גמגום
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גמגום הוא הפרעת דיבור שבה שטף הדיבור מופרע על ידי חזרתיות בלתי רצונית והארכת צלילים, הברות, מילים או ביטויים; וכן הפסקות בלתי רצוניות בדיבור שבהן המגמגם אינו מסוגל כלל להפיק צליל דיבור.
תוכן עניינים |
[עריכה] מהות הגמגום
בדרך כלל אנו מכירים גמגום על ידי חזרתיות בלתי רצונית על צלילי דיבור, אבל הגמגום כולל גם היסוס בדיבור או הפסקה לפני תחילת הדיבור, אליו מתייחסים מגמגמים כ"חסם" (בלוק) בדיבור, וכן הארכת צלילי דיבור מסוימים, בדרך כלל הברות. רוב תופעות הגמגום אינן ניתנות לזיהוי על ידי המאזין, אלה כוללות פחד מפני צלילים ומילים מסוימות, פחד מדיבור במצבים מסוימים, חרדה, מתח, רחמים עצמיים, בושה וכן תחושה של "איבוד שליטה" במהלך הדיבור. מצבו הרגשי של האדם המגמגם בתגובה לגמגום היא ההיבט הקשה ביותר של הפרעת דיבור זו. המונח "גמגום" מתייחס לקשת רחבה של דרגות חומרה הכוללת אנשים עם הפרעת דיבור אשר כמעט ואיננה ניתנת להבחנה, אנשים שהפרעת הדיבור שלהם היא "קוסמטית" בעיקרה ומנגד אנשים עם ביטויים קשים ביותר של גמגום, עד כדי קושי ממשי לתקשר באופן מילולי.
גמגום איננו נובע בדרך כלל מבעיה פיזית בהפקת צלילי הדיבור (ראו ערך הפרעות דיבור) או קושי בניסוח מחשבות בשפה מדוברת (ראו ערך דיסלקסיה). למרות תדמיתם של המגמגמים, לגמגום אין כל קשר לרמת האינטליגנציה של הפרט המגמגם. להוציא את הקושי בדיבור, אנשים מגמגמים הם בדרך בעלי יכולות רגילות בכל שטח אחר. חרדה, ביטחון עצמי נמוך, עצבנות ומתח, אינם גורמים לגמגום אף על פי שהם לעתים התוצאה של הפרעת דיבור זו, עקב תדמיתה בציבור.
הפרעת דיבור המתבטאת בגמגום איננה יציבה, הגמגום עשוי להתבטא במידה רבה יותר במצבים מסוימים, כגון שיחה בטלפון, מאשר במצבים אחרים, בהתאם למידת החרדה המלווה את הפעילות. אנשים מגמגמים עשויים להיות מסוגלים לזמר ללא כל פגם או לקרוא מן הכתב.
הגם שהגורם לתופעת הגמגום אינו ידוע, ההשערה היא שלגמגום יש יסודות בתורשה ובנוירופיזיולוגיה. לגמגום אין תרופה או מרפא, אף שקיימות טכניקות טיפוליות רבות לשיפור יכולת הדיבור אצל מגמגמים.
[עריכה] ממדי התופעה
על פי נתונים שנאספו בארצות הברית, 2.5% מכלל הילדים בגילאי טרום-חובה מגמגמים, בממוצע אחד מכל ארבעים ילדים. בגילאי ילדות מסוימים אחוז המגמגמים הוא גבוה יותר ומגיע עד כדי 5%.[1]
במחקרים שנעשו באוכלוסייה הבוגרת נמצא כי כמעט 1% מן האוכלוסייה מגמגמים. [2] תופעת הגמגום נפוצה בין גברים פי ארבעה מאשר בין נשים. [3] בעבר היו חוקרים שטענו כי בארצות מסוימות אחוז המגמגמים גבוה מאשר בארצות אחרות בעולם, אולם הדעה הרווחת היום היא כי אין בסיס להנחה זו. אולם, סביר יותר להניח כי התופעה בולטת יותר בארצות שבהן לא מפותח הטיפול בהפרעות תקשורת.
[עריכה] גורמים
לא ידוע גורם בודד או בלעדי לגמגום. קיימות תאוריות שונות באשר למקורו של הגמגום ולגורמים התורמים לו.
[עריכה] תורשה
במחקרים נמצאה קורלציה בין גמגום לבין גנים מסוימים.[4] אולם, עדיין לא הוכח קיומו של גורם גנטי לגמגום. מחקרים רבים חקרו את תופעת הגמגום המשפחתי, אולם תוצאות מחקרים אלה יכולות להיות מוסברות על רקע גנטי כמו גם רקע סביבתי.
