פסוקי השטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת הספר "פסוקי השטן"

פסוקי השטן (The Satanic Verses) הוא ספרו הרביעי של הסופר סלמאן רושדי, אשר ראה אור בספטמבר 1988. הספר תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת כתר בשנת 1989 בהשמטת שם המתרגם[דרוש מקור]. הרומן זיכה את מחברו בפרס "ויטברד", וכן היה בין המועמדים הסופיים לזכייה בפרס בוקר.

פרסומו עורר את זעמם של מוסלמים רבים בעולם בשל הדרך בה מוצגת דמותו של הנביא מוחמד. שמו של הספר מתייחס לפסוקים שנאמרו לנביא מאהונד (מוחמד), שחשב כי נאמרו לו על ידי המלאך ג'יבריל, אך למען האמת נאמרו לו על ידי השטן. הספר גם יוצא באופן ברור נגד אנשים שאונסים את העולם כולו להתאים לפילוסופיית חיים אחת, לא בהכרח מוסלמית או דתית ונגד אנשים שרואים את ההווה לאור ציטוטים מכתבים כל שהם. מעבר לזאת אחת הדמויות השוליות בספר היא אלוהים המוצג שם באופן שאינו מחמיא ולדמות אחרת, נלעגת ומרושעת שנקראת "האימאם" יש ביוגרפיה דומה מאוד לזו של ח'ומייני.

מרבית הדמויות בספר הן בני מיעוטים מוסלמיים. עלילת הספר נעה בין עבר להווה, ובין חצי האי ערב, בעיקר בתקופה שהמוסלמים עוד היו בו מיעוט, להודו ולאנגליה. כספריו הקודמים של רושדי, גם ספר זה מושפע רבות מאירועים אקטואליים כגון מעשי טרור.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר פותח עם התפוצצותו של המטוס "בוסתאן", בואינג 747, מעל חופי אנגליה, ובנפילתם ארצה של שניים מנוסעי המטוס. שני הנוסעים הם בני מיעוטים מוסלמים מהודו שמהגרים לאנגליה. האחד הוא ג'יבריל פרישטה, מהגר חדש, כוכב קולנוע במולדתו הודו (דמות המבוססת על שחקן הקולנוע ההודי אמיטאב באצ'אן), והשני הוא סלאדין צ'אמצ'ה, מהגר ישן ששב לאנגליה מחופשת מולדת, הוא אמן קולות ושחקן תיאטרון במקצועו. ג'יבריל מאוהב בהודו ובז לאנגליה ובשל העובדה שהוא כריזמטי כל פשעיו וחטאיו נסלחים לו ללא הרף על ידי סביבתו. סלאדין סולד מארץ מולדתו, הודו והוא אנגלופיל מושבע. סלאדין משתדל כל הזמן לנהוג באופן תרבותי ומוסרי אך הוא נענש וסובל פעם אחר פעם על לא עוול בכפו. עם נחיתתם ארצה ממנה יצאו ללא פגע - מגלה הראשון, ג'יבריל, כי הילה נדלקה לראשו, ואילו השני, סלאדין, רגליו הפכו לרגלי תיש, וקרניים צמחו מצידי ראשו.

במקביל, רושדי מספר את חזיונותיו של ג'יבריל כמלאך: סיפורו של כפר מדברי אי שם בעבר, אתר עלייה לרגל ובו שוכנים צלמיהם של 360 אלים. בראשם, שלוש האלות החזקות, אל-לאת, עוזה, ואל-מנאת. אך נביא אחד, מאהונד שמו (וזהו על פי הספר הנביא מוחמד) מתעקש להאמין באל אחד, אל-לאה. אנו נחשפים אט אט לדברי הימים של דור שלם מתקופה וממקום זה.

סלאדין מגלה עם חזרתו לביתו שבלונדון כי אשתו שהאמינה כי הוא נהרג בפיצוץ המטוס הביאה הביתה גבר אחר. נישואיו של סלאדין לא עלו יפה משום שהוא התחתן עם בת אצולה אנגלית כדי לחוש אנגלי, אך אשתו התחתנה עמו, עם מהגר מוסלמי, משום שהיא שנאה את אנגליה ורצתה לחוש פחות אנגליה. ג'יבריל לעומתו כן מצליח למצוא את אהובתו, היהודיה אללויה קון, פנויה וחושקת בו.

בעזרת יחסיהם של ג'יבריל ואללויה, כמו גם בעזרת יחסיהם של סלאדין ועמיתתו לעבודה, היהודיה מימי, רושדי משווה את המיעוט המוסלמי למיעוט היהודי החילוני באנגליה. הוא מאיר את הצדדים המגוחכים בכל אחד ממיעוטים אלה ולועג לחילוניות לצד לעגו לדת.

