישמיות בפרט.

המחקר המודרני הפחית מאוד את ההערכות לגבי קורבנות מעשי הטבח: הפרופסור שמואל אטינגר אמד את כלל האוכלוסייה היהודית באוקראינה בשנת 1648 ב-51,325 נפש, בהתבסס על מסמכים מהתקופה;‏[3] שאול שטמפפר נקב ב-40,000, וקבע כי "לכל היותר 50%, ואולי הרבה פחות" מאלה מתו בעת התפרצות המרד ב-1648.‏[4] פרופ' גונאר היינזוהן מאוניברסיטת ברמן העריך כי ההרוגים בני כל הדתות בעת השלב הראשון וההרסני של המרד ב-1648 מנו בין 34,000 ל-42,500 איש.‏[5] ההיסטוריון ברנרד דב ויינריב כתב כי לפי הרשומות לגבי גודל הקהילות היהודיות בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-17, שמצביעות יחד עם נתונים נוספים על כך שרבים שרדו על ידי המרת דת או הגירה, "הערכה סבירה" לגבי כלל היהודים שנהרגו - הן בחרב והן במגיפות - בתקופה הסוערת שעברה על פולין מ-1648 ועד לחתימת הסכם אנדרוסובו ב-1667 תהיה "בין ארבעים לחמישים אלף, למרות שהיסטוריונים נוקבים באומדנים מוגזמים הגדולים בהרבה. מספר זה גבוה דיו, וכולל בין חמישית לרבע מהאוכלוסייה היהודית בפולין-ליטא ערב המרד." נתונים אלה כוללים גם את קורבנות הפלישה השבדית של 1655-1660, שהייתה ההרסנית מבין כל מלחמות התקופה בהפרש ניכר וגרמה למות מאות אלפים מתושבי פולין גופא.‏[6]

גם עם שוך הקרבות, בשנת תי"א, לא שקטה הארץ. חמילניצקי לא היה מרוצה מחוזה השלום עם מלך פולין, ובשנת תי"ד (1654) כרת ברית עם הרוסים, ויחד עמם חזר וכבש קהילות רבות בשטחי בלארוס, ליטא ופולין ובהן וילנה ולובלין. בקהילות אלו התרכזו אז גם פליטים רבים מערים אחרות. יהודי וילנה הספיקו ברובם לברוח, אך כל רכושם עלה באש שדלקה בבתי העיר במשך 17 יום, ואילו יהודי לובלין הוסגרו על ידי תושבי העיר הגויים, ונהרגו בה כאלפיים נפש.

רבים מהיהודים נשבו במהלך הפרעות על ידי הטטרים, בעלי בריתם של הקוזאקים, ויהדות העולם התגייסה כדי לשחררם בכסף. פדיון שבויים זה קירב את קהילות אשכנז וספרד. עם זאת, יש הטוענים כי הפרעות הכינו את הקרקע לתנועת השבתאות שהחלה זמן קצר לאחר מכן, כאשר העם ראה בגזירות אלו את התממשותם של חבלי משיח המכינים את הקרקע לבוא הגאולה. אשתו של שבתי צבי, שרה, הייתה מקרבנות גזירות אלו.

בחלק מהמקומות הייתה התנגדות יהודית:

Cquote2.svg

אולם, לא בכל מקום נטבחו היהודים כצאן. בלבוב הגנו היהודים על חלק מחומת העיר, כשהם חמושים נשק, גרזנים וחרמשים, ואמנם בעיר זו ניצלו היהודים, כשהשלטון העירוני סירב להסגיר את היהודים. כן אירע גם במקומות אחרים, שבהם נטלו היהודים חלק פעיל בהגנה ובקרב. בפשמישל, קאמינץ-פודולסק, בוצ'אץ', חלם ומקומות אחרים סייעו הלוחמים היהודים בהדיפת המתקוממים. עדי ראיה, מספרים על תותחנים יהודים במספר ניכר, על יהודים מזוינים ברובים ובאבק שריפה ועל מעשי גבורה בקרב, שעוררו אף התפעלות מצד הגויים. אך על כולם עלה חלקם של היהודים בקרבות על העיר טולצ'ין הנצורה, ובוודאי היה שם עולה בידם להדוף את הפורעים, לולא הסגירם ה"בעל ברית" הפולני"...

Cquote3.svg
– מדרכי אליאב, קידוש השם בגזירות ת"ח-ת"ט, מחניים, גיליון מ"א, תש"ך

מעט שנים אחרי הפרעות בפולין המזרחית (אוקראינה כיום), בסתיו שנת תט"ז (1655), בא הסבל גם על יושבי פולין המערבית (שטחי פולין העצמאית היום), על ידי השבדים שבאו עליה למלחמה. היהודים סבלו מהשבדים כמו שאר האוכלוסייה, אך גדודי ההגנה הפולנית, בניצוחו של המפקד צ'רניצקי, טבחו ביהודים בטענה שהם סייעו לאויב השבדי. כך נפלו בחרב גם רבים מבני אוקראינה, שמצאו מפלט בפולין המערבית לזמן מה.

