הציונים הכלליים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הציונים הכלליים
General Zionists Letter.svg
אפיון מפלגת ימין ליברלית
כנסות מועצת המדינה הזמנית, 1, 2, 3, 4
ממשלות הממשלה הזמנית, 4, 5
אותיות צ
מנהיגים ישראל רוקח, פרץ ברנשטיין,
יוסף ספיר, שושנה פרסיץ
שיא כוחה 23 מנדטים* (הכנסת השנייה)
*נוספו שלושה מנדטים בעת כהונת הכנסת
נוצרה מתוך נוצרה כמפלגה עצמאית
התמזגה לתוך המפלגה הליברלית הישראלית

הציונים הכלליים הוא שמה של מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד הימני-ליברלי של המפה הפוליטית. התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתפוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי "ציונים כלליים" ניתן במקור לחוגים במסגרת התנועה הציונית ולצירי הקונגרסים שהיו במרכז המפה ולא היו חברים במפלגה כלשהי, חלקם חברי ההסתדרות. בשנת 1931 הקימו הציונים הכלליים מפלגה בוועידה בקרקוב, אליה הצטרפו "הציונים הרדיקליים" בפולין בהנהגת יצחק גרינבוים והם הפכו לתנועה גדולה בפולין ובתפוצות נוספות. תומכיה נמנו עם אנשי המעמד הבינוני והיא דגלה בציונות ראשית לכל, בכלכלה חופשית, ביוזמה פרטית ובהסרת מעורבות המפלגות במערכות החיים.

המפלגה התפלגה באמצע שנות השלושים לציונים כלליים א' (שתמכו במדיניות ויצמן ביחס לבריטניה ופעולה גם במסגרת ההסתדרות הכללית של העובדים) ולציונים כלליים ב' (שהתנגדו למדיניות ויצמן ותמכו בהקמת ארגון עצמאי של עובדים ציונים כלליים בארץ ישראל). המפלגה התאחדה מחדש רק ב-1946. ב-1968 חל פילוג נוסף לשלוש תנועות: "הברית העולמית של הציונים הכלליים" אליה הייתה שייכת המפלגה הליברלית, "הקונפדרציה העולמית של הציונים הכלליים" שפעלה רק בתפוצות ו"הליברלים העצמאיים" שפעלו בישראל בנפרד.

מראשי התנועה העולמית: יצחק גרינבוים, אבא הלל סילבר, נחום גולדמן.

בארץ ישראל ובמדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם מנדל אוסישקין נחשב כמשפיע מאוד על ראשית התנועה בארץ ישראל. המפלגה הוציאה עיתון בשם "הבוקר", החל משנות השלושים ועד לשנות השישים. שנים רבות היה עורך העיתון יוסף הפטמן.

המפלגה התמודדה בבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, וזכתה לשבעה מנדטים. היא לא הייתה שותפה בממשלה.

את עיקר כוחה צברה המפלגה בשנים 1949-1950. ההתחזקות הגדולה הייתה תוצאה של מדיניות הקיצוב (הצנע) שהנהיגה הממשלה המכהנת. הציונים הכלליים דגלו במשק חופשי ובביטול הצנע ועל כן זכו לפופולריות רבה בתקופה זו. סיסמת המפלגה בבחירות 1951 הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת", סיסמה שקסמה לרבים בתקופת הצנע. התמיכה הרבה לה זכו באה לידי ביטוי בבחירות לעיריות ומועצות המקומיות שנערכו בנובמבר 1950, הציונים הכלליים זכו ב-24.5%, רק 2.8% פחות ממפא"י - מפלגת השלטון. תוצאות הבחירות ערערו את היציבות בתוך מפא"י, שחששה מאיבוד ההנהגה בבחירות הבאות וממרי אזרחי בעקבות מדיניותה הכלכלית. בעקבות אירועים אלו יזמה מפא"י את תוכנית המדיניות הכלכלית החדשה שהתקבלה ב-1952.

בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) זכתה מפלגת "הציונים הכלליים" בעשרים מנדטים וחברה למפא"י בקואליציה. התוצאה הטובה הושגה הודות למדיניות הצנע, שאמנם הוחלפה לפני הבחירות במדיניות אחרת אבל בפועל עדיין התקיימה.

