היסטוריה של עם ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה של עם ישראל

היסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של העם והתרבות היהודית. היא משתרעת על פני אלפי שנים מאז העת העתיקה, ועד ימינו. היהודים התגוררו בכל חלקי תבל ויצרו תרבויות עשירות, השייכות למנעד התרבות היהודית. התרבות, הלשון, ומכלול היצירה היהודית לדורותיה, נכללים בתולדות עם ישראל.

תוכן עניינים

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור מסופוטמיה

תקופת המקרא עד המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקופת האבות ועד הנדודים במדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תקופת האבות, ישראל במצרים, יציאת מצרים, נדודי בני ישראל במדבר, תקופת ההתנחלות
על פי המחקר:
תיאור גרפי של ההתפתחות וההיסטוריה של עם ישראל לפי השערות מחקריות רווחות

האזכור הקדום ביותר שנתגלה בממצא ארכאולוגי, מתקופת האבות, הוא מצבת ישראל. עקב מיעוט הממצאים הארכאולוגיים הנוגעים לתקופת זו, והמחסור באזכורים ישירים של עם ישראל, לא ניתן לקבוע בוודאות כיצד נוצר העם. בספרות המחקר הועלו השערות רבות ושונות בנוגע לראשית ישראל, ולהלן אחדות מהן:

  • ראשית ההתיישבות של שבטי ישראל התחילה במאה ה-13 לפנה"ס, בימיו של פרעה מרנפתח. יש הסוברים, כי מקור השבטים הישראלי היה בשבטים שבאו מעבר הירדן שנקראו "עִפּירוּ". שבטים אלו הלכו והתבססו בדומה לסיפור בספר שופטים, בצורה הדרגתית. מושבם העיקרי היה בהרי השומרון[1]
  • שילוב של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל מקדמת דנא, והתאגדו לעם עקב היעדרו של שלטון מרכזי; לאחר התערערות השלטון המצרי בארץ. חלק מהמצדדים בתאוריה זו רואים ביציאת מצרים מיתוס של אחת הקבוצות הללו, אשר אכן היגרה ממצרים לכנען בטרם נוצרה ההתאגדות.
  • תרבות ישראל התפתחה מתוך עמי כנען שישבו בארץ; תרבות ישראל התפלגה לשתי מדינות: ממלכת יהודה וממלכת ישראל; מאוחר יותר נוצר הסִיפּר, ההיסטוריה המכוננת של האומה.
  • מקורו של העם היהודי היה בשכבות מדוכאות של תושבי ערי חוף הכנעניות בארץ, אשר מרדו בשלטון, והתיישבו בהרי יהודה ושומרון. התומכים בהשערה זו, המכונה "הגישה הסוציולוגית", רואים את התיאור המקראי, ובכלל זה את סיפור יציאת מצרים, כמיתוס ולא כתיאור היסטורי.‏[2]
  • מקורו של העם היהודי ראשית האומה היה בנוודים שהגיעו מעבר הירדן המזרחי בתקופת הברזל השנייה, נכנסו לאזור הרי יהודה ושומרון, והקימו שם את יישוביהם, בתהליך שארך כ-200 שנה; תאוריה זו מכונה "החדירה השקטה". החוקרים סוברים, כי ראשיתה של ההתנחלות הייתה באזור הספר המזרחי, ומשם חדרו שבטי ישראל לשולי העמקים המזרחיים בשומרון, ולבסוף גם לאזור גב ההר.‏[2]
על פי המקרא:

על פי המסופר בספר בראשית, מוצאו של עם ישראל מצד אבותיו בשושלת של אברהם העברי, שנולד באור כשדים בארם-נהריים (מסופוטמיה) לאביו תרח ונדד לארץ כנען בה התיישב. מצד אמהות האומה, מוצא העם בנחור, אביהם הקדמון של שבטי ארם. צאצאי אברהם ואחיינו לוט היו לאבותיהם של כמה מהעמים שיישבו את האזור בתקופה מאוחרת יותר - הישראלים, האדומים, הישמעאלים, המואבים, העמונים, ואחרים.

ראשית צמיחת עם ישראל החלה במצרים, שאליה ירדו בני יעקב (ישראל בשמו האחר), נכדו של אברהם, עקב הרעב בארץ כנען. במצרים הוקצה להם מקום למגורים ולמרעה, ובחסות יוסף, אחד האחים שהיה למשנה לפרעה מלך מצרים, זכו לשגשוג. בדורות שלאחר מכן שועבדו בני ישראל על ידי המצרים והפכו ממשפחה לעם עבדים. השעבוד המצרי נמשך מאות שנים, עד אשר נקרא משה על ידי האל להנהיג את עם ישראל, אל השחרור מעבדות מצרים.

על פי המסופר בספרי המקרא: שמות, ויקרא, במדבר ודברים, נמשך מסע העם לכנען ארבעים שנה. בראשית המסע, במעמד הר סיני, קיבל העם את לוחות הברית אשר נכתבה בהם חלק מהתורה - חוקה מקיפה שנועדה לעצב את אורחות חייו כעם ריבוני בארצו, והיא מושתתת על האמונה באלוהים. במהלך המסע התגבש העם לשבטיו שנערכו ככוחות צבאיים. ערב כניסת העם לכנען, מת משה, ובראש העם התייצב יהושע בן נון.

מכיבוש הארץ ועד סוף תקופת השופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת ההתנחלות
על פי המקרא:

על פי המסופר בספר יהושע, נכנסו שבטי ישראל, בראשותו של יהושע בן נון לכנען מעבר הירדן, והחלו במסע לכיבוש הארץ. בשלב ראשון נלחמו השבטים כגוף אחד, הביסו את בריתות מלכי כנען שיצאו נגדם, עלו על ערי כנען והשמידו אותן. בשלב שני, חולקה הארץ לשנים עשר אזורי התנחלות, שיועדו לכל שבט ושבט, והשלמת הכיבוש וההתנחלות הוטלה על כל שבט בנפרד.

על פי המסופר בספר שופטים, למרות תנופת הכיבוש הראשונית, לא הצליחו שבטי ישראל לסלק לגמרי את עמי כנען מאזורי ההתנחלות שלהם. לאחר מות יהושע, עם המעבר לחיים ביישובי קבע, החלו כל שבט או קבוצת שבטים בנפרד, להסתגל לקיום לצד שכניהם, ואף באו תחת השפעתם התרבותית, אם כי יחסי השכנות התחלפו תכופות ביחסי איבה ומלחמות מקומיות רבות פרצו בין הישראלים לשכניהם. בהיעדר הנהגה מרכזית, התייצבו בראש העם בתקופה זו השופטים - מנהיגים כריזמטיים מקומיים, שהופיעו בעתות משבר והושיעו את העם. סמכותם לא נמסרה הלאה והם לא הקימו מוסדות שלטוניים קבועים.

