דרום תימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיקום דרום תימן
דגל דרום תימן

הרפובליקה העממית של דרום תימן הייתה רפובליקה ששכנה בדרום חצי האי ערב, בין ים סוף והסולטנות של מסקט ועומאן. היא התקיימה משנת 1967 ועד 1990, כשאז התאחדה עם צפון תימן והוקמה הרפובליקה של תימן.

שטחה של דרום תימן היה 332,970 קמ"ר, והיא גבלה בצפון תימן, בסעודיה ובסולטנות של מסקט ועמאן. הגבול המסומן היחיד היה עם צפון תימן. בסוף קיומה מנתה אוכלוסייתה כ-1,300,000 איש, העיר העיקרית בה היא עדן, ועיר הבירה היא מדינת אל שעב ("עיר העם"), הסמוכה לעדן. את רוב הכנסותיה קיבלה דרום תימן מנמל עדן ומבתי הזיקוק.

דרום תימן הורכבה מהמושבה לשעבר עדן, ושטחי החסות המערבי והמזרחי של עדן (כולל אלה שלא הצטרפו בעבר לפדרציה של דרום ערב), וגם האיים פרים, קאמראן וסוקוטרה, השוכנים מול חופיה של עדן. שטח החסות המזרחי של עדן הוא רובו מדבריות והרים צחיחים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדן כפדרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1799 השתלטה בריטניה לזמן קצר על האי פרים שבמצר באב אל מנדב, על מנת למנוע מנפוליאון לעבור דרך המצרים. עדן עברה לידי ממשלת בומביי (כיום מומבאי) עד לשנת 1932. בשנת 1932 עברה השליטה על עדן לידי המושל הכללי של הודו. לאחר 5 שנים הפכה למושבת כתר בריטית, ושטח העורף של עדן קיבל את השם "שטחי החסות המערבי והמזרחי של עדן", מהם מורכבת בעצם דרום תימן.

בראשית שנות ה-50 הציע מיניסטריון המושבות הבריטי לכונן בשטח החסות המערבי של עדן פדרציה, שתהיה לאחר מכן חברה בחבר העמים הבריטי. ההצעה נתקלה בהתנגדות מצד המנהיגים השבטיים, שהתייחסו באי רצון להתערבותה של בריטניה. לאחר משבר סואץ (1956-57) הציעו הבריטים שוב לכונן פדרציה, שתיהפך לאחר מכן למדינה ערבית עצמאית שתהיה קשורה עם בריטניה רק על ידי חוזה. הסולטאנים קיבלו את הצעת בריטניה. בשנת 1959 כוננו 6 סולטאנויות את "הפדרציה של האמירויות הערביות של הדרום", ומספר פדרציות נוספות הצטרפו אליה. בחודש אפריל שונה שמה ל"פדרציה של דרום ערב". בשנת 1965 היו בה 17 חברות, מהן 15 חברות בשטח החסות המערבי של עדן, אחת בשטח החסות המזרחי ואחת בעיר עדן עצמה. הפדרציה שבעיר עדן, נהפכה בינואר 1963 למדינה פדרלית, ותוארו של המושל הבריטי שונה ל"נציב עליון".

הלאומנים היו לא מרוצים, ודרשו התקדמות מהירה יותר לקראת עצמאות מוחלטת וחיסול זכויות היתר הבריטיות. רובם האמינו, שאלימות והתקוממות הם הדרכים היחידות להשגת מטרותיהם.

ארגון המורדים הראשון שהוקם בשנת 1951 בסולטנות של לחג', הייתה הליגה הדרום ערבית (סא"ל), בהנהגת מוחמד עלי אל ג'פרי ושייחאן אל חבשי ובתמיכת מצרים. בעקבות מהפכת תימן ב-1962, העבירה מצרים את תמיכתה לארגון חדש ומלחמתי יותר מהסא"ל - ה-נל"פ ("החזית הלאומית לשחרור דרום תימן הכבושה"), שנוסדה בשנת 1963, והונהגה על ידי קחטאן אל שעבי. ב-14 באוקטובר 1963 הכריז אל שעבי על "מאבק מזוין" נגד הפדרציה ונגד נוכחות בריטית כלשהי. לאחר מכן עבר המוקד הראשי של המורדים לעיר עדן.

בפברואר 1965, ניסה הנציב העליון הבריטי לפייס את המורדים והזמין את עבד אל קאווי מכאווי, מנהיג האופוזיציה במועצה המחוקקת להרכיב את ממשלת עדן. אך פעילות המורדים גברה, מכאווי תמך בהם תמיכה גלויה, ובספטמבר 1965 פיטר הנציב העליון את מכאווי, את הממשלה ואת המועצה המחוקקת, ביטל את החוקה ושלט באמצעות צווים. מכאווי יצא לגלות מרצונו.

מורדים רבים באו מקרב המיעוט התימני, שהיה למחצית מתושבי העיר, והיה חסר זכות בחירה. כמעט 25,000 ממיעוט זה היו חברים בקונגרס האיגודים המקצועיים של עדן (אטיו"ס) שבהנהגת עבדאללה אל אצנאג'.

בין 1964 ל-1967 גברו פעולות המורדים במידה רבה. מתחילת שנות ה-60 הועלתה הבעיה הדרום-ערבית באו"ם, בעיקר על ידי מדינות ערב, שאף אחת מהם לא הכירה בפדרציה (הליגה הערבית הוקיעה את הפדרציה כ"יצור כפיו של האימפריאליזם והקולוניאליזם הבריטי"). ועדה מיוחדת באו"ם לענייני קולוניאליזם ("ועדת ה-24"), ואחר כך העצרת הכללית של האו"ם, אישרו בשנת 1963 דו"ח שטען כי חלקים גדולים של אוכלוסיית דרום ערב מתייחסים באי רצון למשטר הקיים וכי הפדרציה מיועדת להאריך את השלטון הבריטי באזור.