בבחירות לכנסת השלישית (יולי 1955) זכתה המפלגה בשלושה עשר מנדטים, הציונים–הכלליים הגיעו למערכת הבחירות לכנסת השלישית במצב לא נוח. סדר היום של בחירות 1955 היה שונה בתכלית מזה של מערכת הבחירות לכנסת השנייה עקב השתפרות המצב הכלכלי. תוצאות הבחירות לכנסת השלישית לא היטיבו עם שתי המפלגות המרכזיות בממשלת שרת שהוקעה בידי תנועת החרות ואחדות–העבודה האקטיביסטיות. שיעור ירידת הציונים–הכלליים היה החריף ביותר: מ– 20 מנדטים שקיבלו בכנסת השנייה (ו– 23 חברי כנסת ובכלל זה נציגי המפלגות העדתיות) ירדה המפלגה ל– 13 מנדטים בלבד (מפא"י ירדה מ– 45 ל– 40 חברי כנסת). שרת תיאר בלשונו הציורית את השינוי במעמדם של הציונים–הכלליים בכנסת השלישית: 'ברדתי לאולם הכנסת מצאתיו מלא ושוקק. [...] "הכלליים" לא עוד מהווים גוש מכובד אלא הם מכווצים ומטושטשים בין "חרות" לבין הדתיים [...]'.‏[1] מפלת הציונים–הכלליים הביאה לחילופי גברי בצמרת המפלגה: הצמד יוסף ספיר ויוסף סרלין דחק לאחור את צמד המנהיגים הוותיקים הבכירים פרץ ברנשטיין וישראל רוקח.

למערכת הבחירות לכנסת הרביעית נכנסו הציונים–הכלליים מנקודת מוצא קשה במיוחד: המגעים שניהלו לאורך הקדנציה האחרונה עם תנועת החרות לא הובילו להקמת גוש פוליטי משותף אך הם חתרו תחת יכולתה של המפלגה להציע לציבור דמות ייחודית לקראת הבחירות הקרובות. הפרוגרסיבים ומפא"י, שנאבקו עם הציונים–הכלליים על הקולות שבמרכז המפה הפוליטית, השתמשו רבות במשא–ומתן הממושך עם 'חרות' כדי להרתיע את המצביעים מלתמוך במפלגה שהסכימה לקבל את התורה הפוליטית של בגין וחבריו ושעשויה למהר ולהתאחד עמם בעתיד. יתרה מזו, המגעים הממושכים יצרו ציפייה בקרב חברי הציונים–הכלליים להופיע ברשימה בעלת גב ציבורי רחב יותר בבחירות, וכשלונם העמיד רבים מהפעילים במבוכה.

הלחץ הפנימי שהלך וגבר בקרב הנהגת הציונים–הכלליים בא לידי ביטוי גם בתהליך הרכבת הרשימה לכנסת. תחושת הדכדוך והרפיון והחשש מהצטמקות הרשימה לכנסת הגבירו את הלחץ שהפעילו החוגים האינטרסנטיים השונים במפלגה בניסיון להבטיח את ייצוגם גם בכנסת הרביעית. מלבד נציגי החוגים נאבקו גם אישים מרכזיים על מעמדם. ישראל רוקח זעם על חיים לבנון שירש את מקומו בראשות עיריית תל–אביב על שסירב לפנות לו את המשרה הרמה כאשר נאלץ לעזוב את משרד הפנים. רוקח איים לרוץ ברשימה עצמאית אם לא יוצב במקום השני ברשימה.

