בודהיזם יפני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקדש טושוד'גי (Tōshōdai-ji) הבודהיסטי הממוקם בנארה שנבחר לאחד מאתרי המורשת העולמית בידי אונסק"ו

הבודהיזם היפני הוא מגוון של זרמים וכתות שהתפתחו ביפן בהשפעת הבודהיזם.

הבודהיזם התפשט מהודו מזרחה והגיע ליפן בדרך המשי במאה החמישית. על פי המסורת, המתועדת בספר של ליאנג (אנ'), בשנת 467 הגיעו חמישה נזירים בודהיסטים מסין ליפן. לעומתו - הספר ניהון שוקי(אנ') מציין את שנת 552 כשנה שבה המלך הקוריאני סיונג, שהשליט את הבודהיזם כדת הרשמית בממלכתו, שלח נזירים ליפן על מנת להפיץ את האמונה.

הנסיך שוטוקו טייצ'י (אנ'), תחת חסותו של הקיסר סויקו (אנ') נתן את הדחיפה להפצת הדת.

במהלך השנים יובאו והתפתחו זרמים ותת זרמים בודהיסטים ביפן בעיקר מזרם המהיינה.

זרמים עיקריים בני ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בודהיזם הארץ הטהורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הייאן, נעשה פופולרי בודהיזם הארץ הטהורה, שהציע גאולה קלה שתביא עמה האמונה בבודהה אמידה הקרוי גם בודהה אמיטבהה, (הבודהה של גן העדן המערבי), זרם זה על תת-זרמיו קיים עד היום. בודהיזם הארץ הטהורה נקרא גם בכינוי הגנאי "אמידיזם". בודהיזם הארץ הטהורה יובא ליפן מסין שבתורה יבאה אותו מהודו.

זן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוחר יותר הגיע הזן בודהיזם שהתפצל למספר זרמי משנה, שהחשובים בהם הם סוטו - זרם ששם דגש על תרגול מדיטציוני ורינזי המבוסס על סאטורי (הבזקי תובנה).

זן הוא בעצם סינקרטיזם של כמה פילוסופיות. האחת היא פילוסופיה סינית בעלת אותו שם שהייתה קיימת לפני הגעת הבודהיזם לסין, השניים הם חיבורים לבודהיזם (מאהייאנה) וטאואיזם. הזרמים השונים של זן הובאו ליפן בנפרד ומאוחר יחסית בהיסטוריה של יפן. "זן" הוא תרגום יפני למילה הסינית "צ'אן" שבתורו הוא תרגום למילה בסנסקריט דהאיינה שמשמעותה מדיטציה. עקרונותיו של הזן מדגישים חוכמה (פראג'נה) ניסיונית שבאה באמצעים ישירים ולא חיצוניים באמצעות מדיטציה, קואן, וגרימה להלם. התומכים בזרם זה גורסים שהזן נוצר על ידי שאקימוני בודהה באמצעים שמחוץ למילים או בלי אמצעים חיצוניים אחרים כלשהם דרך "טקס הפרח" (לא מוכח). הזן מדגיש אייקונוקלסטיות(שבירת מוסכמות).

ניצ'ירן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל התפתח הבודהיזם הניצ'רני (אנ') המעשי, תורתו של הנזיר ניצ'רן (אנ') וממנו התפתחה תנועת סוקה גאקאי (אנ') (האגודה יוצרת הערך). זהו הבודהיזם היפני היחידי שמקורו הוא יפן ולא מיובא מסין (חוץ מטאצ'יקאווה ריו). ניצ'ירן היה נזיר יפני בודהיסטי שחקר סוטרות בודהיסטיות והגיע למסקנה שהסוטרה שמייצגת את הבודהיזם המקורי והאמיתי היא "סוטרת הלוטוס". בכתביו הוא תקף את שאר הזרמים שהתקיימו בזמנו ביפן (במיוחד את זרם השינגון) בטענה שיש טעויות בזרמים אלה והבודהיזם שלהם אינו נכון. ניצ'ירן טען שהבודהיזם צריך להיות פשוט וששאר הזרמים מסובכים מדי לאדם הפשוט. כמו כן הוא הדגיש מיסיוניריות (שנמשכת עד היום אצל חלק מהניצ'ירנים). מכיוון שזהו בודהיזם פשוט הוא כולל בסך הכל את שינון המנטרה "נאמו מיוהו רנגה קיו" (הכותרת של סוטרת הלוטוס) ומנדלה אחת שניצ'רן יצר. ניצ'ירן ניסה לקדם את דגם הבודהיזם שלו בחייו בתקווה שהוא יהפוך לזרם המועדף על פני זרמים אחרים, דבר שגרם להגלייתו.

שינגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף, ניתן למצוא ביפן את הווג'ריאנה שיובאה בשנת 804 כאשר הקיסר קאמו (אנ') שלח את הנזיר ההרפתקן קוקאי לבירתה של שושלת טאנג בסין, כדי שיעשיר את השכלתו הבודהיסטית ויאמץ את השיטות המהירות של הווג'ריאנה (הבודהיזם הטאנטרי). קוקאי הפנים את השקפת הווג'ריאנה, ובשובו ליפן ייסד את אסכולת השינגון (אנ'), הקיימת עד היום.

המשמעות של השם "שינגון" הוא תרגום יפני של המילים הסיניות זאן-יין שמשמעותם "מילים אמיתיות" מושג שבתורו הוא תרגום של המילה בסנסקריט מנטרה. קוקאי אמנם הביא מסין את השינגון אך ייצר גרסה משלו לזרם בו מהאווירוקאנה בודהה הוא סמל אוניברסלי של שורש העולם והבודהות. קוקאי הדגיש שאף על פי שבבודהיזם האקזוטרי להגיע להארה נחשב דבר שלוקח עידנים והרבה גילגולים, בשיטות המהירות של הוואג'ראינה אתה יכול להגיע להארה בחיים האלה ממש. שינגון הדגיש ריטואלים והאימונים עצמם היו סמליים והכילו גוף (מודרות), דיבור (מנטרות) ונפש (מדיטציות עם דגש על ויזואליזציה). כמו כן לשינגון יש פנתיאון של בודהות, מלכי חוכמה שמימיים, פטריארכים וכו'.

טנדאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנדאי גם הוא זרם שהובא מסין (טיין-טאי בסינית). זרם הטנדאי הובא ליפן פעמיים, פעם אחת על ידי הנזיר הסיני גנג'ין (ולא צלח) ופעם שנייה על ידי סאיצ'ו וצלח. זרם זה השפיע רבות על הבודהיזם היפני והרבה הוגים חשובים של הבודהיזם היפני אומנו בהתחלה כנזירי טנדאי. במקור אסכולה זו הוקמה על ידי מאסטר במדיטציה בשם צ'ה אי (Chih-i) כדי לחבר ולסנטז ניגודים בכל הזרמים הבודהיסטים שהובאו לסין ולכן אסכולה זו נחשבת ל"אסכולה הסינית האמיתית הראשונה". טנדאי הוא זרם מאוד גמיש שמאפשר לאמץ לתוכו תרבויות שונות ודוקטרינות שונות. משום כך הוא השתלב יפה עם דת השינטו והאסתטיקה היפנית. הדוקטרינה של זרם זה משלבת אימונים איזוטריים מיקיו (מילה שפירושה ביפנית "אזוטרי") עם אימונים אקזוטריים (כמו זן) וטוענת שעל ידי האימונים שהיא מציעה יכול התלמיד להבין שחוויות החושים כמו שהתלמיד חווה אותן בדרך הלא מוארת שלהן הן טבע הבודהה וכך להפוך למואר.

זרמים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריטסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרם הריטסו (בהודית: וינאיה) הומצא בסין על ידי דוסן (דאו-שואן בסינית) ב-650 לספירה ויובא ליפן לראשונה על ידי גנג'ין ב-753 לספירה. בית ספר זה שם דגש על חוקי הנזירים (ע"ע וינאיה) שהותוו על ידי הטריפיטקה עם דגש על גרסת הוינאיה של הדהרמהגופטה ("שיבונריטסו" ביפנית).

ג'וג'יטסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרם הג'וג'יטסו (בהודית: סאטיהסידהי) הוא יבוא מהודו, שם הוא נחשב לזרם שהתפצל מזרם הסאוטראנטיקה שבתורו התפצל מזרם הניקאיה (זרם ראשי יותר בהודו ואחד מזרמים המוקדמים של הבודהיזם ההודי שלא שרדו). מה שמייחד זרם זה הוא שהוא דחה את האבידהרמה וטען שאין הוא קשור לבודהה. משמעו של השם הוא "הסוף לסוטרות". השם מרמז על סדר הטקסטים המסורתי בטריפיטקה (שלושת הסלים).

קושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרם הקושה (בהודית: אבידהרמה) יובא ליפן מסין בזמן תקופת נארה. זרם זה מסתמך על טקסט בשם "אבידהרמה קוסה" מכאן גם לקוח שמו של הזרם. הטקסט נכתב על ידי הפילוסוף ההודי ואסובאנדהו במאות הרביעית והחמישית לספירה. זרם הקושה הוא פיצול של זרם הסארוואסיוואדה בהודו.

סאנרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש שמו של זרם זה הוא "זרם שלושת הדיונים". זרם זה הגיע ליפן במאה השביעית לספירה והוא תת-זרם של זרם המדיאמיקה שפותח על ידי נגרג'ונה ולכן הוא מבוסס על שני דיונים של נג'ארג'ונה ואחד של אריהדווה.

הוסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוסו הוא השם היפני לזרם היוגהקרה (ביפנית: יוגהגיוהה). פירוש שמו של זרם היוגהקרה הוא "תודעה בלבד" או "אחד שמתאמן ביוגה" והוא מבוסס על כתבים של מאסטרים בודהיסטים מוקדמים כמו ואשובנדהו אך זרם זה במקור יצא מאוניברסיטת נלנדה הבודהיסטית העתיקה. בתאוריה זרם זה מלמד שכל התופעות הן תופעות שמקורם בתודעה. לפי יוגהקרה ישנם שבע תודעות משניות ותודעה שמינית שהיא הבית של הקארמה במוח, שורש כל שבע התודעות האחרות והיא גם אחראית על היווצרות ולכלוך (ע"י קארמה) כל התודעות האחרות. עוד בתאוריה של זרם זה הם זרעים (ביג'ה בסנסקריט) מטאפוריים של כל התופעה ותופעה בעולם. תפקידו של התלמיד הוא על ידי אימונים יוגים ומדיטציה להשמיד זרעים אלה של תודעתו עד להיותו בודהה. זרם זה יובא לסין על ידי שואן-זנג (גנג'ו ביפנית) ב-630 לספירה והובא ליפן ב-654 לספירה.

קגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרם הקגון (חואהיואן בסינית) הוא זרם שיובא מסין שם הוא הומצא על ידי דוג'ון (דושון בסינית) ב-600 לספירה והוצג ליפן (דרך קוראה, שם הוא נקרא ההאיום) ב-736 לספירה על ידי בודהיסנה ונעשה פופולרי על ידי הנזיר רובן. בתאוריה זרם זה שם דגש על מטאפיזיקה בה כל התופעות הן הדדיות משמע מכילות זו את זו ולכן גם פירושן הוא הדדי. סוטרת האוואטאמסאקה היא הסוטרה המרכזית של זרם זה.

טאצ'יקאווה ריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו בעצם תת-זרם של שינגון, אך שונה ממנו בהרבה. ויש הטוענים שהזרם קיים היום רק בסתר. טאצ'יקאווה ריו הוא זרם בודהיסטי שמתמקד ביחסי מין כאמצעי להגיע להארה. המקים של הזרם הוא הנזיר היפני נינקאן שהקים אותו ב 1114 . האגדה מספרת שנינקאן ופקיד מחוזי אחד (בגרסה אחרת זהו ילד בשם סנג'יומארו) קיללו את השליט המקומי ולכן הוגלו, בגלות נינקאן הקים זרם זה. בניגוד לקוקאי שרצה לטהר את הטנטרה מהפן המיני שלה, נינקאן שאף להקים זרם נתיב יד שמאל ביפן שמתמחה באימונים מהצד השמאלי של הטנטרה. אף על פי שזרם זה הוצא מחוץ לחוק במאה ה-13 הוא המשיך להתקיים רשמית בסתר עד ל-1689 לפחות. והיום (חוץ מהכתוב הנ"ל) הסוטרות שלו קיימים במקדשי שינגון תחת הכותרת "לא לפתוח". עמוד מרכזי שדוקטרינה זו מלמדת הוא שטבע הבודהה על כל תכונותיו יכול להיות מושג על ידי איחוד בין זכר ונקבה ושאיבוד האגו שקורה במהלך המין יכול להוביל להארה כמו גם רגע האורגזמה שנחשב כרגע התגלות.

היסטוריה לפי תקופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהבודהיזם יובא מהודו לאסיה המרכזית ומשם לסין הוא הגיע בסופו של דבר גם ליפן עם פתיחת דרך המשי לסחר במאה השנייה לספירה.

עדויות בכתבים הסינים המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הכתב ההיסטורי "ליאנג שו", חמישה נזירים טיילו מאזור קיפין בתוך קאבול שנמצא בגנדהרה (ממלכה שהייתה בצפון פקיסטן ומזרח אפגניסטן) ל"מזרח הקיצוני" (פוסאנג) כנראה הכוונה ליפן המזרחית שם הם הציגו את דת הבודהיזם.