בסופו של דבר, ללא מרות שלטונית קבועה, לא יכול היה העם לגבש את מלוא כוחו ולהתמודד כראוי מול האיומים השונים שניצבו בפניו, ובעיקר מול לחצם המתגבר של הפלשתים. תקופת השופטים הסתיימה כששמואל הנביא, אחרון השופטים, נענה לדרישת העם ומינה את שאול למלך הראשון של ישראל.

המלוכה ותקופת הבית הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות של שבוי ממלכת יהודה כפי שתואר בקיר הדרומי של מקדש אמון מכרנך, המתעד את מסע פרעה שישק לארץ ישראל ב-926/5 לפנה"ס.
כתובת השילוח בירושלים (העתק במוזיאון ישראל, צולם ב-2013
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התקופה הישראלית

על-פי המסופר בספרים שמואל ומלכים כינון המשטר המלוכני הביא לשינוי משמעותי במצבו של עם ישראל. איחוד השבטים תחת הנהגה מרכזית הפך את ישראל למעצמה אזורית. בתקופת מלכותו של דוד עם ישראל הכניע את עמי הסביבה, ושיעבד אותם. תקופת שלמה בנו, מוזכרת כתקופת של שגשוג כלכלי ושלום. על פי המסופר בתנ"ך, עול המסים והיריבות הוותיקה בין שבטי ישראל הצפוניים לשבט יהודה, הביאו לפיצול הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות: ישראל בהנהגת שבט אפרים, ויהודה בהנהגת שבט יהודה, ובירתה ירושלים. תקופת קיומן זו לצד זו התאפיינה ביחסי שלום ומלחמה ביניהן לסירוגין, כשלרוב ממלכת ישראל הייתה הגדולה והחזקה מבין השתיים. אולם, בשונה מממלכת יהודה, ששמרה בדרך כלל על יציבות שלטונית והונהגה עד סופה על ידי שושלת מלוכה אחת - בית דוד, זועזעה ממלכת ישראל תכופות על ידי חילופי שלטון ושושלות. היישובים בממלכות ישראל ויהודה היו ככל הנראה זעירים, אך עברו תנופת עיור ופיתוח במאה ה-9 לפנה"ס. בשנת 722 לפנה"ס נחרבה סופית ממלכת ישראל לאחר מצור אשורי ממושך וגלי הגליות שהחלו ב-734 לפנה"ס. ממלכת אשור כבשה את שומרון בירת הממלכה והגלו חלק מאוכלוסיית ממלכת ישראל (בעיקר את בני המעמד הגבוה) לפחוות שונות ברחבי האימפריה האשורית, ובמקומם הובאו אנשים מארצות אחרות שכבשו האשורים קודם לכן (שכונו "כותים") בהתאם למדיניות ההגליה שנקטו כלפי העמים שכבשו כדי למנוע את מרידתם בשלטון האשורי החדש בארצם. לאחר הגלייתם נעלמו למעשה גולי אשור (שבמסורת היהודית המאוחרת כונו "עשרת השבטים") מההיסטוריה. בניגוד לתיאור המקראי, מן המחקר עולה כי יתר האוכלוסייה של ממלכת ישראל נותרה במקומה תחת מסים כבדים לאשור, רבים משרידי ממלכה זו היגרו דרומה לממלכת יהודה ונטמעו בה.‏[3] ממלכת יהודה המשיכה להתקיים עד שנת 586 לפנה"ס. היא נכבשה על ידי ממלכת בבל בהנהגת נבוכדנצר השני. הבבלים החריבו את בית המקדש הראשון, והגלו את העלית החברתית לבבל. חלק מתושבי יהודה, נמלטו למצרים ולמקומות נוספים, ומתקופה זו ואילך החלו לצמוח מרכזי הגולה של היהדות. ממלכות יהודה וישראל מוזכרות מקורות חיצוניים מהמאה ה-9 לפנה"ס.‏[4]

ההיסטוריוגרפיה המקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא הוא מקור לתולדות עם ישראל בעת העתיקה. הוא מספר את ההיסטוריה של עם ישראל בתוך עמי האזור, ומקיף, פרק זמן ארוך ביותר של למעלה מאלף שנים, החל בתקופת הברונזה המאוחרת, המאה ה-15 לפנה"ס, ועד לתקופה הפרסית, המאה ה-5 לפנה"ס - מראשית התגבשות העם ועד לשיבת ציון.

הממצאים הארכאולגים העוסקים בחקר תולדות עם ישראל, סותרים בחלק מהמקרים את התיאור התנ"כי ותומכים יותר בממצאים של ביקורת המקרא. בשונה מהגישה הדתית - היהודית והנוצרית, הרואות במקרא מסמך אלוהי נאמן לתיאור תולדות עם ישראל, ההתייחסות אל המקרא בספרות המחקר, היא כאל מקור היסטורי, ולכן, היא ביקורתית ושנויה במחלוקת מתמידה. המחקר רואה במקרא מסמך אנושי שחובר ונערך במשך תקופה ארוכה, מתוך גישות ומגמות שונות - דתיות, פוליטיות ואחרות, שמעיבות על יכולתו לתאר את האמת ההיסטורית, אליה גישתו ממילא לא ברורה.

יחד עם זאת, כנגד גישה מחקרית הסבורה שדי בשיקולים אלו לפסול את המקרא כמקור היסטורי, ושיש להתייחס אליו כאל אוסף סיפורי-עם, גישות מתונות יותר מכירות בחשיבות שיש למקרא כמקור ללימוד תולדות עם ישראל.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארכאולוגיה מקראית

על פי רוב ההיסטוריוגרפיה של הסיפור המקראי על תקופת האבות ויציאת מצרים לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות אותן ניתן לזהות בוודאות עם המאורעות. מקורות מצריים מזכירים את חדירתם של הע'פירוּ, שיש חוקרים המזהים אותם עם העבריים. השם "ישראל" מופיע לראשונה באסטלה שהקים פרעה מרנפתח משנת 1207 לפנה"ס, המזכירה ניצחון על קבוצה הנקראת "ישראל" והשמדתה. העדויות הארכאולוגיות הראשונות שנמצאו לקיום עם ישראל הן מהמאה ה-13 לפנה"ס, אז היה גל של הקמת יישובים כפריים באזור של הרי יהודה והרי שומרון והספר המזרחי שלהם. לאור עדויות אלו, הוצעו מספר תאוריות:

  • תאוריה המקבלת את סיפור יציאת מצרים, בטענה שלא ניתן (או קשה מאוד) למצוא עדויות ארכאולוגיות למעבר של עם נוודים במדבר.
  • תאוריה הטוענת שמקור עם ישראל בהתנחלות של נוודים למחצה שהגיעו מעבר הירדן המזרחי באטיות, דרך צפון בקעת הירדן, והתנחלו בדרכי שלום.
  • תאוריות הטוענות שמוצא עם ישראל באיכרים כנענים מורדים שנמלטו לאזור ההר שהיה ריק יחסית באותה תקופה. לפי תאוריה זו כך החל גל ההתיישבות שעם התבססותו הפך לעם ישראל.

