בחירות בשיטה הרובנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בחירות בשיטה הרובנית (או הרובית) הן בחירות בהן הזוכה בבחירות זוכה באופן מוחלט בתפקיד ויריבו אינו זוכה בדבר.

שיטה זו גורמת בדרך כלל למיעוט מפלגות בפרלמנט, דבר המקנה יציבות שלטונית, שכן יצירת קואליציות כמו בבחירות בשיטה היחסית היא פשוטה יותר. לעומת זאת הן מהוות מכשול בפני ביטוי דעות המיעוט וייצוג דעות שונות, מונעות פלורליזם פוליטי ופוגעות בעיקרון הייצוג. בחירות בשיטה זו מתקיימות במדינות רבות, הבולטות שביניהן ארצות הברית, בריטניה, קנדה והודו.

על פי חוק דוברז'ה, במערכות בחירות בשיטה זו לרוב תיווצר מערכת פוליטית דו-מפלגתית, כיוון שאין תמריץ לבוחרים להצביע למפלגות קטנות יותר, אם כי ישנם חריגים רבים.

שיטות שונות לבחירות הרובניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת הרוב הפשוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי שיטה זו המועמד בעל מספר הקולות הגבוה ביותר נשלח לפרלמנט, ללא התייחסות לשאר קולות הבוחרים למתחריו. שיטה זו נהוגה לדוגמה בבחירות לפרלמנט של בריטניה, שם בכל מחוז בחירה נבחר המועמד בעל מספר הקולות הגבוה ביותר.

שיטת הרוב הפשוט מסייעת לצמצם את מספר המפלגות מכיוון שהמפלגות הגדולות מתחזקות והקטנות נבלעות בתוכן אך היא גורמת לעיוות בבחירות מאחר שהייצוג בפרלמנט אינו משקף בהכרח את קולות הבוחרים והייצוג נקבע על פי התוצאות בכל אזור בנפרד ולא על פי סך כל הקולות שקיבלה המפלגה במדינה. לפעמים מפלגה שנתמכת על ידי מיעוט של מצביעים יכולה לקבל את הרוב בפרלמנט כי מצביעיה מרוכזים באזורים מסוימים. ולכן שיטה זו מתאימה לחברה הומגנית ולא לחברה מרובת שסעים וקונפליקטים.

שיטה זו מקובלת בבחירות הנערכות במתכונת אזורית חד נציגית, המדינה מחולקת לאזורים כמספר המושבים בגוף הנבחר. בכל אזור נבחר נציג אחד בלבד, האמור לשמש איש קשר בין האזור שממנו נבחר לבין השלטון ולקיים מגע הדוק עם הבוחרים.

שיטת הרוב המוחלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי שיטה זו על המועמד להיבחר לפחות ב50 אחוז מהקולות (רוב מוחלט). שיטה זו מבוססת על עקרון הצבעות חוזרות עד שמועמד אחד זוכה. אם אף רשימה או מועמד לא עבר את מחסום הרוב המוחלט מקיימים התמודדות חוזרת בין שני המועמדים שזכו במקום הראשון והשני או בין שתי הרשימות המנצחות. בשיטה זו המועמד שניצח זוכה לתמיכה נרחבת מהציבור.

דוגמה היא הבחירות לנשיאות בישראל בהן נדרש רוב של חברי הכנסת לבחירה (61 חברי כנסת מתוך 120). החל מהסיבוב השלישי המועמד בעל מספר הקולות הנמוך ביותר לא מתמודד בהצבעות הנוספות.

שיטת האחוז המינימלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי שיטה זו נבחר המועמד שקיבל רוב פשוט ובלבד שקיבל מעל אחוז מסוים מן הקולות שנקבע בחוק. שיטה זו נהוגה בין השאר בבחירות לראשי הרשויות המקומיות בישראל. בבחירות אלה נבחר המועמד שקיבל את המספר הגדול ביותר של קולות ובלבד שזכה ל-40% לפחות מן הקולות הכשרים. אם אין מועמד כזה נערך סיבוב נוסף של בחירות בין שני המועמדים שקיבלו את המספר הרב ביותר של קולות כשרים.