חלקים אחרים של הסיפור מתרחשים במקומות וזמנים שונים. כמו למשל סיפורו של כפר הודי מוסלמי, בהווה, עם התגלותו של המלאך לאחת מבנות הכפר (עיישה) והובלתה את כל בני הכפר במסע עליה לרגל רגלי למכה. כמו סיפור השתלטותו של הנביא מוחמד על מכה וכמו סיפור אהבה ובגידה של זוג אנגלי בדרום אמריקה. קטעים אחרים בספר מספרים על עברם של שני הגיבורים ושל חלק מדמויות המשנה ושל פגישתו של המלאך גבריאל עם "האימאם" - דמות נלעגת ומרושעת שנקראת עם ביוגרפיה דומה מאוד לזו של ח'ומייני. ללא הרף מועבר הקורא מזמן לזמן וממקום למקום, ונדרש לסוגיות של טוב מול רע, עיקשות מול פשרה, שנאה, אהבה, גזענות, אטימות לב ועוד.

הספר מראה את השונה והשווה בין הסיפורים השונים ואחת ההשוואות היותר מעניינות בו היא בין חבורתו של הנביא מוחמד לבין אנשים בולטים בעולם המוסלמי המודרני. בנו של "האימאם" (ככל הנראה רמז לבנו של ח'ומייני שדאג למנהלות המהפכה האירנית) מושווה לח'אלד - עוזרו של מוחמד. בילאל, אחד ממאמיני האסלאם הראשונים שהמשיך להצהיר בקול על עיקרי האסלאם למרות עינויים גופניים שעבר מושווה בתקופה המודרנית ל-"בילאל X שמשדר ברדיו וכובש שוב ושוב את צמרת מצעד הפזמונים" - ככל הנראה רמז למלקולם X ולקט סטיבנס. ההשוואה המאלפת היא בין סלמן המהגר, סופרו של מוחמד שבגד באמונו, כתב דברי כפירה ונרדף על ידי מוחמד, לבין סלמן רושדי עצמו. רושדי, ככל הנראה צפה מראש את תגובת מנהיגי האסלם לספר.

תגובת המוסלמים לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 באוקטובר 1988 הוחרם הספר בהודו, ב-24 בנובמבר הוחרם בדרום אפריקה. בשבועות הבאים הוחרם הספר גם בפקיסטן, בערב הסעודית, במצרים, בסומליה, בבנגלדש, בסודאן, במלזיה, באינדונזיה ובקטאר. הספר נשרף בצורה טקסית בברדפורד שבאנגליה ב-14 ביוני 1989.

ב-14 בפברואר 1989, הוציא האייתוללה ח'ומייני, מנהיג איראן דאז, פתווה המורה על הוצאתו להורג של רושדי. ח'ומייני קרא לספר "חילול קודש כנגד האסלאם", והאשים את רושדי בכפירה - ניסיון לנטוש את האמונה באסלאם, שעונשו מוות. ח'ומייני קרא לכל "המוסלמים הקנאים" להרוג את הסופר, ולהרוג גם את מוציאי הספר, שידעו על תוכנו. כמו כן, ב-24 בפברואר, הציע ח'ומייני פרס של שלושה מיליוני דולרים על ראשו של רושדי.

חנויות ספרים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שהציעו את הספר למכירה, הוצתו. ב-24 בפברואר נורו למוות 12 אנשים בהפגנה מול השגרירות הבריטית. מספר אנשים נהרגו גם במצרים ובמקומות נוספים. קהילות מוסלמיות ברחבי העולם ערכו אסיפות ציבוריות, ושרפו בהן את הספר. ב-1991 נדקר למוות המתרגם ליפנית של רושדי, היטושי איגרשי בטוקיו. המתרגם לאיטלקית של רושדי הוכה ונדקר במילאנו. ב-1993, המוציא לאור של ספריו של רושדי בנורבגיה, ויליאם ניגארד, נורה ונפצע קשה בהתקפה מחוץ לביתו שבאוסלו. 37 אורחים מתו כאשר המלון שבו שהו בסיבס שבטורקיה, הוצת על ידי מפגינים שמחו נגד עזיז נסין, מתרגם רושדי לטורקית. בבלגיה נורו למוות שני מנהיגים מוסלמים שהתנגדו לפתווה של ח'ומייני[1]. שמו של מתרגם הספר לעברית הושמט ממנו, ככל הנראה במטרה להגן עליו. רושדי עצמו מעולם לא ספג פגיעה פיזית. לאחר פרסום הפתווה הוא הושם תחת הגנה על ידי משטרת בריטניה, וב-1998 לאחר דברי פיוס מהשלטון האיראני, הודיע שייצא ממחבואו. הצו, עם זאת, עדיין תקף, שכן רק מפרסמה של פתווה יכול לבטלה, וח'ומייני אינו עוד בין החיים.

ב-2012, בהמשך לתגובות לסרט "תמימות המוסלמים", הבהיר האייתולה חמינאי כי הפתאווה על ראשו של רושדי עדיין תקפה, וכי הפרס להורגו עומד על 3.3 מיליון דולר.‏[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]