בית הנכות בצלאל
| בית הנכות הלאומי בצלאל | |
|---|---|
| פרטים | |
| סוג | מוזיאון לאמנות ואתנוגרפיה |
| שנת פתיחה | 1912 |
| שנת סגירה | 1965 |
| כתובת | רח' שמואל הנגיד 12, ירושלים |
| מייסדים | ישראל אהרוני, בוריס שץ |
| אוצר ראשי | מרדכי נרקיס (1925-?) |
בית הנכות בצלאל, או כפי שנכתב באותה תקופה - "בית הנכאת", היה מוזיאון וחלל תצוגה אשר הוקם לצד בית הספר לאמנות "בצלאל", ברחוב שמואל הנגיד 12 בירושלים. המוזיאון פעל בין השנים 1906-1965. כיום פועל במקום זה בית האמנים של אגודת הציירים והפסלים בירושלים.
תחילתו של המוזיאון היה כמוזיאון לתולדות הצומח והחי בארץ ישראל. ישראל אהרוני, מקים האוסף, שימש כזואולוג וכאספן דגימות עבור מוזיאונים שונים באירופה כגון מוזיאון הטבע וגן-החיות של ברלין. בוריס ש"ץ, מקים "בצלאל", ראה יתרון באפשרות להקמת האוסף הזואולוגי, בכך שיוכל לשמש עזר לאמנים לשלב את חיי הטבע של ארץ הקודש בעבודותיהם.[1]
החל משנת 1909 קיבל המוזיאון גוון יותר אתנוגרפי, ברוחו של שלמה אנסקי, אשר הקים מוזיאון אתנוגרפי יהודי בסנקט פטרבורג. חלק מן האוסף של בית הנכות נתקבל כתרומה בערבות תערוכות אשר ערכו אנשי "בצלאל" באירופה. בין המוצגים שנתרמו היו דיוקן עצמי של יוסף ישראלס, דיוקן של מקס ליברמן, אוסף שבלולים שנשלח מברלין, מרכבתו של משה מונטיפיורי ועוד.[2]
תצוגת בית הנכות נפתחה לציבור הרחב בפסח, שנת 1912. הוא הפך למוקד של ביקורים של ראשי היישוב. ביקור חשוב נערך בשנת 1916 ובו ביקר ג'מאל פאשה, שר הימייה של האימפריה העות'מאנית, בליווי פמלייה ובה הפאשה של ירושלים ונכבדים נוספים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה פנה ש"ץ אל ועד הצירים בבקשת תמיכה למוזיאון. בבקשתו תיאר את מאמצי שימור המוזיאון בזמן המלחמה מפני הטורקים. הוועד הקציב למוזיאון סכום כספי מסוים והיה נתון תחת אחריותו של הוועד, אולם ש"ץ לא הצליח להגדיל את המוזיאון, אשר תצוגתו מנתה אז כ-3,000 פריטים, בשל סגירת גבולות הארץ.
החל מתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 החלה הפרדה של האוסף הזואולוגי מן האוסף הכללי. האוסף, אשר כונה "בית נכות חקלאי" הועבר לניהול עצמאי ובשנת 1925, עם פתיחת האוניברסיטה העברית, נמסר לרשותה. במקביל, פעל ש"ץ במטרה להפוך את החלק האחר של האוסף למוזיאון לאומי, תחת אחריותו של ועד הצירים. פועלו של ש"ץ נשא פרי וב-2 ביוני 1925 נפתח "בית הנכות הלאומי בצלאל" בפיקוחו של מרדכי נרקיס.
המוזיאון, אשר נפתח לציבור מדי יום, בתחילה בשעות אחר הצהריים, כלל שבעה אולמות של אמנות, ברובה המכריע של אמנים יהודים, אולם המציג את דיוקנותיהם של "גדולי ישראל", אולם נורדאו, אולם הירשברג, בו הוצגה יצירתו של שמואל הירשנברג - "היהודי הנצחי" (1900), ואולם "נאד הדמעות" ובו הוצגו ציורי פרעות מאת אבל פן לצד שרידים מפרעות ביהודים. אולם, זרם המבקרים הדל, חוסר תמיכתם הכספית של הארגונים היהודים ב"בצלאל" בכלל ובמוזיאון בפרט, הביאו את המוזיאון לסף סגירה ואת נרקיס, מנהלו, אל עוני ורעב. בשנת 1929 נסגר בצלאל "הישן" סופית.
עם פתיחתו של מוזיאון ישראל, בשנת 1965, צורף אליו האוסף של בית הנכות. אוסף זה שימש את הגרעין של אגף האמנויות של המוזיאון.
[עריכה] לקריאה נוספת
- שילה-כהן, נורית, "בצלאל" של שץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג.
- כץ, קארל, "משכן במדבר", אריאל, אביב תשכ"ה, 1965.