בהתחלה הגיעו לחצי האי המזרחי ביפן שישה זרמים סיניים. כולם לוכדו מסביב לעיר נארה שם הוקמו מקדשים מפורסמים כמו טודאי ג'י והוקי ג'י. בתקופה זו (תקופת נארה) בודהיזם עדיין לא פעל כדת אלא היה השטח של נזירים מלומדים שתפקידם היה להתפלל בשביל השגשוג וההצלחה של המשפחה הקיסרית. משום שסידור זה לא הציע הרבה לאדם הפשוט נמצאו באותה תקופה גם הנזירים ההדיוטים ללא השכלה רשמית בבודהיזם. אבל, הדת של הנזירים ההדיוטים לא הייתה רק בודהיזם אלא שילוב של בודהיזם עם אלמנטים של טאואיזם ואלמנטים שאמאניים של שינטו. הנזירים המשכילים אולי זכו בהשכלה אבל הפופולריות הייתה שייכת לנזירים הפשוטים של העם.

תקופת נארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הזמן הצורך להשיג סוטרות גדל אצל היפנים ולכן נשלח שליח לסין (בזמן שושלת סוי). מה שגרם להגדלת מספר הנזירים ולכן נוצרו מטות של בישופים וארכיבישופים. עד 627 היו ביפן 46 מקדשים בודהיטים, 816 נזירים בודהיסטים ו569 נזירות בודהיסטיות.

באותה תקופה היו שישה זרמים ראשיים ביפן. אך הם לא היו בלעדיים, והיה מצב במקדשים שנזירים התמחו בכמה זרמים בבת אחת, לכן אפשר לראות זרמים אלה כמעין קבוצות לימוד יותר מאשר זרמים.

זרמים בתקופה נארה: ריטסו, ג'וג'יטסו, קושה, סאנרון, הוסו, קגון.

תקופת הייאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו יובאו זרמים חדשים ליפן מסין והוצג הבודהיזם האיזוטרי על ידי קוקאי (שינגון) וסאיצ'ו (טנדאי).

זרמים בתקופת הייאן:טנדאי, שינגון.

תקופות קאמאקורה ואשיקאגה עד לתקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת קאמאקורה יובאו ליפן שתי זרמים עם ההשפעה הגדולה ביותר על היפנים כיום. בודהיזם הארץ הטהורה וזן. שניהם אומצו במהירות על ידי האצולה והשפיעו על התרבות היפנית השפעה ניכרת.

בתקופות אשיקאגה זרם הזן זכה בתמיכה של הקיסר ושל השוגונים של תקופת זו והתפתח במידה ניכרת. אך כששושלת מייג'י חזרה ב-1868 היא אימצה גישה של סילוק הבודהיזם מהמדינה והשבת השינטו למעמדו הקודם.

במאה ה-21 הבודהיזם ירד קצת מהשפעתו ביפן. עם סגירה של 100 מקדשים לשנה בערך. למרות זאת 70 אחוזים מהיפנים עדיין מחשיבים את עצמם בודהיסטים בצורה כלשהי ו90 אחוזים מהלוויות נערכות לפי הטקסים הבודהיסטים.

זרמים שקמו בתקופת קאמאקורה: בודהיזם הארץ הטהורה, זן, ניצ'ירן.

השפעות דרך המשי על אמנות הבודהיזם היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנות הבודהיסטית ביפן החלה מיד עם המרת המדינה לבודהיזם. ההתחלה של האמנות הבודהיסטית היפנית נוצרה עם מאפיינים קלאסיים הדומים לאמנות היוונית-בודהיסטית שמקורה באימפריית קושאן, כמו סגנון לבוש ופיסול ריאליסטים המזכירים את היוונים. עוד דוגמה היא הדמות של השומרים-אלים הנקראים "ניו" במקדשים בודהיסטים שמושפעים מהרקולס, הבודהה בקאמאקורה, אל הרוח פוג'ין החולק מאפיינים משותפים עם אל הרוח היווני בוריאס ושוקונגושין השומר הזועם של מקדשים בודהיסטים שחולק מאפיינים דומים גם הוא עם הרקולס הגיבור המיתי היווני.

השפעה יוונית אחרת היא סגנון מגילות הפרח היווניות שמקשטות את גגות הרעפים היפניים. זהו אחד המרכיבים היחידים שנשארו כמו שהם מארכיטקטורת העץ עד היום. המגילות האלה שבהם מפוסלים הרבה פעמים צורות של גפנים ואשכולות ענבים הפכו ליותר סמליים עם השנים אבל מופיעים עד היום ביפן במבנים מסורתיים.

אובון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא חג ופסטיבל בודהיסטי ביפן. נהוג לחגוג אותו הן ביפן והן אצל יפנים בתפוצות אף על פי שהתאריך משתנה מאזור לאזור. מאמינים שבחג זה רוחות המתים חוזרים לקברים או למקדשי המשפחות. כמו כן נהוג בחג זה לערוך כינוסים משפחתיים ולנקות את קבריהם של נפטרי המשפחה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]