התייעצויות בריטיות פדרליות שנערכו בשנת 1964 הסתכמו בהבטחה בריטית להעניק עצמאות, לפנות את דרום ערב ולמסור את השלטון לפדרציה. בשנת 1965 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה שקראה לעריכת בחירות ואישרה את "הזכות שאינה ניתנת לשלילה של העם [הדרום ערבי] להגדרה עצמית ולחופש משלטון קולוניאלי" ודרשה "הרחקה מיידית ומוחלטת של הבסיסים הבריטיים". החלטה דומה נתקבלה בשנת 1966. בריטניה קיבלה את החלטות האו"ם בפברואר 1966, בהצהרה שתבצע את הפינוי עד ל-1968, והסכימה לצורה כלשהי של השגחת או"ם על התהליך של בחירות והגדרה עצמית.

באפריל 1967 הגיעה לעדן משלחת מטעם האו"ם לשהייה של 3 שבועות לשם התייעצויות בנוגע לארגון הבחירות. אך היא עזבה לאחר כמה ימים בגלל פעולות המורדים וסכסוך השלטונות הבריטיים והפדרליים. שני ארגוני המורדים העיקריים (פלוסי ו-נל"פ), סירבו להיפגש עם המשלחת, בגלל שהיא לא רצתה לוותר על מגעים עם סולטאנים. משלחת האו"ם, בעצם, לא מילאה שום תפקיד בעיצוב האירועים. בפברואר 1967, חזר והצהיר שר החוץ של בריטניה, כי בריטניה תעזוב את דרום ערב עד 1968, תעביר את השלטון לממשלה הפדרלית, ותעזור לה בתמיכה כלכלית וצבאית.

ב-5 בספטמבר 1967 נאלצה בריטניה להודות בהתמוטטות המשטר הפדרלי ולהכיר בלאומנים כקבוצה שעימה תנהל את המשא ומתן. בנובמבר של אותה השנה, היא הכריזה שהיא תנהל את המשא ומתן רק עם נל"פ. שיחות המשא ומתן נערכו בז'נבה, והוחלט שהעצמאות תוענק לדרום ערב ב-29 בנובמבר 1967 בחצות. המדינה החדשה נקראה"הרפובליקה העממית של דרום תימן", וקחטאן אל שעבי היה לנשיאה, מפקד הצבא שלה וראש הממשלה הראשון שלה.

דרום תימן לאחר הקמתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמתה של דרום תימן, היא התקבלה כחברה באו"ם ובליגה הערבית.

המצב בדרום תימן התערער במשך השנה הראשונה לעצמאותה. היו לה מעט משאבים כלכליים משלה. הסיוע הבריטי שהובטח להם היה דל, והופסק לאחר זמן קצר בשל סכסוכים בלתי פוסקים. הנכס הכלכלי היחיד שלה, נמל עדן, הועמד בסכנה על ידי סגירת תעלת סואץ. באותו הזמן נאבקו בינם לבין עצמם סיעות מתונות ושמאלניות-קיצוניות בתוך הנל"פ על השלטון, דבר שגרם לאי יציבות ולשתי מרידות-נפל במהלך 1968. ביוני, 1969 הדיחה הפיכה את הנשיא קחטאן אל-שעבי וממשלתו, והחליפה אותם במועצת נשיאות וממשלה שמאלנית קיצונית יותר בראשות מוחמד עלי חיית'ם וסאלם רביע.

במשך השנים הראשונות הללו נעשה ניסיון לחסל את המערכת השבטית המסורתית על ידי ביטול הסולטאנויות הקודמות וחלוקה מחדש של דרום תימן ל-6 מחוזות חדשים. הסולטאנים ומנהיגי סא"ל ו"פלוסי" נרצחו, נכלאו או נדונו למוות ורכושם הוחרם. נוסף על "חטאי" העבר שלהם, הם הואשמו במזימות קשר ובניסיון של מרד נגד המדינה, בעצה אחת עם סעודיה ו"האימפריאליסטים".

היחסים בין דרום תימן לצפון תימן היו מתוחים. היחסים של דרום תימן עם סעודיה (שהייתה מדינה שכנה לדרום תימן) היו עוינים, וסעודיה אפילו לא הכירה בדרום תימן, ומהר מאוד החל סכסוך גבולות. היחסים עם מצרים היו קורקטיים אך באופן מסויג. כשדרום תימן ביקשה סיוע, נתנה לה מצרים עזרה מועטה בלבד. אך סיוע כלכלי ובעיקר צבאי ניתן על ידי ברית המועצות, אליה הלכה והתקרבה דרום תימן. כמו כן, התפתחה מערכת יחסים הדוקה בין דרום תימן לסין, שגם היא העניקה סיוע לדרום תימן. היחסים בין דרום תימן לארצות הברית נותקו על ידי דרום תימן, בשנת 1969. דרום תימן, בממשלה השמאלנית, הכירה במזרח גרמניה, כדי לבטא את נטיותיה השמאלניות.

דרום תימן נקטה ביחס אנטי-ישראלי קיצוני מובהק, ואיימה לסגור את מצרי באב אל מנדב לכלי שיט ישראליים.

בשנת 1990, לאחר סיום המלחמה הקרה, התבצע איחוד בין שתי המדינות ("דרום תימן" ו"תימן") למדינה אחת הנקראת "הרפובליקה של תימן". תנועה בדלנית לעצמאות הדרום דוכאה ב-1994.