נאום המלך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נאום המלך
The kings speech v3.jpg
כרזת הסרט בישראל
שם במקור: The King's Speech
בימוי: טום הופר
תסריט: דיוויד סיידלר
שחקנים ראשיים: קולין פירת'
ג'פרי ראש
הלנה בונהם קרטר
מוזיקה: אלכסנדר דספלה
הקרנת בכורה: 26 בנובמבר 2010
משך הקרנה: 118 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 15 מיליון דולר
הכנסות: 414,211,549 דולר (20 במאי 2011)
פרסים: פרס אוסקר
פרס גילדת שחקני המסך
פרס באפט"א
דף הסרט ב-IMDb

נאום המלךאנגלית: The King's Speech) הוא סרט דרמה בריטי-אוסטרלי משנת 2010 בבימויו של טום הופר, אודות מלך בריטניה ג'ורג' השישי הסובל מגמגום, ויחסיו עם קלינאי התקשורת ליונל לוג שעזר לו להתגבר על כך. את התסריט לסרט כתב דיוויד סיידלר (שסבל בעצמו מגמגום) בהתבסס על התרחשויות אמיתיות.

בדרמה התקופתית מככבים השחקנים קולין פירת' המגלם את ג'ורג' השישי, וג'פרי ראש המגלם את לוג. צילומי הסרט החלו בחודש נובמבר 2009 בבריטניה. הסרט יצא בארצות הברית בתפוצה מוגבלת ב-26 בנובמבר 2010, ועלה לאקרנים ברחבי בריטניה ב-7 בינואר 2011. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיך אלברט, דוכס יורק, סובל מקשיי דיבור ומפחד במה. אשתו של אלברט (אליזבת, המלכה האם לעתיד), מביאה את בעלה לטיפול אצל מטפל אוסטרלי לא מוכר בשם ליונל לוג. לאחר התחלה קשה, הנסיך הביישן והמטפל האקסצנטרי מקיימים סדרת טיפולים, ועם התקדמות הטיפול נרקם ביניהם קשר חזק. בינתיים, נפטר אביו של הנסיך אלברט, המלך ג'ורג' החמישי, ויורשו, המלך אדוארד השמיני (אחיו של הנסיך אלברט) מוותר על כס המלוכה, עקב אהבתו לווליס סימפסון ב-1936. אירועים אלה הופכים את הנסיך אלברט למלך, הנקרא ג'ורג' השישי. העולם עומד באותה עת על סף מלחמת העולם השנייה, ובריטניה נזקקת נואשות למנהיג בוטח. בתמיכת המטפל, משפחתו, ווינסטון צ'רצ'יל, מתגבר המלך על הגמגום ונושא נאום-רדיו רב השראה המאחד את בני עמו בתחילתה של המלחמה.

צוות שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוק היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טום הופר מביים את נאום המלך

לדברי התסריטאי דייוויד סיידלר, הבמאי טום הופר עמד על כך שהסרט ידייק ככל האפשר בהיבט ההיסטורי. יחד עם זאת, בסרט נעשו מספר שינויים מטעמים אמנותיים כדי להציג דרמה אנושית. הפרופ' קאתי שולץ ציינה כי יוצרי הסרט הידקו את משך השתלשלות האירועים כך שיתרחשו לאורך שנים ספורות,‏[1] כאשר למעשה, הדוכס מיורק החל לעבוד עם ליונל לוג באוקטובר 1926, עשר שנים לפני משבר הוויתור על הכתר, והשיפור בדיבורו ניכר תוך חודשים ולא שנים כפי שנטען בסרט. בראיון עיתונאי משנת 1952 אמר לוג על הדוכס כי "הוא פתח את אסיפת הפרלמנט האוסטרלי בקנברה בשנת 1927 באופן חלק וללא גמגום", כלומר רק שבעה חודשים לאחר שהחלו לעבוד יחד. היועץ המלכותי הוגו ויקרס הסכים שפרטים היסטוריים שונו לצורכי דרמה. כך, למשל, לא נכחו פקידים בכירים בעת נאום המלך, וגם צ'רצ'יל לא היה מעורב ברמה כזו או אחרת, "אך הצופה הממוצע יודע מיהו צ'רצ'יל: הוא אינו יודע מיהם לורד הליפקס ולורד הואר".