יתרונות השיטה הרובנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יציבות השלטון: השיטה הרובנית שמה דגש על יציבות השלטון, בשיטה זו הדגש הוא בקיומה של מפלגה אחת בעלת רוב בפרלמנט, המסוגלת להקים ממשלה, כשמולה ניצבת מפלגה אחרת השואפת והמוכשרת לקבל את השלטון לידיה. לקיומן של המפלגות הקטנות אין משמעות לעניין.
  • צימצום מספר המפלגות: כיוון שיש חלוקה לאזורים ורק מועמד אחד או רשימה אחת זוכים במנדט לייצג את האזור, קטן הסיכוי למפלגות קטנות לזכות בייצוג דבר המביא להתלכדותן של מפלגות קטנות בגושים גדולים.
  • יציבות ממשלתית: כיוון שיש מפלגות מועטות וגדולות הממשלה על פי רוב איננה ממשלה קואליציונית, אלא ממשלה המושתתת על מפלגה אחת בלבד, שאיננה צריכה להתפשר על המצע שלה ולהזדקק לתמיכת המפלגות האחרות. ממשלה זו יש סיכוי טוב לתפקד ולממש את המצע שלה ולהוציא לפועל תוכניות שונות ללא משברים קואליציוניים.
  • קשר בין בוחרים ונבחרים: בשיטה זו נבחרים הנציגים באזורים שונים, באופן אישי , על ידי בוחריהם. מכאן, שהנבחרים רואים עצמם תלויים בשלוחיהם ולא במפלגות. נציג כזה שומר על קשר הדוק עם בוחריו, מתעניין בבעיותיהם, מוסר להם דין וחשבון ורואה עצמו נושא באחריות אישית כלפיהם.
  • העלאת איכות הנבחרים: התייצבות המועמדים לבחירה אישית מחייבת אותם להיות בעלי איכות ומוניטין ציבוריים בזכות עצמם כדי שיוכלו לגבור על מועמדים אחרים. קשרים מפלגתיים לא עוזרים כאן במאבק על קולות הבוחרים.
  • ייצוג של אזורים: בשיטה זו באים לידי ביטוי בפרלמנט אינטרסים ובעיות של האזורים השונים, אשר מועלים על ידי נציגיהם בפרלמנט.
  • מיתון אידאולוגי: בשיטה זו הסיכוי למפלגות קטנות להגיע לפרלמנט הוא זניח, ולכן יש נטייה ליצור מפלגות גדולות דבר שממתן אידאולוגיות, מעגל קצוות באוכלוסייה ומכניס חלקים רבים לתחום הקונצנזוס הלאומי. דבר זה תורם ליציבות החברתית והמדינית במדינה.

חסרונות השיטה הרובנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פגיעה בעיקרון הייצוג: שיטה זו פוגעת בעיקרון הייצוג ומונעות ייצוג של מפלגות קטנות ופלחי אוכלוסייה מצומצמים, כלומר דעות פוליטיות מסוימות אינן מיוצגות במוסדות השלטון. בנוסף מאחר שהבחירות הם אזוריות מפלגות המייצגות מיעוטים שלא מרוכזים באזור גאוגרפי אחד יתקשו לזכות ברוב הקולות ובכך יפגע עיקרון הייצוגיות.
  • עיוות רצון הבוחר: שיטה זו עלולה לגרום לעלייתה לשלטון של מפלגה או מועמד, שלא זכו ברוב מספרי כולל. מפלגה עשויה לזכות במספר מושבים גדול יותר בפרלמנט מאשר יריבתה, אף על פי שקיבלה פחות קולות בחישוב הכלל ארצי. אפשרות זאת ארעה מספר פעמים בבחירות בבריטניה ובארצות הברית.
  • בזבוז קולות: בשיטה זו יש בזבוז רב של קולות שכן קולותיהם של הבוחרים שלא הצביעו עבור המועמד הזוכה יורדים לטימיון ואינם מיוצגים בפרלמנט. תופעה זו מחלישה את המעורבות הפוליטית ומביאה לאדישות פוליטית.
  • דגש על אינטרסים מקומיים: הקשר בין הנבחר ובוחריו באזור מסוים עשוי להביא להעדפת האינטרסים המקומיים של בוחריו על חשבון האינטרסים הלאומיים ולכן יעדיפו המועמדים באזור מסוים להתמקד בעניינים מקומיים ובאינטרסים הצרים של מחוז בחירתם , על חשבון הראיה הארצית.
  • מועמדים דמגוגים: פוליטקאים בעלי כושר דמגוגי עלולים לזכות בקולות הבוחרים, במקום מועמדים בעלי כישורים פוליטיים בעלי ערך למדינה. מפלגות יתפתו להציב מועמדים "מושכי קולות" על חשבון אותם חברי מפלגה שיכולים לתרום רבות למוסדות השלטון אבל אינם יכולים להיבחר בגלל תכונות לא מלהיבות.

שיטת הבחירות הרובנית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל היא חברה הטרוגנית מפולגת ומלאת שסעים וקונפליקטים לכן בבחירות בארץ שוב לתת דגש על עקרון הייצוג כדי שקבוצות שונות באוכלוסייה לא ירגישו מקופחות וחסרות ייצוג בשלטון. לכן כדי לשמור על קונצנזוס בעם מונהגת בארץ השיטה היחסית שנותנת דגש לעיקרון הייצוג ודואגת שלכל מפלגה יהיה ייצוג בהתאם לכוחה האלקטורלי. לכן כבר עם קבלת ההחלטה על שיטת הבחירות לאסיפה המכוננת - היא הכנסת הראשונה התגלה הוויכוח בין מצדדי השיטה היחסית שהייתה נהוגה בבחירות למוסדות היישוב עוד בטרם העצמאות, לבין מתנגדיה ולבסוף נקבע ששיטת הבחירות תהיה השיטה היחסית.