גם לקיום הממלכה המאוחדת בימי דוד ושלמה לא נמצאו בשלב זה עדויות ארכאולוגיות מוצקות. עם זאת נמצאו אזכורים ארכאולגיים למונח "בית דוד" מתקופות מאוחרות יותר. כמו כן, בכל הנוגע למלכים מאוחרים יותר, נמצאו ממצאים ארכאולוגיים המאשרים את קיום לפחות חלק מהם.

תקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבעות הנושאים את השם "יהד" (באלפבית עברי עתיק), האות ד' נכתבה באלפבית הארמי המאוחר
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת בית שני

תקופת בית שני היא תקופה היסטורית בתולדות עם ישראל, החופפת בקירוב את תקופת קיומו של בית המקדש השני. היא נמשכה מ-538 לפנה"ס, שנת הצהרת כורש ותחילת שיבת ציון, ועד ל-135 לספירה, דיכויו הסופי של מרד בר כוכבא.

חלק מהתקופה עדיין מתוארת במקרא בספרים עזרא, נחמיה, סוף דברי הימים ב', חגי וזכריה. מרכז העם היהודי היה אז בארץ ישראל, אם כי היו מרכזים יהודיים גדולים בבבל, במצרים ובמדינות נוספות לחופי הים התיכון והים האגאי.

שיבת ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיבת ציון

בשנת 539 לפנה"ס נכבשה ממלכת בבל בידי ממלכת פרס בראשות המלך כורש. שנה מאוחר יותר הצהיר כורש במה שמכונה הצהרת כורש, כי כחלק ממדיניות כללית שהקיפה את כל האימפריה הפרסית, יוכל העם היהודי שהוגלה לבבל לשוב אל ארצו. כמו כן הוא מתיר ליהודים לחזור ולבנות את בית המקדש אשר נחרב.

גולי בבל קיבלו בשמחה את ההכרזה, אך בפועל רק חלק קטן מהם אכן בחר לחזור לארץ ישראל. בתקופה מאוחרת יותר הקימו העולים בירושלים את בית המקדש השני, אך הוא לא דמה בתפארתו לבית המקדש הראשון.

בימי הבית השני פעלו הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, שעל-פי נבואותיהם ניתן ללמוד על המחלוקות הרבות שהתגלעו בקרב העולים.

מאוחר יותר עלו בראש העם עזרא הסופר ונחמיה, שבעזרת החסות הפרסית הצליחו לגבש את הקהילה היהודית סביב ירושלים כאוטונומיה שנהנתה מזכויות מסוימות.

את מפעל העלייה מבבל ניתן לחלק לארבעה גלים מרכזיים אשר נמשכו כמה עשרות שנים:

  • גל העלייה הראשון בראשות שֵשבַצַר. מעטים היו העולים מבבל.
  • גל העלייה השני התקיים בראשותם של זרובבל וישוע. באותה תקופה הושלם בנין בית המקדש השני בירושלים, נערך טקס חנוכת הבית, וזמן קצר לאחר מכן נחוג במקדש חג הפסח.
  • גל העלייה השלישי התקיים בראשותו של עזרא הסופר, שעלה מבבל בשנת 458 לפנה"ס עם קבוצה גדולה. עזרא קיבל ממלך בבל ארתחשסתא הראשון רישיון מיוחד להקמה של מועצות וצוותים של שופטים אשר ישפטו על-פי דיני התורה. המשמעות היא הכרה של המעצמה של אותם ימים בספר התורה כספר החוקים הרשמי של היהודים. עזרא הקפיד על איסורי חיתון עם נשים נכריות ובכך הגן על העם מהתבוללות בעמי האזור.
  • גל העלייה הרביעי בראשות נחמיה. בשנת 445 לפנה"ס בא נחמיה לירושלים על מנת להמשיך את פועלו של עזרא, ועם הגיעו התחיל שלב חדש בתולדות ירושלים ויהודה. נחמיה עסק בחיזוקה של חומת ירושלים ותיקונה, דבר שמנע התקפות אפשריות על העיר. נחמיה פעל רבות על מנת להפוך את ירושלים למרכז דתי ותרבותי לעם כולו.

התקופה ההלניסטית וממלכת החשמונאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

בשנת 332 לפנה"ס נכבשה הארץ בידי אלכסנדר מוקדון. לאחר פירוק האימפריה שלו עברה לשלטון התלמיים - מלכי מצרים, ובשנים 201198 לפנה"ס (מלחמה סורית חמישית) הצליחו הסלאוקים להשתלט על האזור.

בעקבות הכיבוש היווני, כיתר תושבי האזור וארץ ישראל, החלו היהודים ובעיקר השכבה השלטת - האצולה הכוהנית, להיות נתונים להשפעת התרבות ההלניסטית. בתחילתה לא סתרה מגמה זו, שכונתה במקורות היהודיים התייוונות, את דת ישראל וכללה קבלת מנהגים ורעיונות הליניסטיים. בהדרגה חלה הקצנה בגישתם של המתייוונים. הללו, אף שהיו אמונים על הנהגת העם ונשאו לעתים קרובות בתפקידים הבכירים בבית המקדש - מוקד החיים הציבוריים, הדתיים והפוליטיים של העם - החלישו את היהדות ומסורת האבות והגבירו את היסודות ההלינסטיים הנוכריים בחיי הציבור; אף ניסו לייסד בירושלים פוליס עם המוסדות ההלינסטיים המקובלים. הדבר עורר זעם ואיבה בקרב שכבות העם השונות, והביא למאבק בתוך הציבור היהודי, שהתמקד סביב איוש משרת הכהן הגדול. השלטון הסלאוקי בחר להתערב במאבק והתייצב באופן טבעי לצד המתייוונים ובאופן הקיצוני ביותר.

בשנת 167 לפנה"ס החליט השליט הסלאוקי אנטיוכוס אפיפנס לאסור על קיום מצוות הדת היהודית בארץ ישראל. ביום כ"ה בכסלו, שנת 167 לפנה"ס, הוצב בבית המקדש פסל של זאוס והוקרבו לו קורבנות. עונש מוות הוטל על כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או שומר את השבת. השלטונות הכריחו את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. גזירות אנטיוכוס נמשכו שלוש שנים וחצי. רוב תושבי יהודה סירבו לקבלן והם העדיפו למות, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה ולעבור על חוקי התורה.