[עריכה] נוירולוגיה של גמגום אצל מבוגרים
סריקות מוח של מגמגמים מבוגרים חשפו מספר מבנים לא רגילים מבחינה נוירולוגית:
- אצל מגמגמים מבוגרים, בעת הדיבור, קיימת פעילות מוגברת באונה הימנית של המוח, הפעילה יותר בעת פעילות רגשית, לעומת האונה השמאלית. אצל מבוגרים לא מגמגמים, בעת הדיבור קיימת פעילות מוגברת באונה השמאלית. אין זה ידוע האם דפוס זה של פעילות מוחית אצל מגמגמים נובע מפגם כלשהו באזורי הדיבור באונה השמאלית, אשר כתוצאה ממנה ממלאים את תפקיד הדיבור אזורים באונה הימנית שאינם מתאימים לפעילות זו. ייתכן אף שהפעילות המוגברת באונה הימנית קשורה לפחדים, חרדות, או רגשות אחרים הבאים יחד עם הדיבור אצל מגמגמים.
- בעת הדיבור, אצל מגמגמים מבוגרים קיימת תת-פעילות במרכזי הבנת הנשמע. מחקר אחד מסיק כי מגמגמים אינם יכולים לבצע אינטגרציה של הנשמע עם הפעילות הפיזית, זאת אומרת, להשוות כיצד קולם נשמע עם האופן שבו הם חשים את תנועת השרירים המעורבים בדיבור.[5].
- מחקר שהתמקד בבחינת אזור הפלנום טמפורל (planum temporale), אזור אנטומי במוח האחראי לעיבוד השמע. בדרך כלל אצל בני האדם אזור זה גדול יותר באונה השמאלית וקטן יותר באונה הימנית. אצל מגמגמים נמצאה תופעה הפוכה ולפיה אזור זה גדול יותר באונה הימנית מאשר בשמאלית.[6]
- אצל מגמגמים מבוגרים נמצאה פעילות-יתר של האזור במוח האחראי לבקרת הפעילות המוטורית שבדיבור. ממצא זה אינו מפתיע היות שהגמגום מתבטא במתח-יתר ובגירוי-יתר של נשימה, מיתרי הקול ושרירי האיברים המעורבים בהגיית המילים (שפתיים, לסת, לשון).
לא נעשו מחקרים של סריקות מוח בילדים מגמגמים ועל כן לא ידוע האם תופעות נוירולוגיות דומות קיימות גם בגיל הילדות.
דעה מובילה נוספת באשר למקור הגמגום גורסת כי הוא נגרם על ידי בעיה בתיאום עצבי במוח. מחקרים שנעשו לאחרונה מצביעים על כך שקיים קשר בין גמגום לבין מוליכים עצביים פגומים בין אזורי הדיבור והשפה, שניהם באונה השמאלית של המוח. פגמים כאלה עשויים להיגרם כתוצאה מנזק מוחי בשלבי ההתפתחות המוקדמים או מפגם גנטי.
מחקרים הדמיה שונים אף הדגימו כי אצל מגמגמים קיימת זרימת דם מופחתת לאזורים מסוימים במוח. במחקרים אלה נבחנה השפעתה של תרופה בשם הלופרידול (haloperidol) אשר לה נמצאה השפעה חיובית הן בשיפור זרימת הדם והן בהפחתת הגמגום.
[עריכה] שינויים כתוצאה ממתח בגמגום
במצבים מסוימים, למשל בעת שיחת טלפון, הגמגום עלול להתגבר, או לפחות, בהתאם למידת החרדה הנוצרת אצל המגמגם כתוצאה מפעילות זו. בעת מצבי מתח, קול האדם משתנה. השרירים המעורבים בהגיית הדיבור מתוחים יותר וכך עולה טון הדיבור. אנשים מנסים לדבר מהר יותר, חוזרים על מילים או חלקי משפטים. אנשים אף מוסיפים הברות הממלאות "חללים" בין המילים, כגון "אה". אלה הן הפרעות דיבור רגילות. מחקר אחד מצא כי במצבי מתח, אנשים שאינם מגמגמים, אשר דיבורם הרגיל מכיל 0% של הפרעות דיבור, בעת מצב מתח, כאשר נתבקשו למלא משימה פשוטה ולנקוב בשמות צבעים, דיבורם הכיל 4% של הפרעות דיבור. אצל מגמגמים שבדיבורם 1% של הפרעות דיבור, תחת מתח דיבורם הכיל 9% של הפרעות דיבור.[7]הגמגום עצמו מפחית את מידת המתח אצל האדם ב-10%, כפי שנמדד בלחץ הדם.[8] אולם הוא מגביר את המתח אצל המאזין. נראה שהגמגום מפחית את המתח אצל הדובר רק באופן זמני, אבל אחר כך גורם למתח. הפחתת ויצירת המתח אצל המגמגם היא בדפוס מעגלי שבו קיים גמגום בהבהרה הראשונה של המילה הראשונה, אחר כך המגמגם יאמר את שארית המילה ומספר מילים נוספות ברצף ואז קיים גמגום נוסף, שוב מספר מילים ברצף וחוזר חלילה.
מחקר אחד מצב כי ייתכן וקיים קשר פתו-גנטי בין גמגום התפתחותי ותסמונת טורט.