מאז שנות ה- 50 עלו מידי פעם הצעות לשינוי שיטת הבחירות הארצית-היחסית הנהוגה בישראל לשיטה במתכונת רובנית. מטרת ההצעות הייתה להביא להקטנת מספר המפלגות , או לשפר את מצבן האלקטורלי של מפלגות מסוימות. בין ההצעות שהועלו:

הצעתו של בן-גוריון -שיטה הרובנית הפשוטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר עם קבלת ההחלטה על שיטת הבחירות היחסית לכנסת הראשונה תמך בן-גוריון בשיטה הרובית הפשוטה, הנהגת 120 אזורי בחירה אשר בכל מקום יבחר נציג אחד כנהוג בבריטניה. עמדתו של בן-גוריון אף אומצה כעמדת המצע של מפא"י. הסיבה העיקרית לעמדתו זו הייתה כרוכה בקידום האינטרסים של מפלגתו, הפעלת השיטה הרובנית הפשוטה באזורים חד-נציגיים הייתה מקנה ככל הנראה רוב מוחלט למפא"י, דבר שהיה משחרר אותה מתלות בשותפות קואליציוניות. הצעת בן-גוריון הועלתה בעת הדיון במליאת הכנסת על חוק יסוד הכנסת ב-1958 באמצעות חבר הכנסת ברוך אזניה ממפא"י ונדחתה ברוב של 73 נגד 42.

הצעתם של יגאל הורביץ וזלמן שובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 ביוני 1980 העלו מחדש את ההצעה של בן-גוריון, יגאל הורביץ וזלמן שובל ממפלגת תל"ם, בדבר הנהגת השיטה הרובית בבחירות הצעה זו אף עברה בקריאה טרומית אך לא התקדמה מאז.

הצעת השיטה המעורבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעתו של יוסף סרלין: הנהגת שיטה מעורבת הועלתה לראשונה על ידי חבר הכנסת יוסף סרלין מהציונים הכלליים בדצמבר 1958 , על פי שיטה זו ייבחרו חלק מהנבחרים בשיטה אזורית - יחסית , או רובנית - אישית והיתר על בסיס ארצי-יחסי. הוא הציע שייקבעו 30 אזורי בחירה אשר בכל אחד מהם ייבחרו שלושה חברי כנסת, ושלושים חברי הכנסת הנותרים ייבחרו על בסיס השיטה הקיימת.

הצעתו של חבר הכנסת גד יעקובי: חבר הכנסת גד יעקבי הציע, למשל, לבחור את הנציגים האזוריים ב-18 אזורים בני חמישה מושבים כל אחד. הצעותיו של יעקבי נוסחו מחדש על ידי שרי המשפטים לשעבר חיים צדוק ויעקב שמשון שפירא וב 1972 הועלתה על שולחן הכנסת לקריאה טרומית הצעתו של יעקבי באמצעות חבר הכנסת צדוק, כשהיא מוגשת פורמלית כהצעת חוק פרטית על ידי שבעה חברי כנסת של מפלגת העבודה. ההצעה זכתה ברוב של 61 תומכים מול 45 מתנגדים ו3 נמנעים. היא הועברה לוועדת לוועדת חוקה חוק ומשפט , אך בסופו של דבר, לאחר דיונים בוועדה , לא הובאה לקריאה ראשונה בכנסת.

הצעתו של חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי ב-14 ביוני 1988 התקבלה בקריאה ראשונה הצעה שהוכנה על ידי חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי ממפלגת ר"ץ בצירוף חתימותיהם של 43 חברי כנסת נוספים. ההצעה, כפי שעברה בקריאה ראשונה, הביאה שתי חלופות . על פי הראשונה ייבחרו 80 חברי כנסת ב-20 אזורי בחירה על בסיס אזורי-יחסי, ו-40 ייבחרו מרשימות ארציות של המפלגות על בסיס מספר הקולות היחסי שקיבלו באזורי הבחירה . הגרסה השנייה מציעה לחלק את הארץ ל-60 אזורי בחירה חד מושביים באזורים אלו תונהג השיטה הרובית הפשוטה. ו60 המושבים הנותריים יבחרו על פי השיטה הקיימת, השיטה היחסית .

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דיסקין אברהם, בחירות ובוחרים בישראל,1971
  • ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, האוניברסיטה הפתוחה , 1989.
  • שינוי שיטת הבחירות בישראל, אופיר העברי, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]