הציונים–הכלליים השקיעו מאמץ רב במערכת הבחירות לכנסת של 1959. ראשיהם הבינו שזו מלחמת מאסף כדי למנוע את מחיקת שארית הישגה של המפלגה בבחירות לכנסת השנייה. כבר בחודש מאי 1959 , חצי שנה לפני יום הבחירות, נקראו צירי הוועידה הכ"א של המפלגה לכנס מיוחד לקראת הבחירות ובו הוצגה לפניהם 'תוכנית ארבע השנים' שגיבשה הנהגת המפלגה כמצע שיוצג לציבור וינחה את המפלגה לאחר הבחירות.‏[2] הציונים–הכלליים הניפו שני דגלים עיקריים בתעמולת הבחירות שלהם: האחד, הדגל הכלכלי — הצגת המצב הכלכלי במדינת ישראל והצורך לשחרר את הכלכלה מריכוזיות היתר ומהעדפת המשק ההסתדרותי על פני הפרטי. דוברי הציונים–הכלליים קשרו בין הרפורמות הכלכליות הנדרשות בישראל, שיסייעו למעמד הבינוני ויקרבו את כלכלת ישראל לכלכלת המערב, לבין חידוש העלייה של יהודים מבוססים לישראל.‏[3] הדגל השני היה שינוי שיטת הבחירות — עמדה עקיבה של מפלגתם. נושא זה שימש את הציונים–הכלליים בשתי דרכים: הוא העניק למפלגה ממד חדשני בהציגו אותה כשואפת לרפורמות מקיפות במדיניות הפנים, בניגוד לדימוי השמרני שלה. בו בזמן שימשה התביעה לשינוי שיטת הבחירות אמצעי לניגוח המפלגות היריבות: תנועת החרות הואשמה כי דבקותה הנחרצת בשיטה הקיימת מנציחה את שלטון מפא"י ואילו הפרוגרסיבים הוצגו כמי שמעדיפים אינטרס מפלגתי צר על פני שיטת בחירות שתיטיב עם הדמוקרטיה בישראל אף שייתכן כי תביא להיעלמותם או תאלץ אותם להתמזג עם מפלגה גדולה יותר.

ההתמזגות עם המפלגה הפרוגרסיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות לכנסת החמישית (1961) התאחדו הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית לשם הקמת המפלגה הליברלית הישראלית. ב-1965 הקימה המפלגה הליברלית גוש פוליטי משותף עם חרות בשם גח"ל, שהיווה את הבסיס לליכוד שהוקם ב-1973.

אחת הקושיות ההיסטוריות שהותירו אחריהם הציונים הכלליים קשורה לכך שבפרקי זמן מסוימים היה כוחם האלקטורלי הפוטנציאלי שקול או קרוב לזה של מפלגות הפועלים. ובכל זאת לא זכו להגמוניה הפוליטית לה קיוו. ייתכן שההסבר לכך נעוץ בעובדה שלא הקימו מנגנונים יעילים בעלי עצמה מגייסת כמו ההסתדרות ותנועות הנוער של יריביהם משמאל (ולמעשה גם של יריביהם מימין). הם גם לא הותירו אחריהם הגות או כתבים משמעותיים כיריביהם משני צדי המפה הפוליטית. למעשה, גם לא עמד בראשם מעולם מנהיג כריזמטי דוגמת דוד בן-גוריון משמאל, או זאב ז'בוטינסקי, ומאוחר יותר מנחם בגין מימין. המנהיג היחיד שעשוי היה להוות דגם למנהיג מעין זה עבור הציונים הכלליים היה, כמובן, חיים ויצמן, אולם הלה נמנע מעיסוק בפוליטיקה מפלגתית לשמה, והוא הנהיג את התנועה הציונית, ובמידה מסוימת אף את העם היהודי, מבלי להישען על מנגנון מפלגתי ומבלי להכפיף עצמו אל מנגנון שכזה.

מראשי התנועה בישראל: ישראל רוקח - ראש עירית תל אביב ושר הפנים בממשלת ישראל, פרץ ברנשטיין - שר בממשלת ישראל, יוסף ספיר - שר בממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים.

אידיאולגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הייתה בעלת צביון ליברלי-קפיטליסטי מובהק שייצגה את מעמד הביניים. למרות שהייתה שייכת לימין הפוליטי, פעלה המפלגה בתקופת היישוב במסגרת מוסדות היישוב וארגון ההגנה ובענייני ביטחון ומדיניות דגלה בקו מתון. בעיניני חברה וכלכלה דגלה המפלגה במשק קפיטליסטי וביוזמה חופשית והתנגדה למשק ההסתדרותי.