בעקבות זאת פרץ מרד החשמונאים. המרד כוון תחילה כנגד המתיוונים והערים ההלניסטיות, שהיו עוינות ליהודים מאז ומתמיד, ובהמשך כנגד כוחות הצבא הסוריים של בית סלאוקס. יהודה המכבי, מנהיגם הצבאי הראשון של המורדים, הצליח לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש, זכה להצלחות צבאיות נוספות, אך נהרג לבסוף בקרב מול כוחות סלאוקים עדיפים. את מקומו ירשו אחיו, יונתן ושמעון, שהצליחו באמצעים צבאיים ודיפלומטיים, לפני שנהרגו בעצמם, לבסס, בהסכמת השלטון הסלאוקי, מדינה עצמאית. שמעון היה לנשיאה הראשון.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד החשמונאים

בשנת 149 לפנה"ס יוצבה בארץ ישראל מדינה יהודית עצמאית, לאחר מאות שנים של שלטון זר. אמנם, המאבקים עם בית סלאוקוס לא תמו, והאימפריה הרומית כבר החלה לבחוש באזור, אך החשמונאים זכו לייצב בארץ ישראל שלטון יציב למדי למשך תקופה של כ-104 שנים. ראשון עמד בראש המדינה שמעון החשמונאי. הוא היה לכהן הגדול ונשא בתואר נשיא, שהוענק לו על ידי עצרת-עם. יורשיו החלו לשאת בתואר מלך.

פעילותם המדינית העיקרית של המלכים החשמונאים, החל מתקופתו של יוחנן הורקנוס, הייתה כיבוש ו'יהוד' עוד ועוד שטחים בארץ ישראל. החשמונאים נלחמו וכבשו את הערים ההלניסטיות והשמידו רבות מהן. הם גיירו, לעתים בכפייה, את תושביה הנוכריים והלא יהודים של ארץ ישראל, בעיקר מקרב העמים הקרובים ליהודים, כגון האדומים.

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולים מיהודה, תבליט על שער טיטוס
מטבע כסף הוטבע על מטבע רומי על ידי המנהל הבר כוכבאי בתקופתמרד בר כוכבא

חדירתה של האימפריה הרומית לארץ ישראל החלה בתקופת החשמונאים. בשנת 63 לפנה"ס שמו הרומאים קץ לשושלת החשמונאים, אם כי הורקנוס השני הורשה להחזיק בתואר נשיא. בתקופה זו, בניגוד לתחילת המרד, התמיכה בו הייתה מועטה; בעיקר בגלל המנהג של החשמונאים להמליך עצמם למלכים ואף לענוד סמלים יווניים ולהחזיק משמר זר, וכן בשל תמיכתם בצדוקים. בשנת 40 לפנה"ס מתתיהו אנטיגונוס השני, אחיינו של יוחנן הורקנוס השני, פלש ליהודה בראש צבא מפרתיה וכבש אותה לעצמו, אך החזיק בה רק שלוש שנים.

בשנת 37 לפנה"ס שוב נכבשה יהודה על ידי צבא רומאי, ורומא המליכה על יהודה את הורדוס.

המרד הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הגדול

בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים שנסתיים בחורבן בית שני בשנת 70 לספירה. בשנת 73, שלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש השני, הגיעו הרומאים להר מצדה והתחילו להקים סוללה סביב, כדי שממנה יוכלו לפרוץ למבצר מצדה. במבצר היו קרוב לאלף איש, לוחמים ומשפחותיהם. אנשי מצדה נוכחו לדעת כי אפסה תקוותם והם בחרו להתאבד ובלבד שלא ליפול בשבי. הם העלו באש את המבנים, ואז הרג כל אחד מהם את בני משפחתו. עשרה אנשים שעלו בגורל הרגו את יתר הלוחמים, ואחר שלחו יד בנפשם. כאשר הגיעו החיילים הרומיים למחרת, נתגלו לעיניהם מאות גופות.

מרד בר כוכבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד בר כוכבא

בשנת 132 לספירה פרץ מרד בר כוכבא. הקיסר אדריאנוס אסר על היהודים למול את בניהם. ברית המילה היא מצווה מרכזית ביהדות והיהודים לא יכלו לעמוד בגזירה כזאת. התסיסה שהייתה קיימת ממילא פרצה כמרד נגד הקיסר.

לאחר סיכול המרד, החליט אדריאנוס בשנת 135 לעקור מן היסוד כל זכר ושריד לתרבות היהודית ולדת היהודית. לשם כך הטיל על היהודים גזירות מרובות: הוא אסר עליהם להתכנס בבתי הכנסת, לחגוג חגים ולשבות מכל מלאכה בשבת, ללמוד תורה ולקרוא את קריאת שמע.

חיבור המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת התנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנאים
התלמוד, היצירה המרכזית של תקופת האמוראים

התַּנָּאים היו חכמים, מאז ימי הזוגות ועד לחתימת המשנה, במאה ה-1 וה־2. הכינוי תנא מורה על חכם הנזכר במשנה או חי בתקופת המשנה. תקופת התנאים באה עם תקופת הזוגות, וקדמה לתקופת האמוראים.

נהוג לחלק את תקופת התנאים לחמישה דורות, ועל אלה מוסיפים עוד דור של "תנאים למחצה", שחיו מיד אחרי חתימת המשנה. מספר התנאים הידוע הינו 120 בקירוב. התנאים חיו ופעלו בארץ ישראל במרכזים שונים. לאחר חורבן ירושלים עבר המרכז בראשות רבן יוחנן בן זכאי ליבנה. תלמידיו הקימו מרכזי לימוד תורה בלוד ובבני ברק.

רבים מהתנאים התפרנסו מעבודת כפיים (למשל רבי יוחנן הסנדלר) בנוסף להיותם מורים ופוסקי הלכה. חלק מהתנאים שימשו גם כמנהיגי ציבור, ואף ייצגו את העם היהודי בפני השלטונות הרומיים בארץ ישראל.

תקופת האמוראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמוראים

האמוראים היו חכמי התלמוד שפעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא ועד לחתימת התלמוד (המאות ה-3 עד ה-5 לספירה). האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. לפניהם פעלו התנאים ואחריהם הסבוראים. הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש - ה"אמורא" שהיה מבאר את דברי החכם בפני הציבור, אך כבר בתקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים.

בארץ ישראל היה המרכז התורני בתקופה זו בציפורי שבגליל התחתון, ואחר כך בטבריה. בבבל היה המרכז העיקרי בישיבת סורא, ולעתים עבר לפומבדיתא ולנהרדעא. אמוראי בבל ואמוראי ישראל שמרו על קשר ונעזרו זה בזה לדיונים הלכתיים על ידי שליחים.

מספר האמוראים הידועים לנו עולה על שלושת אלפים, לפי מניין של חלק מהעוסקים בביוגרפיה תלמודית. בין האמוראים היו שהצטיינו בבקיאותם וכונו "סינַי", והיו שהצטיינו בחריפותם, כלומר ביכולתם להגיע, באמצעות הסקה לוגית, לפתרון של כל סוגיה שעלתה לדיון – אלה כונו "עוקר הרים" (להרחבה ראו סיני ועוקר הרים).

שאלת הביוגרפיה של חכמי התלמוד היא שאלה סבוכה. הביוגרפיות המקובלות כיום (כולל הביוגרפיות אליהן מפנה ערך זה) מתבססות על החומר המצוי בתלמודים ובמדרשים, כפי שהוא לפנינו. חומר זה בחלקו הוא חומר אגדי. שאלת ההיסטוריות של החומר והדרך בה ניתן להפיק מידע היסטורי ממנו אינה מוסכמת כיום על כל החוקרים.

