האתיקה של אריסטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגותו של אריסטו בתחום האתיקה מסוכמת בשני ספרים שהגיעו לידינו, מביניהם השלם ביותר הוא האתיקה הניקומאכית (על שם ניקומאכוס, בנו של אריסטו, אשר ככל הנראה כתב את הטקסט בהתבסס על הרצאות אביו). להלן עיקרי הספר:

העמוד הראשון בספר האתיקה הניקומאכית, ביוונית ולטינית, מהדורת 1566

עשייה ותכליתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏התפיסה האריסטוטלית של האתיקה מושתתת על מושג התכלית. לפיו, לכל דבר בעולם יש מטרה, ואותו הדבר יחשב לטוב אם יהיה מוכשר בהשגת מטרתו. לדוגמה, מטרתה של הסכין היא חיתוך, וסכין טובה תהיה סכין חדה - החותכת היטב. לכן, על סכינים להיות חדות. אריסטו מתעניין בפעולת האדם, ולכן מנסה למצוא את מטרתו של האדם ולגלות איך ישיג אותה בצורה הטובה ביותר. (אדם אשר משיג את מטרתו, לפי ההגדרות שתוארו לעיל, הוא אדם טוב)

היררכיית המלאכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטו מתבונן במלאכות האדם השונות, ומבחין שיש להן מטרות שונות, אך חלק מהמטרות משניות לאחרות - משניות בכך שהן נעשות לא לשמן, אלא למען מטרה ראשונית יותר שאת טובה הן "משרתות". (לדוגמה, מציג אריסטו את מלאכת הרכיבה המשרתת את מלאכת ההצבאה) אריסטו מאמין שבדומה לנגר ולסנדלר, להם יש מלאכה הייחודית להם ומאפיינת אותם כבעלי מקצוע, גם לאדם מלאכה הייחודית לו, ומאפיינת אותו כאדם. אריסטו מנסה למצוא את אותה מלאכה עליונה המשותפת לכל בני האדם וכל פעולותיהם מכוונות אליה.

אריסטו הגיע למסקנה (שהייתה מקובלת בזמנו) שטוב עליון זה הוא האושר - כל האנשים שואפים להגיע לאושר והוא טוב כשלעצמו, לא כאמצעי להשגת טוב אחר.

אריסטו מבחין בארבע מטרות עיקריות בחייהם של אנשים המנסים להשיג את האושר -

  1. אנשים רבים חיים את חייהם במטרה להתעשר ולהשיג כסף. אריסטו מתקשה להאמין שזו המטרה העליונה המבוקשת, מאחר שהכסף חסר ערך כשלעצמו וטוב רק לשם השגת מוצרים כאלה ואחרים.
  2. יש אנשים שחיים במטרה להפוך למכובדים. אריסטו מוצא גם את הגישה הזו בעייתית, ומתקשה לראות כיצד כבוד יוכל להפוך אדם למאושר - מאחר שמקור האושר לא באדם עצמו, אלא באחרים המכבדים אותו.
  3. חלק מהאנשים שואפים לחיי תענוגות, ומאמינים שההנאות הפשוטות בחיים (כגון מזון, שתייה ויחסי מין) הן אלה שיביאו אותם לאושר. אריסטו מתייחס לאנשים אלו כ"בהמיים", מאחר שבהנאות אלו האדם אינו נזקק ליכולותיו הנפשיות הגבוהות. מאותה הסיבה הוא גם מתקשה לראות את דרך חיים זו כמאפיינת את בני האדם דווקא.
  4. סוג החיים האחרון שאריסטו התייחס אליו הוא חיי העיון - שימושו של האדם בשכלו על מנת לחקור את העולם. אריסטו לא מציג טענות כנגד סוג החיים הזה, ובהמשך הטקסט אף מגיע למסקנה שחיי העיון הם החיים המוסריים.

המידות לפי אריסטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג חשוב בתפיסת המוסר היוונית היא המידה, (ביוונית, αρετη) יכולתו של האדם להפעיל שיקול דעת בהחלטותיו ולהגיע לבחירות הנכונות במצבים נתונים. זאת אריסטו טוען יש לעשות על-פי קרטריון אותו הוא מכנה כ-'כלל האמצע'.