הציונים הכלליים תמכו בממלכתיות שמגמתה טיפוח המגזר הכלכלי הפרטי, אך עיצובה במתכונת הסדרית המגבילה את כוחה של מפלגת השלטון. הממלכתיות ההסדרית הימנית שהציונים הכלליים תמכו בה נועדה להגן עליהם מכוחה הרב של מפא"י, שהנהגתה נתפשה כהנהגה מנצחת וכמייסדת המדינה, ולמנוע תרגום הכוח הזה לעיצוב ממלכתיות שמאלית שתפגע באינטרסים של המגזר הפרטי שהמפלגה ייצגה. המפלגה חתרה לכך שהריכוזיות הממלכתית תצמצם את תפקידיהן הכלכליים והחברתיים של הסתדרות העובדים ותנועות התיישבות בחברה החדשה. חשש מפני השלטת המגזר ההסתדרותי על המשק הישראלי שהיה נתון לשלטונה של מפא"י היה המניע העיקרי לממלכתיות הימנית של הציונים הכלליים, למרות הסתירה המסוימת בינה ובין הרטוריקה שלהם בדבר שוק חופשי משוחרר מעול פיקוחים ומונופולים של הממשלה. בפולמוסים שעניינם הגבול הכלכלי-חברתי בין המדינה לחברה האזרחית דרשה המפלגה להרחיב דווקא את תחומה של המדינה על חשבונם של ארגונים וולונטריים ובעיקר על חשבון ההסתדרות וההתיישבות העובדת.

נציגי המפלגה בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסת חברי כנסת הערות
מועצת המדינה הזמנית (1948) 4 נציגים: דניאל אוסטר, אליהו ברלין, פרץ ברנשטיין, יצחק גרינבוים
הכנסת ה-1 (1949) 7 מנדטים: פרץ ברנשטיין, יעקב גיל, יוסף ספיר, יוסף סרלין, שושנה פרסיץ, יעקב קליבנוב, ישראל רוקח
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השנייה (1951) 20 מנדטים: עזרא איכילוב, אליהו אלישר, חיים אריאב, שמחה בבה, חיים בוגר, שמעון בז'רנו, פרץ ברנשטיין, שמעון גרידי, בן-ציון הראל, שלום זיסמן, נחום חת, בת-שבע כצנלסון, זלמן סוזאיב, אברהם סטופ, יוסף ספיר, יוסף סרלין, ג'ורג' פלש, שלמה פרלשטיין, שושנה פרסיץ, יעקב קליבנוב, ישראל רוקח, אלימלך-שמעון רימלט, בנימין ששון
הכנסת השלישית (1955) 13 מנדטים: עזרא איכילוב, חיים אריאב, שמחה בבה, שמעון בז'רנו, פרץ ברנשטיין, בן-ציון הראל, זלמן סוזאיב, יוסף ספיר, יוסף סרלין, שלמה פרלשטיין, שושנה פרסיץ, יעקב קליבנוב, ישראל רוקח, אלימלך-שמעון רימלט ב-16 ביוני 1957 נפטר חיים אריאב. החליף אותו יעקב קליבנוב.

לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן

הכנסת הרביעית (1959) 8 מנדטים: שניאור זלמן אברמוב, עזרא איכילוב, פרץ ברנשטיין, משה נסים, יוסף ספיר, יוסף סרלין, צבי צימרמן, אלימלך-שמעון רימלט ב-8 במאי 1961 התאחדו הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית והקימו את המפלגה הליברלית הישראלית.
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יניב בן-עוזי, "תנו לחיות בארץ הזאת! מפלגת 'ציונים כלליים' 1949–1952", קתדרה 127, ניסן תשס"ח
  • דרור זייגרמן, המהפך הליברלי: מיזוגים פוליטיים: חקר המפלגה הליברלית בישראל, הוצאת שוקן, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ .( 15 באוגוסט 1955 ) 12 . משה שרת, יומן אישי, ד, תל–אביב 1978 , עמ' 11
  2. ^ ננעל כנס צירי הוועידה הכ"א של הציונים הכלליים: אושרה התוכנית להרחבת סמכות השלטון המקומי', . הבוקר, 8 במאי 19
  3. ^ משה קלכהיים (עורך), בשירות האומה: חצי יובל לפועלו הציוני של אריה לייב דולצין, תשט"ז-תשמ"ג/ 1982-1956 , ירושלים תשמ"ז, עמ' 3