[עריכה] גמגום בתרבות
משה, בנסיון להימנע משליחותו אל העם, העיד על עצמו בפני אלוהים "כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי" (שמות, ד', י'). על פי אגדות חז"ל גמגומו של משה נבע מנסיון שנוסה על ידי פרעה בעודו ילד, במהלכו מלאך היטה את ידו מקערת הזהב לקערת גחלים לוהטות. משהכניס משה את ידו הכוויה לפיו - נכווה גם פיו. מאז היה כבד פה וכבד לשון, קרי - מגמגם [1].
[עריכה] טיפול בגמגום
כיום אין טיפול מרפא גמגום. בעבר, הגמגום הוערך כתופעה נפשית שניתנת לריפוי באמצעות טיפולים פסיכולוגיים לסוגיהם. היום המרכיב של טיפול פסיכולוגי מתמודד עם קבלה עצמית של המגמגם.
קיימים שיטות טיפול מדיסציפלינת קלינאות תקשורת שמתמקדות בטיפול ממוקד אינטנסיבי במשך מספר שבועות. בגמר הטיפול יש שיפור ניכר בשטף הדיבור עד כדי שטף מלא, אולם שמירה על השטף דורשת תרגול רב ומתמשך, למעשה לאורך כל חיי המגמגם. טיפול זה יוצר עיוות מסוים בצליל שמשמיע המגמגם. השפעות הטיפול יורדות במשך הזמן.
טיפול תרופתי
ישנן תרופות פסיכיאטריות שבאופן מקרי התגלה על השפעה חיובית בשיפור השטף אצל חלק מהמגמגמים, לעתים במחיר תופעות לואי.
תרופה מבטיחה - Pagoclone גילתה שיפור בשטף אצל אחוז ניכר מהמגמגמים ללא תופעות לואי. התרופה עברה שני שלבי ניסוי במינהל התרופות האמריקאי (FDA). השלב השלישי והאחרון מתעכב בשל עלותו הגבוהה ושיקולים מסחריים של יצרני התרופות.
[עריכה] הסתרת הגמגום
מגמגמים רבים נוטים לנסות להסתיר את הגמגום. חלקם על ידי דיבור מהיר מאוד תוך בליעת הברות.
טכניקה נוספת היא החלפת מילים. כאשר מגמגם "מרגיש" שהוא עומד להיתקע במילה או הברה, הוא מחליף אותה במילה אחרת או מוסיף מילת קישור שלא נדרשת.
טכניקה נוספת היא השהיית הדיבור עד שהחסימה תעלם
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Proctor A., Duff, M.. and Yairi, E. (2002). "Early childhood stuttering: African Americans and European Americans." ASHA Leader, 4:15, p.102.
- ^ Craig. A, Hancock K, Tran. Y, Craig. M, & Peters, K. (2002). "Epidemiology of stuttering in the communication across the entire life span." Journal of Speech Language Hearing Research, 45:1097-1105.
- ^ Yairi, E, & Ambrose, N. (2005). Early childhood stuttering. Austin, TX: Pro-Ed, Inc. Kloth, S., Janssen, P., Kraaimaat, F. & Brutten, G. (1995). "Speech-motor and linguistic skills of young stutterers prior to onset." Journal of Fluency Disorders, 20, 157-170. Yairi, 2005; “On the Gender Factor in Stuttering,” Stuttering Foundation of America newsletter, Fall 2005, page 5.
- ^ Comings, D., et al., "Polygenic Inheritance of Tourette Syndrome, Stuttering, Attention Deficit Hyperactivity, Conduct, and Oppositional Defiant Disorder," American Journal of Medical Genetics 67:264-288 (1996).
- ^ Braun, A.R., Varga, M., Stager, S., Schulz, G., Selbie, S., Maisog, J.M., Carsom, R.E., Ludlow, C.L. "Atypical Lateralization of Hemispehral Activity in Developmental Stuttering: An H215O Positron Emission Tomography Study," in Speech Production: Motor Control, Brain Research and Fluency Disorders, edited by W. Hulstijn, H.F.M. Peters, and P.H.H.M. Van Lieshout, Amsterdam: Elsevier, 1997
- ^ A. L. Foundas, MD, A. M. Bollich, PhD, J. Feldman, MD, D. M. Corey, PhD, M. Hurley, PhD, L. C. Lemen, PhD and K. M. Heilman, MD. "Aberrant auditory processing and atypical planum temporale in developmental stuttering," Neurology, 2004;63:1640-1646.
- ^ Caruso, A., et al. "Adults Who Stutter: Responses to Cognitive Stress." Journal of Speech and Hearing Research, 37, 746-754, August 1994.
- ^ Perkins, W., Dabul, B. "The Effects of Stuttering on Systolic Blood Pressure." Journal of Speech & Hearing Research, Vol. 16, No. 4, December 1973.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פורום גמגום באתר "תפוז אנשים"
- האגודה הבינלאומית לגמגום
- הליגה האירופאית לאגודות גמגום
- מציאות מדומה עשויה לעזור לגמגום