כלל האמצע מייצג את יכולתו של אדם לבחור בדרך הביניים בין שתי גישות קיצוניות בהחלטותיו בנושאים שונים. למשל, חייל אמיץ (הניחן במידת האומץ) לא יהיה אחד השש אל הקרב בכל הזדמנות, גם כאשר סיכוייו לנצח קלושים – חייל כזה ייקרא פזיז. חייל אמיץ גם לא יתחמק מכל קרב, גם כאשר צבאו יהיה בעמדת יתרון – על אדם שיעשה זאת יאמר שהוא פחדן. אדם ייקרא אמיץ אם ימצא את דרך הביניים – ידע לבחור את קרבותיו בחוכמה, וישתתף רק בקרבות בהם יוכל לנצח ובאלה החשובים לו.

על מנת להמחיש את חשיבות הפניה לדרך הביניים, מביא אריסטו כדוגמה את הכושר ואת הבריאות האנושיים. בריאותנו תפגע אם נמעיט באכילה, וגם אם נפריז בה, וכך גם כושרנו ייפגע אם לא נתעמל ואם נתעמל יתר על המידה. לעומת זאת, אם נאכל ונתאמן במידה הנכונה, כושרנו ובריאותנו ישמרו ואף ישתפרו. מכך מסיק אריסטו שגם בנושאים הקשורים באומץ או במתינות יהיה עלינו לנהוג במידה הנכונה ולא להפריז לכיוון זה או אחר.

על מנת שאדם יביא עצמו לאושר, יהיה עליו להיות מסוגל להגיע להחלטות הנכונות בחייו, ולכך דרושות לו המידות.

יש להבין כי כלל האמצע אינו חשוב בשל שיפוטים נורמטיביים מוסריים הקשורים ליחסים בין האדם לזולת, אלא כלל האמצע הוא שאיפה נפשית המגלמת בחובה תקינות פסיכולוגית. בצעד זה אריסטו מחבר את חשיבות הדרך המוסרית עם הבריאות הנפשית של האדם על ידי הצבעה על חשיבות הראציונאליות הנפשית שהאדם צריך לשאוף אליה. העמידה על עקרון האמצע תביא את האדם לפעילות הראויה והנכונה ביותר ותשקף יציבות מנטאלית. מעבר לכך, השאיפה של האדם מנקיטת עמדות קיצוניות היא הדרך הנכונה להגעה לאיזון מנטאלי ולבריאות נפשית וגופנית גם יחד.

בין מידותיו המוסריות של האדם (מידות האחראיות לפעולתיו המוסריות של אדם) מונה אריסטו את הראשיות מביניהן: האומץ, המתינות, התבונה והצדק.

טוב ואושר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטו מכנה את הטוב העליון של האדם בשם "אושר". הוא מבקש לומר בכך כי האתיקה אמנם אומרת לאיזו תכלית מן התכליות ראוי לו לאדם לשאוף, אלא שעל האדם לדעת כי תכלית זו איננה אלא התכלית אותה הוא מבקש ממילא (שהרי ברור כי כל אדם רוצה באושר). ‏

אריסטו לא משיב בשלב זה לשאלה "מהו האושר?". עם זאת, לאריסטו ברור כי הבריות טועות כאשר הן מזהות את האושר עם העושר, עם הכבוד ועם דברים אחרים מעין אלו. יחד עם זאת מצא אריסטו שהתכונות שמייחסים לאושר הן גם התכונות שיש לטוב העליון. ‏

תכונותיו של האושר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אושר אינו מסוג הדברים, שאנו רוצים בהם על מנת להשיג דברים אחרים. האושר הוא, אפוא, לעולם לא אמצעי להשגת משהו אחר. אריסטו מכנה תכונה זו של האושר בשם "שלמות".
  • אחת התחושות הקשורות באושר היא ההרגשה שאין נזקקים לשום דבר נוסף. כאשר אדם מאושר‏, אין הוא רוצה דבר. אושר הוא מצב של מלאות. אריסטו מציין תכונה זו של האושר בשם "אוטרקיה", שפירושו שהאושר מספיק לעצמו. תכונה זו של מספיקות עצמית גם היא תכונה שאריסטו מייחס לאושר.

‏ בהקשר זה, יש לציין את הלך המחשבה האריסטוטלי:

  1. לנגר (ולסנדלר, ולכל בעל אומנות) יש פועל מסוים.
  2. לכן לכל אדם באשר הוא אדם יש פועל מסוים.
  1. לרגל (וליד ולכל איבר בגוף) יש פועל מסוים.
  2. לכן לאדם כולו יש פועל מסוים.