מהלך הפרעות לפי סדר כרונולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך הפרעות (1648–1656)
תאריך עברי תאריך לועזי האירוע
שנת ה'ת"ח, לפני פורים 1648 תחילת מרד הקוזאקים בהנהגת חמילניצקי
אייר-סיוון ת"ח מפלות ראשונות לצבא פולין
סיוון ת"ח מת המלך ולדיסלב הרביעי
חג השבועות ת"ח תחילתהּ של בריחה מסיבית לכיוון מערב, תוך כדי חילול החג
כ' בסיוון ת"ח 10 ביוני 1648 גזירת נמירוב
ו' בתמוז ת"ח 26 ביוני 1648 גזירת טולטשין
א' באב ת"ח 20 ביולי 1648 תחילת המצור על פולנאה
תשרי-חשוון ה'ת"ט אוקטובר 1648 המצור על למברג (לבוב)
י"ז בחשוון ת"ט 2 בנובמבר 1648 גזירת נרול
חשוון-כסלו ת"ט נובמבר 1648 המצור על זמושץ', והתקרבות חמילניצקי ללובלין
כסלו ת"ט נבחר יאן השני קז'ימייז', מלך פולין
ב' אדר ת"ט 2 מרץ 1649 העיר אוסטראה נחרבת בשנית על ידי אנשיו של מיכאילו טישה הטובח ביהודים
אב ת"ט 1718 באוגוסט 1649 הסכם זבורוב
תמוז ה'תי"א יוני 1651 הניצחון הפולני המכריע ליד ברסטצ'קה שבווהלין (קרב ברסטצ'קה)
תשרי ה'תי"ב אוקטובר 1651 הסכם שלום בין הפולנים לקוזאקים, בשדה לבן (בילה צרקווה)
ה'תי"ד 1654 ברית בין חמילניצקי לרוסים, שפלשו לפולין הצפונית
תמוז ה'תט"ו יולי 1655 כיבוש וילנה בידי הרוסים
תשרי ה'תט"ז אוקטובר 1655 גזירת מוהליב; גזירות צ'רנייצקי
ערב סוכות ה'תי"ז אוקטובר 1656 גזירת לובלין

תקנות הקהילות בעקבות הגזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל מלא רחמים לזכר קרבנות גזירות תתנ"ו וגזירות ת"ז ות"ח במחזור ליום הכיפורים מאלטונא שנת 1744

האנדרלמוסיה ששררה בפולין בעקבות הגזירות, הביאה את מנהיגי הקהילות ורבניהם לפעולות רבות לרווחת הפליטים, הן בעזרה חומרית והן בדיונים הלכתיים להתרת נישואין לנשים עגונות שבעליהן אבדו.

לזכר האבל הכבד גזרו הרבנים איסורים על שמחות ותלבושות מפוארות. נאסר ללבוש בגדי משי וקטיפה למשך שלוש שנים; נאסר על הנשים להתקשט בשרשראות זהב ובמרגליות במשך שלוש שנים; ונאסר לשורר בכלי זמר בשמחות למשך שנה, למעט שעת החופה. והרשות ניתנה ביד מנהיגי כל קהילה להאריך את תוקף האיסורים למשך שנים נוספות.

יום כ' בסיוון, היום בו נרצחה כל קהילת נמירוב, נקבע כיום זיכרון לזכר כלל הגזירות. היום נקבע כיום צום, עם כל פרטי דיני תענית ציבור, והתחברו קינות ותפילות מיוחדות לאומרן ביום זה.

כן חוברו גם נוסחים שונים של תפלות אל מלא רחמים, לאמרן בכ' סיוון, ביום הכיפורים, בשבת שלפני חג השבועות ובשבת חזון.

גזירות ת"ח ת"ט בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גזירות ת"ח ת"ט נזכרות בכמה יצירות ספרותיות בעברית. המוכרות שבהן: "העבד" מאת יצחק בשביס זינגר, "קידוש השם" מאת שלום אש, "עיר ומלואה" מאת ש"י עגנון, הבלדה "בת הרב" מאת שאול טשרניחובסקי, וביצירות נוספות כגון "בימי חמלניצקי: ציורים היסטוריים" מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (קרקוב: מוריה, תרס"ז).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Benjamin Nathans‏, Gabriella Safran (עורכים). Culture Front: Representing Jews in Eastern Europe. University of Pennsylvania Press (2007). ISBN 9780812240559. עמ' 36.
  2. ^ Subtelny, Orest. Ukraine - A History. University of Toronto Press (2000). ISBN 9780802083906. עמ' 123-124.
  3. ^ אטינגר, שמואל. בין פולין לרוסיה. מוסד ביאליק (1995). ISBN 9789652270931. עמ' 124.
  4. ^ שטמפפר, שאול.‏ ?What Actually Happened to the Jews of Ukraine in 1648.‏ Jewish History, מאי 2003, עמ' 207-227.
  5. ^ Gunnar Heinsohn. Lexikon der Völkermorde. Reinbek bei Hamburg, 1998. עמ' 121.
  6. ^ Weinryb, Bernard Dov. The Jews of Poland: A Social and Economic History of the Jewish Community in Poland from 1100 to 1800. Jewish Publication Society (1973). ISBN 9780827600164. עמ' 195-197, 317-318.