תקופת האמוראים בארץ ישראל נחלקת לחמישה דורות ובבבל לשבעה (או לשמונה) דורות.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ימי הביניים נמשכה מהמאה ה-5 ועד המאה ה-15.

צאצאי בני שבט יהודה, שהוגלו על ידי נבוכדנאצר בגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס וכן לאחר חורבן-הבית בשנת 586 לפנה"ס, הגיעו לבבל ושם היכו שורשים. לאחר חורבן-הבית בידי טיטוס בשנת 70 ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת 135 באו פליטים נוספים מארץ-ישראל לבבל.‏[5] בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא, פומבדיתא ועוד. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. בתחילת המאה ה-1 מנו יהודי בבל כ-1,000,000 תושבים, והערכה היא כי עלה מספרם בין המאה ה-3 ותחילת המאה ה-6 ל-2 מיליון.‏[6] ערים וקהילות יהודיות רחבות התקיימו בבבל עד המאה ה-13 ברציפות. האוכלוסייה היהודית של בבל נדדה לעבר צפון אפריקה, אירופה וארץ ישראל, והעבירה את משקל הכובד שלה לארצות אלה.

בתקופה זו סבלו יהודי אירופה מאנטישמיות קשה ואלימות רבה.

תקופת הסבוראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סבוראים

הסבוראים היו חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.

המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא איגרת רב שרירא גאון.

בשונה מקודמיהם, האמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד.

תקופת הגאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאונים

הגאונים היו ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל ושל ישיבת ארץ ישראל, פעלו במחצית הראשונה של ימי הביניים, משלהי המאה ה-6 (או שלהי המאה ה-7) ועד אמצע המאה ה-11. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה, לא רק בבבל, אלא עבור עם היהודי כולו. הם עסקו בפירוש התלמוד כפי שקיבלו אותו מהסבוראים (וקודמיהם האמוראים), והתמקדו בהנחלתו לעם כך שישפיע על החיים החברתיים והדתיים.

תקופת הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ראשונים

הראשונים, פעלו במחצית השנייה של ימי הביניים, בין המאה ה-11 עד המאה ה-15. למשנתם ולהוראותיהם הייתה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי בזמנם.‏[7] ובין הרבנים המרכזיים שפעלו בתקופת הראשונים בולטים הרי"ף, רש"י, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ועשרות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט.

עלילות דם בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עלילת דם#עלילות דם בימי הביניים

תקופת הראשונים באשכנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבח ביהודי יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטבח ביהודי יורק

בטבח נרצחה קהילה יהודית שלמה בעיר יורק שבצפון אנגליה, ב-ז' בניסן ד'תתק"ן, 1190. אירוע זה הפך לאירוע משמעותי בתולדות יהדות אנגליה, בין השאר מאחר שגם בו - בדומה לאירוע המרד הגדול שהתרחש במצדה - ובחרו למות ביוזמתם מאשר להמיר את דתם.

גזירות תתנ"ו 1096[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזירות תתנ"ו

גזירות תתנ"ו היו סדרת אירועים שהתחוללו בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) באירופה כחלק ממסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי גייסות הצלבנים בדרכם לארץ ישראל. בחלק מהמקרים הוצע ליהודים להנצל באמצעות המרת דת לנצרות. מלבד הרציחות והחורבן הרב שהיה במאורעות תתנ"ו, המאורעות השפיעו על התודעה הציבורית ונחרטו בזיכרון הקיבוצי הלאומי.

באירופה של ימי הביניים, אשר קמה לאחר התפוררות האימפריה הרומית המערבית, הדת הנוצרית תפסה את מקומה של התרבות הרומית ושל מוסדות האימפריה, כגורם מאחד של החברה. מלבד תופעה זו התקיים באירופה יחס מורכב בין השליטים החילונים לאפיפיור. האפיפיור טען לסמכותו אף בנושאי השלטון החילוני לעומת המלכים ששאפו להרחיב את תחומי סמכותם.

בשנת 1095 לספה"נ נשמעה קריאתו של האפיפיור אורבן השני לגאולת כנסיית הקבר. הקריאה הובילה ליציאה למסע הצלב הראשון, כשהמסע הסתיים בכיבוש ירושלים (1099 לספה"נ). בדרכם של הצלבנים מזרחה, דרך ערי אשכנז וצרפת, נשמעה הקריאה לחסל את הכופרים מבית: היהודים. הנוצרים (בייחוד בערי עמק הריין) העמידו בפני היהודים את הברירה בין טבילה לבין מוות, כשרבים מהיהודים בוחרים למות על קידוש השם.

גירוש יהודי אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גירוש יהודי אנגליה

גירוש יהודי אנגליה הוא הכינוי לצו שפורסם בשנת 1290 על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה, ובו נאסר על יהודים לשהות בתחומי הממלכה האנגלית.

ב-18 ביולי 1290 שיגר המלך אדוארד הראשון צווים אל השריפים של כל ערי אנגליה בהם נאמר כי עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290 על כל היהודים לעזוב את המדינה; ואלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג. בשנה זו גורשו 16,000 יהודי אנגליה, שהגרו בעיקר להולנד ולצרפת. הם אמנם הורשו לקחת איתם את רכושם, אך בתיהם וכל הנכסים והרכוש שלא הצליחו לקחת עימם הפכו לרכוש המלך לפי צו ממלכתי. לאחר שנת 1290 חיו בממלכת אנגליה יהודים מומרים, שחלקם חיו כאנוסים. הממלכה ניהלה פיקוח הדוק יחסית על הכניסה אל האי, ומנעה מיהודים לשוב במשך כ-350 שנה.

משפט פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפט פריז

יהדות ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תור הזהב של יהדות ספרד

תור הזהב בספרד היא תקופת הפריחה התרבותית של יהודי ספרד, החל מהמאה התשיעית ועד המאה השלוש-עשרה, שבה שימשה ספרד מקום הגירה ליהודים, ולקהילה היהודית הייתה פריחה כלכלית ותרבותית. עם כיבוש חצי האי האיברי על ידי הנוצרים ורדיפות הדת, נפגע השגשוג התרבותי של יהדות ספרד וחלק ממנה היגר לארצות אחרות.

גזירות קנ"א 1391[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזירות קנ"א

גזירות קנ"א היו פרעות כנגד היהודים שהתחוללו בספרד בשנת ה'קנ"א (1391). המניע המרכזי המוצהר לפרעות, היה רצונם של האיכרים להסתלק מפריעת חובותיהם ליהודים. בגירונה הצליחו מרבית היהודים לעמוד בפרץ ולהינצל, אך לא כך בערים רבות אחרות. כשניסו הנוצרים הפורעים לפגוע גם במוסלמים, פעלו השלטונות בנחרצות והענישו אותם בחומרה יתרה. כשוך הפרעות מינתה הממשלה ועדות חקירה, אך לא נקטה פעולות של ממש נגד הפורעים, שחלקם נמנו עם בני השכבות הנכבדות.

