גנבת אוסף השעונים מהמוזיאון לאמנות האסלאם

**"המלכה" - מרי אנטואנט - שעון מספר 160 של ברגה**
אחד השעונים שנגנבו והוחזרו למוזיאון

גנבת אוסף השעונים מהמוזיאון לאמנות האסלאם^[א] בירושלים התרחשה בסוף השבוע של 15–16 באפריל 1983. נעמן דילר פרץ למוזיאון לאומנות האסלאם וגנב את רוב שעוני האוסף, ביניהם "שעון מספר 160" (אנ') שכינויו "המלכה", אשר ייצר אמן השעונים אברהם-לואי ברגה, ושהוזמן עבור מרי אנטואנט.

למרות החקירה הענפה שנפתחה לאחר ההתפרצות, העבריין לא נודע עד שנת 2006, כאשר התגלו עדויות להופעת חלק מהשעונים. בהמשך נערכה חקירה והתגלה כי הפורץ היה נעמן דילר, שנפטר בשנת 2004. חלק הארי של האוסף, בו גם "המלכה", הוחזר למוזיאון ומוצג בו^[1].

ההתפרצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החשד שהתעורר לאחר ההתפרצות, השתתפו בה שלושה פורצים שהחנו משאית לצד קיר המוזיאון כדי להסתיר את מעשיהם, כופפו סורגי חלון באמצעות מגבה (ג'ק) ונכנסו באמצעות סולם חבלים ומזרנים. הסתבר שהאזעקה הייתה מקולקלת והשומר ישן או ששהה בקומה אחרת.

הפורצים נכנסו אל האגף בו הוחזק האוסף בן 191 השעונים של דייוויד סלומונס, אשר נחשב לאוסף השעונים הנדירים השלישי בחשיבותו בעולם, וגנבו ממנו 106 שעונים, שהיו היקרים ביותר באוסף^[2].

נראה היה כי שהו במקום שעות רבות בהן אכלו ושתו, שכן נמצאו במקום שאריות כריכים, פחיות שתייה קלה וכן כלי עבודה ששימשו אותם במהלך ההתפרצות^[3].

חקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתפרצות התגלתה בבוקר יום ראשון, ב־17 באפריל, על ידי שומר המוזיאון. ערכה הכספי של הגניבה היה הגבוה ביותר בישראל באותה עת.

בממצאים שנותרו בזירה לא היה שום קצה חוט לפיענוח ולכן עברה החקירה למישור המודיעיני. פרטי הפריטים נמסרו לסוחרי אמנות, בעלי גלריות, ואספנים בישראל ומחוץ לה. התבקש סיוע מהמוסד ומהאינטרפול ובמקביל החלו לחקור בפרשה גם חוקרים פרטיים של חברת הביטוח ואף עיתונאים. הובטחו פרסים כספיים למי שימסור מידע ופיסות מידע אכן הגיעו, אך כל המידע התגלה כחסר בסיס, הפרשה נותרה בגדר תעלומה והתיק הוגדר כעל"ן (עבריין לא נודע).

הגילוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש אוגוסט 2006 פנה סוחר אמנות ועתיקות מתל אביב בשם ציון יעקובוב למנהלת האמנותית של המוזיאון, רחל חסון ואמר ש־"מצא" את השעונים הגנובים. הוא סיפר כי עורכת דין הילה אפרון גבאי פנתה אליו כדי שיעריך 39 שעונים השייכים ללקוחה שלה המבקשת להישאר אנונימית.

אנשי המוזיאון הגיעו למשרדה של עורכת הדין, אך השעונים לא היו במשרד אלא בכספת בבנק דיסקונט בפתח תקווה. אנשי המוזיאון הציגו בפני עורכת הדין קטלוג של השעונים הגנובים, וזו זיהתה חלק מהם וטענה שהשעונים שייכים ללקוחה שלה, אשר קיבלה אותם בירושה מבן זוגה שנפטר. כשחזרו נציגי המוזיאון לעורכת הדין ביום המחרת, היא הציגה בפניהם שלושה ארגזי קרטון שבהם 40 שעונים ארוזים בנייר עיתון, ביניהם "המלכה", ה־"סימפתיק" ושעון האקדח. מרבית הפריטים היו שלמים, אולם בחלקם חסרו יהלומים, אבני חן וזהב. התנהל משא ומתן חפוז בו הוסכם שהשעונים יוחזרו למוזיאון תמורת פיצוי סמלי של 35,000 דולר והוסכם כי זהות הלקוחה לא תיחשף, אלא המשא ומתן ייעשה באמצעות עורכת הדין.

הנהלת המוזיאון לא דיווחה למשטרה על החזרת השעונים, אלא החלה לתקן ולשפץ אותם. רק בשנת 2007 נודע למשטרה על החזרת חלק מהשעונים וזו הטילה את המשך החקירה על היחידה המרכזית של מחוז ירושלים. בחקירה התברר כי הלקוחה היא נילי שמרת והמוריש הוא בעלה נעמן דילר.

דילר ושמרת הכירו בשנות השישים, אך רק בשנות השמונים חודש הקשר ביניהם ובהמשך הם עברו לחיות כבני זוג. בשנות האלפיים חלה דילר בסרטן העור, אשר התפשט לעצמות. ב־14 באפריל 2003, בדיוק 20 שנה אחרי ההתפרצות למוזיאון, נישא הזוג, אולם שמרת המשיכה לחיות בארצות הברית ודילר בתל אביב. באפריל 2004 מת דילר ועם מותו ציווה את כל רכושו לשמרת, כשהוא מפרט אתרים שונים בהם הוחזק רכושו. הוא גם הנחה אותה לא לנסות למכור בעצמה את השעונים, אלא לעשות זאת באמצעות עורך דין פלילי, וכך אכן עשתה.

שמרת נחקרה ומסרה שלא ידעה מה מקור השעונים ולא שמעה על המוזיאון לאמנות האסלאם. בפשיטות של המשטרה על המקומות אותם ציין דילר בצוואתו, כמו גם בחיפושים שערכו משטרות נוספות בעולם נמצאו שעונים נוספים. בסופו של דבר 96 פריטים הוחזרו למוזיאון והם מוצגים בו באגף מאובטח. 10 פריטים טרם נמצאו^[3]^[4]^[5]^[6].

שיטת הביצוע של ההתפרצות תאמה היטב את פעילותו הפלילית הקודמת של נעמן דילר.

לפי רישומי ביקורת הגבולות, דילר לא היה בישראל בזמן האירוע, ולכן לא נקשר לפרשה. בדיעבד התברר שדילר יצא מישראל וחזר באמצעות דרכון מזויף. לאחר ההתפרצות הוא יצא מהארץ עם הדרכון המזויף, וחזר בזהותו האמיתית. כך יצר לעצמו אליבי מושלם.