על פי ראיון שהעניק נכדו של ליונל לוג ל-BBC, צוות הסרט קיבל תשעה שבועות לפני הצילומים יומן עם הערות של ליונל אודות הטיפול בדוכס,‏[2] ולא מעט מהמשפטים הזכורים במיוחד מהסרט היו ציטוטים ישירים מהיומן. נכדו של ליונל פיקפק בתיאור המטפל בסרט באומרו "אני לא חושב שהוא אי פעם קילל בפני המלך והוא בוודאי לא כינה אותו ברטי". ההיסטוריון אנדרו רוברטס טוען כי חומרת הגמגום של המלך הוצגה באופן מוגזם.

הגרדיאן תיקן את הצגתו של סטנלי בולדווין כמי שהתפטר עקב סירובו לחמש מחדש את בריטניה, כאשר למעשה, הוא סיים את תפקידו כגיבור לאומי, מותש לאחר עשור בראש הצמרת.‏[3]

תדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריסטופר היצ'נס ואיזאק קוטינר ערערו על האופן בו מצטייר דיוקנו של צ'רצ'יל בסרט. אין עוררין על כך שצ'רצ'יל עודד את אדוארד השמיני לעמוד בפני הלחץ לוותר על כתר המלוכה, בעוד שבסרט הוא מצטייר כתומך נלהב של הנסיך אלברט, וככזה שאינו מתנגד לוויתור. היטצ'נס ייחס זאת ל"יחס הפולחני" סביב מורשתו של צ'רצ'יל, ותהה האם בסרט חכם עשוי היטב, "הסיפור האמיתי לא היה מעט יותר מעניין עבור הקהל?"‏[4] השניים גם מתחו ביקורת על כישלון הסרט להציג נכונה את מדיניות הפיוס כלפי גרמניה. הסרט אמנם אינו מזכיר את הנושא במישרין, אך לטענתם משתמע ממנו כי ג'ורג' השישי התנגד לפייסנות, במיוחד בסצנה האחרונה המציגה את "צ'רצ'יל והמלך בארמון בקינגהם, ואת הכנת נאום האחדות וההתנגדות", בעוד שג'ורג' השישי היה תומך נלהב בפיוס במכתבים ויומנים פרטיים של משפחת המלוכה. כמו כן, יחסו כלפי צ'רצ'יל במציאות היה פושר עד מאוחר במלחמה בגלל תמיכת האחרון באחיו.

ההיסטוריון אנדרו רוברטס טוען כי חומרת הגמגום של המלך הוצגה באופן מוגזם וכי "הדמויות של אדוארד השמיני, ווליס סימפסון וג'ורג' החמישי עוינות יותר ממה שהם באמת היו".

על פי מסמכים סודיים מבית המלוכה, שפורסמו בשנת 2002, המלך ביקש משר החוץ שלו לעודד את ממשלת גרמניה לבדוק את ההגירה הלא מורשית של יהודים ממדינותיהם, כאשר גילה שפליטים יהודים מסתננים לארץ ישראל. בהתאם למידע זה מתחו ארגונים יהודיים שונים ביקורת על מה שהגדירו כטיוח היסטורי.‏[5]

פרופ' אלי שאלתיאל התייחס לאי-הדיוקים שבסרט בהקשר רחב יותר:

כשמטיחים באוזני יוצרים של דרמות היסטוריות פשטניות וקצת סלפניות שכאלה טענות על עיוותים והתעלמויות מוזרות, הם מסתתרים מאחורי רצונם להציג דרמה אנושית - במקרה שלנו אולי על כוח הרצון והידידות - ואת הסיפור ההיסטורי המסובך והמורכב, שאין בו סיפורים פשוטים, הם משאירים להיסטוריונים. עם זאת, אני מתקשה להאמין שהם אינם מודעים לכוחם המכריע והמדהים בתוצאותיו לעצב את הזיכרון ההיסטורי של האדם ברחוב. גם ההיסטוריונים הפופולרים והאהובים ביותר לא יצליחו להפיץ סיפור היסטורי כפי שעושה זאת הקולנוע.‏[6]

ביקורות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה לאהדת מבקרי הקולנוע. אתר Rotten Tomatoes המרכז ביקורות קולנוע העניק לסרט דירוג של 100%, וציין שישנה הסכמה ש"קולין פירת' נותן הופעה מיומנת בנאום המלך, דרמה תקופתית צפויה אך הפקה מסוגננת ומלהיבה".

הסרט זכה בפרס "בחירת הקהל" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, בפרס גילדת שחקני המסך, בפרס באפט"א, קיבל 12 מועמדויות לפרס אוסקר וזכה בארבע מהן, בראשן פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר, ובנוסף פרס הבמאי, פרס התסריט המקורי ופרס השחקן הראשי לקולין פירת'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]