ויכוח טורטוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ויכוח טורטוסה

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413-1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יעסוק אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא (ותומכות בכך בתאולוגיה הנוצרית). בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

גירוש ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גירוש ספרד
צו הגירוש משנת 1492

יהדות ספרד, גורשה בצו מלכותי ב-1492, שפרסמו בשנת 1492 פרננדו השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה ואראגון. היהודים הועמדו בפני הברירה: להמיר את דתם לנוצרית או לעזוב תוך ארבעה חודשים. חלק מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונשארו בספרד כאנוסים. מרבית המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון ובעיקר לצרפת, איטליה, הלבנט וצפון אפריקה, ארצות השפלה, גרמניה ובריטניה.

הצו שיקף מדיניות של קנאות דתית מתגברת של הכתר הספרדי, שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סידרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו חלק מהמוסלמים בחרו להפוך לאנוסים מוסלמים (Moriscos), והאחרים גורשו. בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים לתחום השליטה של מלכי ספרד, דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.

גירוש היהודים מספרד סימל סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי.

יהדות אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ההישרדות של ביתא ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים 12701529 ידועות בתולדות ביתא ישראל בשם "תקופת ההישרדות". תקופה זו נפתחה עם עליית השושלת הסולומונית לשלטון והפלת שושלת הזאגווה. הפלת שלטון הזאגווה לא בישר טובות ליהודי אתיופיה, אך העדה נמנעה מלהתערב בנעשה ברחבי אתיופיה. יותר מאוחר, לאחר התחזקות אתיופיה, היא נלחמה כנגד היהודים מלחמת חורמה. למרות כל זאת, היהודים הצליחו לשמור על עצמאות ממלכתם בהרי סאמיאן וסביב אגם טאנה. תקופת זו הסתיימה עם הפלישה של סולטנות אדאל לאתיופיה, ובכך מסמלת את תחילתה של תקופת התבוסה, במהלכה היו היהודים פעם לצד הנוצרים ופעם לצד המוסלמים.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרעות ת"ח-ת"ט 1649-1648[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת תחום המושב
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרעות ת"ח ות"ט

רבים ממגורשי ספרד הגיעו למזרח אירופה ובמיוחד לפולין, בה התהווה קיבוץ יהודי גדול. במאה ה-16, פולין הייתה ממלכה פאודלית, כלומר, שטחי המדינה נמסרו לאצולה הפולנית, אשר העלתה מיסים למלך. האצילים מינו חוכרים, שחכרו מהם אחוזות, כפרים ונכסי דלא ניידי נוספים, וגביית המסים מהמקומיים; רבים מהחוכרים היו יהודים, וככאלה נתפסו כשליחי האצילים וכאויבי האיכרים.

לאחר שרוב אוקראינה סופחה לפולין, והקוזאקים האוקראינים שימשו כחיל הספר של פולין להגנה מפני פלישה מצד האימפריה העות'מאנית או מצד הטטרים מדרום מזרח. בתמורה לשירותם קיבלו הקוזאקים שכר ואוטונומיה תרבותית.

כשהחלה הממלכה הפולנית לאבד מהכנסותיה, הועלו המסים, והשנאה לגובי המסים עלתה. בנוסף, בשל הקשיים הכלכליים, הגבילה פולין את האחריות הצבאית ואת האוטונומיה של הקוזקים. צומצם מספר החיילים וקצינים פולניים הוצבו מעליהם; כמו כן, נעשה ניסיון לכפות על הקוזקים, שהשתייכו אל הכנסייה היוונית אורתודוקסית) את ההשתייכות אל הקתולית, והם מצידם הציבו למלך הפולני דרישה לחופש דת, לפטור מתשלום מיסים, ולאוטונומיה. המלך סירב, ובשנת 1647 (ת"ח לספירה היהודית) הם מרדו, וחברו לעות'מאנים לטטרים ולולאכים, אויביה המסורתיים של ממלכת פולין, והחלו לנוע לכיוון וורשה. במהלך התקדמותם צרפו אליהם איכרים אוקראינים מדוכאים, והמרד לבש צורה של מחאה עממית וכוון נגד האליטה הפולנית - המלך והאצילים. להתפשטות המרד תרמה העובדה שמלך פולין ולדיסלב הרביעי מת בתחילת המרד, וממלא מקומו, ין קזימיר, נתמנה למלך רק חצי שנה מאוחר יותר. על פי חישובי קץ שערכו יודעי קבלה, הייתה אמורה שנת ה'ת"ח להיות שנת גאולה.

בשנים 1649-1648, פרצו פרעות ת"ח ות"ט; אשר היופרעות אכזריות ורצח המוני של יהודים בין השנים 16481649 ולאחריהן, במהלך התקוממות הקוזאקים והחקלאים הפיאודלים של דרום אוקראינה כנגד הממלכה המשעבדת, פולין, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, או כפי שכונה בפי היהודים: "חמיל הרשע".

אמנציפציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמנציפציה ליהודים

האמנציפציה ליהודים (בקיצור: אמנציפציה או אמנסיפציה) – השוואת זכויותיהם של היהודים לסביבה המקומית – הייתה שלב בתהליך היסטורי ממושך, בן למעלה ממאה שנה, של שאיפת היהודים להתערות בחברה האירופאית (בעיקר במערב אירופה). את ראשיתו של התהליך מסמל כתב הסובלנות מה-2 בינואר 1782.

האמנציפציה התממשה לראשונה בצרפת, במהלך המהפכה הצרפתית (1789) - נוכח סיסמאות המהפכה של שוויון, חירות ואחווה. נוסח מסמך משפטי ששימש כנקודת מפגש בין שאיפת היהודים להשתלב בחברה ולתרום ולהועיל לה, ברוח רעיונותיה של תנועת ההשכלה הכללית והיהודית, ובין נכונות החברה, בעיקר בארצות ליברליות, להשוות את זכויותיהם של היהודים לבני הסביבה ולעגן זאת בחוקי המדינה. האמנציפציה של היהודים הייתה חלק מהגל הליברלי והדמוקרטי שהשפיע על העידן המודרני ברוח רעיונות ההשכלה והשיויון בין כל בני האדם. היחס ליהודים בחברה מסוימת שיקף את מידת נכונותה של אותה חברה לאמץ רעיונות אלה.

תנועות ותמורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבתאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבתאות

תנועת השבתאות היא תנועה משיחית קבלית שתחילתה באמצע המאה ה-17, שהתפתחה סביב דמותו של שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח. תנועה זאת נחשבת ביהדות האורתודוקסית לכת כופרנית, ששורשיה אמנם נטועים בתוך היהדות והקבלה, אך שרידיה כיום אינם נחשבים ליהודים. עם זאת, חלק מרעיונותיה חלחלו ליהדות הרשמית.

תנועת השבתאות נולדה ברגע פגישתם של שני אישים מרכזיים בפרשה - שבתי צבי ונתן העזתי. חוקר הקבלה והשבתאות גרשום שלום טוען שאף על פי ששבתי צבי נחשב למשיח, אישיותו הייתה פסיבית למדי והוא חסר את הכריזמה שגרמה לשבתאות להגיע לממדים הגדולים אליהם הגיעה, ואילו נתן העזתי, נביא הכת, הוא זה שאחראי להפצת השבתאות ולקבלתה העצומה בקרב היהודים בני התקופה.

החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חסידות

החסידות היא תנועה רוחנית-חברתית יהודית, שהתעוררה באמצע המאה ה-18. מחוללה העיקרי של החסידות הוא הבעל שם טוב ותלמידו, המגיד ממזריטש, היה זה שהפיץ אותה לכל רחבי מזרח אירופה והפך אותה לתנועה גדולה וממוסדת. הגותה של החסידות, בפרט בדורותיה הראשונים, מתאפיינת בשאיפה לדבקות באל, עבודת האל בשמחה, אהבת ישראל והקישור אל הצדיק. בדורות המאוחרים יותר מתאפיינת החסידות בעיקר בגיבוש חצרות חסידיות סביב שושלות אדמו"רים.

תנועת ההשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת ההשכלה היהודית

תנועת ההשכלה היהודית, ובקיצור תנועת ההשכלה או ההשכלה, הייתה תנועה שראשיתה בקרב יהודי אירופה בסוף המאה ה-18, אשר אימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הסובבת, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות שביניהן חיו היהודים. הדוגלים בהשכלה נקראו "משכילים".

בשם התבונה האוניברסלית ביקשה תנועת ההשכלה את שילובם של ערכים והשקפות מתוך תרבות הסביבה באופק הרוחני-יהודי, ואפילו ייחסה להם עדיפות. בסוף המאה ה-18 התנגשה ההשכלה עם החסידות, שכבר הייתה מגובשת ועוד הוסיפה להתפשט. במזרח אירופה הולידה התנגשות זו תוצאות חמורות יותר מאשר העימות המקביל של ההשכלה עם העולם הרבני - הבלתי מעורער עדיין, שהיה אפילו מסוגל לקלוט את החסידים. מתוך מחלוקת זו, שנמשכה כמאה שנה, התהוותה היהדות המודרנית של מזרח אירופה.

תנועת המוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת המוסר

תנועת המוסר הייתה תנועה שייסד הרב ישראל סלנטר במזרח-אירופה באמצע המאה ה-19 במטרה לפעול באופן ציבורי למען תיקון המידות. הרב סלנטר פעל בקרב הציבור הרחב. תלמידיו הפיצו את משנתה בעיקר בישיבות הליטאיות ואף הקימו ישיבות משלהם. בין התלמידים נוצרו מספר זרמים. בעלי המוסר משמשים כמשגיחים בישיבות עד היום.

הרפורמה ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיכל בהמבורג החדש שתכנונו החל ב-1841 ונחנך ב-1844 והיה הסיבה לריב ההיכל, גרמניה 1844
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפורמה ביהדות

הרפורמה ביהדות היא תהליך שהחל בקרב חלק מיהודי אירופה בסוף המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19, לאחר המהפכה הצרפתית, בתגובה לראשית האמנציפציה וכהמשך לתנועת ההשכלה היהודית ולחילון. תהליך זה כלל רפורמות במנהגים ובהמשך גם בריטואל היהודי. חלוצי הרפורמה, דוגמת אהרון חורין, ראו את עצמם כממשיכי המסורת היהודית, שלדעתם הצטיינה תמיד בגמישות ובפתיחות עד להתאבנותה בשלהי ימי הביניים.

תקומת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב הישן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היישוב הישן

היישוב הישן הוא כינוי לחברה היהודית הוותיקה ביישוב היהודי בארץ ישראל, שצמיחתה התגברה ברבע האחרון של המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתקפת את קיומה בעיקר עד למלחמת העולם הראשונה, וחלקים ממנה עד לשנת תש"ח 1948.

בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, החלה תקופה חדשה בדברי ימי היישוב, כאשר החל גל העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב 1881, והתגבר את צמיחתו של "היישוב היהודי החדש". המחקר ההיסטורי מראה שהתרחבותו של היישוב היהודי בארץ התחוללה על ידי שתי החברות; תחילתו ברוב הישן והותיק, אליו הצטרפו העולים החדשים יוצרי "החדש", והמשכה של הצמיחה בהדדיות, עימות ויצירה משותפת של שתיהן גם יחד.‏[8]

התנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכר המייסדים במושבה ראשון לציון שנוסדה ב-1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה-20
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ציונות

בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19 התרבו בעם ישראל הקריאות לעלייה לארץ ישראל ולקביעת בית לאומי לעם ישראל. מבשרי הציונות: הרב ד"ר יהודה ביבאס, תלמידו הרב יהודה אלקלעי והוגה הדעות משה הס, אשר טענו בעל פה ובכתב שההִמצאות בגולה היא חטא או טעות מרה בהקשר הלאומי היהודי, ותבעו את חזרתם ההמונית של היהודים לארץ ישראל. בתרמ"ב 1881 החל גל עלייה גדול; הוקמה המושבה ראשון לציון, בידי עולים שהשתייכו לתנועת חובבי ציון בארצות שונות. אנשי תנועת ביל"ו שהוקמה לאחר הסופות בנגב - הפוגרומים הקשים ברוסיה הצארית עלו לארץ, ובין שאר פעליהם, הקימו את המושבה גדרה.

התנועה הציונית נוסדה רשמית בעקבות ועידת קטוביץ (1884) והקונגרס הציוני (1897) והיה זה בנימין זאב הרצל, "חוזה המדינה", שהחל במאמצים להסכמת המעצמות להקמתה של "מדינת היהודים".

בעקבות מלחמת העולם הראשונה נדמה היה שבשלו התנאים להקמת מדינה כזאת: הממלכה המאוחדת כבשה את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית והיהודים קיבלו הבטחה ל"בית לאומי" מהבריטים בדמותה של הצהרת בלפור שנמסרה לחיים ויצמן.

ב-1920הוחלט על ניהול המנדט על ארץ ישראל על ידי בריטניה, ובכתב המנדט נוסחה תחייבות להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. הרברט סמואל פוליטיקאי יהודי בריטי מונה לנציב העליון הראשון. הוקמה האוניברסיטה העברית בירושלים והתחוללו גלי עליות גדולות. במקביל, תושבי הארץ הערביים התנגדו לעלייה היהודית הגוברת לארץ ישראל ולהרחבת היישוב העברי; המדיניות הבריטית במזרח התיכון נתפסה אצלם כמדיניות פרו-יהודית של ממשלת בריטניה, והם ניסו למנוע אותה באמצעות שימוש באלימות וטרור.

כנופיות רצח החלו במעשי טרור ורצח בשיירות ובתושבים היהודים. הפרעות הגדולות הראשונות התרחשו ב-1921 ונודעו כפרעות תרפ"א, בעקבותן קמה ההגנה - ארגון יהודי צבאי שמטרתו להגן על היישוב העברי. פרעות קשות אירעו גם בתרפ"ט (1929) וב-1936-1939 (המרד הערבי הגדול). האלימות הערבית הניבה פירות ובהדרגה החלה הממלכה המאוחדת לסגת מהרעיון של מדינה יהודית ולהרהר בפתרון של מדינה דו-לאומית או מדינה ערבית עם מיעוט יהודי (ראו גם: הספר הלבן, ועדת פיל).

לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן צבי דוד בן-גוריון יוסף חיים ברנר יעקב זרובבל אהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

בינתיים, יהדות ארצות הברית ואירופה רשמו פריחה אדירה בתחומי המדע, התרבות והכלכלה. גדולי הפיזיקאים של אירופה באותה תקופה היו יהודים, ובראשם המדען הדגול אלברט איינשטיין. בברית המועצות, יהודים רבים היו מעורבים במהפכה הקומוניסטית ונמנו על בכירי המפלגה.

היהודים בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היהודים בין שתי מלחמות העולם

תמורות רבות חלו בעם היהודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (כלומר בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה), בעקבות התבססות התנועה הציונית והתגברות האנטישמיות שבשרה את עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה.

השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים ברציף הרכבת באושוויץ, מאי 1944
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השואה

בשנת 1933, עם עלייתו לשלטון של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית בגרמניה, חלה התערערות חמורה במצבם של היהודים. משברים כלכליים, חוקים גזעניים ואנטישמיים, וחשש מפני מלחמה גרמו לרבבות יהודים לברוח מאירופה לארץ ישראל, לארצות הברית ולברית המועצות.

ב־1939 החלה מלחמת העולם השנייה ועד 1941 כבש היטלר כמעט את כל אירופה - לרבות פולין ובה מיליוני יהודים, וצרפת. ב־1941 כאשר החל את הפלישה לברית המועצות הורה היטלר על הפתרון הסופי - מבצע מאורגן ונרחב בקנה מידה חסר תקדים להשמדת יהדות אירופה. רצח עם זה, בו נרצחו בשיטתיות ובאכזריות מחרידה כששה מיליון יהודים ידוע בשם השואה. בפולין, במחנה ההשמדה אושוויץ לבדו, נרצחו למעלה ממיליון יהודים בתאי הגזים. השואה הייתה אירוע תקדימי בהיקפו ובמהותו. היא השפיעה על העם היהודי ועל דעת הקהל העולמית. השואה צורפה כהוכחה ניצחת לטענה שהושמעה כבר בשלהי המאה ה-19, כי היהודים מופקרים לגורלם בין אומות העולם, וכי יש להקים בית לאומי לעם היהודי ללא דיחוי.

הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של מדינת ישראל
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בבית דיזנגוף בתל אביב. צילם רודי ויסנשטין

ב־1945 התאחדו ארגוני המחתרות של היישוב העברי והקימו את תנועת המרי העברי. הללו החלו להקשות על השלטון הבריטי ולנקום בפורעים הערביים שתקפו את היהודים. על מידת הצלחתו של המאבק האלים הדעות חלוקות, ותנועת המרי נפסקה ב־1946 בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. הנהגת היישוב החליטה לרכז את המאבק בהעפלה והחלה לארגן עליה המונית של פליטים יהודים מאירופה - ללא אישורם של הבריטים. עלייה זו תרמה רבות ליישוב העברי בדעת הקהל העולמית והבריטים החליטו להעביר את שאלת ארץ ישראל למועצת האומות המאוחדות.

בכ"ט בנובמבר 1947, החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ ל 2 מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. היישוב היהודי קיבל את ההחלטה אך הערבים התנגדו לה והחלו לתקוף את היישוב העברי. מלחמת העצמאות נפתחה.

באמצע המלחמה, עם עזיבת אחרון חיילי המנדט הבריטי, הכריז דוד בן-גוריון בה' באייר תש"ח 14 במאי 1948, על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל".‏[9] ב־1949 נסתיימה המלחמה וישראל נתפנתה לבנות את המדינה ולקלוט עליה של מאות אלפי פליטים יהודיים מרחבי העולם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים נבחרים

סדרות

  • בנימין מזר (עורך), היסטוריה של עם ישראל, סדרה א: מראשית עד מרד בר-כוכבא, 1-‏-11, תל אביב: הוצאת א' פלאי והוצאת עם עובד, תשמ"ב-תשמ"ג 1983-1982.
סדרה א: מראשית עד מרד בר-כוכבא, 11 כרכים (רשימת הכרכים)

מהדורות קודמות

  • ההיסטוריה של עם ישראל, 3 כרכים, הוצאת החברה להוצאת ההיסטוריה של עם ישראל והוצאת מסדה, תל אביב, תשכ"ז (1966) - תשל"ג; 2, א-ב, תל אביב: הוצאת מסדה, 1974.
היסטוריה של ארץ ישראל, 10 כרכים (רשימת הכרכים)

ספרי עיון

אטלסים

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: תולדות עם ישראל
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

Jewish History P.png

פורטל תולדות עם ישראל הוא שער למחקר תולדות עם ישראל. הפורטל כולל מבוא על כתיבתם, ערכים, תמונות ונושאים נבחרים; אירועים בלוח השנה העברי והלועזי; ומידע על משאבי הידע של תולדות עם ישראל במקורות, מחקרים וספרות יפה, ארכיונים ומוזיאונים; מיזמים מתהווים בנושאים שונים.


היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הערך "חַ'בִּרוּ (חַ'פִּרוּ)", ירושלים-תל אביב, האנציקלופדיה העברית, כרך י"ז, עמ' 83.
  2. ^ 2.0 2.1 ההר המרכזי, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 2002, עמ' 134.
  3. ^ ישראל פינקלשטיין, הרצאה שמינית מתוך סדרת הרצאות בנושא "ישראל הקדום" באוניברסיטת תל אביב. לקוח מדף היוטיוב הרשמי של האוניברסיטה.
  4. ^ ראו: יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1979, עמ' 171-60.
  5. ^ מרדכי וורמברנד ובצלאל ס. רות, עם ישראל - תולדות 4000 שנה - מימי האבות ועד חוזה השלום, עמ' 95.
  6. ^ [Dr. Solomon Gryazel, "History of the Jews - From the destruction of Judah in 586 BC to the preset Arab Israeli conflict", p. 137]
  7. ^ לשם דוגמה, בתקופה זו נכתבו הספרים משנה תורה לרמב"ם, פירוש רש"י למקרא, וחידושים רבים על התלמוד כדומת אלו של הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א ואחרים.
  8. ^ ישראל ברטל, ‏'ישוב ישן' ו'ישוב חדש' - הדימוי והמציאות, קתדרה 2, אלול תשל"ו
  9. ^ במגילת העצמאות.