הלך המחשבה האריסטוטלי הוא בעל אופי אנלוגי. לנגר יש פועל מסוים, פירושו כי הנגר מבצע מעשים מסוימים, האופייניים לו, שבעזרתם הוא ממלא תפקיד מסוים (יצירת כלי עץ, ובמיוחד רהיטים). לרגל יש פועל מסוים, פירושו שהרגל מבצעת פעולות מסוימות שבעזרתן היא ממלאת תפקיד ידוע (הרגל מאפשרת לאורגניזם תנועה בשטח). הפעול, התפקיד האופייני לדבר נקבע אפוא ביחס למערכת נתונה. במקרה של הנגר, מערכת זו היא המשק, או השוק. במקרה של הרגל, המערכת היא האורגניזם, הגוף החי. בעל התפקיד משרת את המערכת באשר הוא מספק את הצרכים שלה. ‏ מהי אותה מערכת שביחס אליה נגדיר את פועלו, את תפקידו של האדם באשר הוא אדם? ייתכן שאריסטו היה עונה על שאלה זו בכך שהאדם הוא חלק מן המכלול המהווה את היקום או הטבע, ובמסגרת זו יש לו תפקיד מוגדר.

‏תפקידו של האדם במכלול הטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏אפשר להניח, כי אנו מגלים את פועלו המיוחד של הסנדלר, על ידי השוואה בינו לשאר האומנים, וחיפוש מענה על השאלה במה הוא נבדל מהם. באופן דומה, אנו מגלים מהי פועלה של היד, או של הכליה, על ידי כך שאנו מוצאים במה פעולתה איננה דומה לפעולות שאר איברי הגוף. לדעת אריסטו, כך עלינו לנהוג גם לגבי האדם. עלינו לשאול: איזו פעילות אופיינית לאדם וחסרה אצל שאר היצורים, דהיינו - צמחים ובעלי חיים? מפעילות זו נוכל ללמוד מהו פועלו המיוחד של האדם. ‏ בתשובתו לשאלה זו מתבסס אריסטו על תורת הנפש שלו. לפי אריסטו, הנפש היא היסוד הפנימי שעל פיו מוסברות כל תופעות החיים. התוכן הממשי של מושג הנפש נגזר ממכלול תפקידיה, כאשר תפקידים אלה זהים למעשה עם תכונות היסוד של היצור החי. אריסטו מדגיש כי לנפש בעיקר שלושה תפקידים:

  1. תזונה
  2. תחושה
  3. מחשבה

ככל שהנפש ממלאת יותר תפקידים (ובדרגת שכלול גבוהה יותר) רמת ההתפתחות של היצור גבוהה יותר. ‏

  • התזונה אופיינית לא רק לאדם, אלא גם לבעלי החיים ואפילו לצמחים.
  • התחושה אופיינית לבעלי החיים ולאדם, אך לא לצמחים.
  • רק המחשבה ("הגיון המחשבה") מיוחדת לאדם. האדם הוא אפוא בעל חיים בעל תבונה. המחשבה לא רק מייחדת את האדם ומבדילה אותו משאר היצורים. היא גם היכולת הנעלה והמורכבת ביותר של הנפש.‏

כשם שהסנדלר הטוב, הוא אותו סנדלר המבצע את תפקידו כהלכה, כך האדם הטוב הוא זה המפעיל את המחשבה שלו בצורה הטובה והמוצלחת ביותר.

לדעת אריסטו, האדם הטוב הוא האדם המאושר. בנוסף: האושר הוא פעילות. התכלית העליונה של האדם היא, אפוא, הפעלת כושר המחשבה שלו. בהפעלת כושר המחשבה שלו האדם גם מממש את אושרו.

אושר הוא דבר מתמשך. אריסטו מתנגד לתפיסת האושר כתחושה רגעית חולפת. הביטוי "אושר" מתאר, לדעתו, מהלך חיים שיש לו שלמות. כשמדובר באושר, מדובר באיכות החיים בכללותם ולא ברגע זה או אחר שלהם.

מימוש עצמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם הטוב, המאושר, הוא זה שמפעיל את תכונותיו הייחודיות. ככל שאדם מממש יותר את מה שמייחד אותו, כאדם, ככל שהוא מוציא מן הכוח לפועל בצורה שלמה יותר את מה שטמון בו ומאפיין אותו כבעל תבונה, כן הוא טוב ומאושר יותר.

הטוב העליון = תכלית לשמה = האושר = פועלו המיוחד של האדם = פעילות המחשבה.

אומנם אפשר שהאדם המפעיל את שכלו יהיה רע או שהוא יהיה אומלל. אפשר גם שאדם המשתמש בכלי המחשבה שלו יעשה כן למטרות אחרות (שימוש מדעי, למשל). דוגמאות נגד אלו מוכיחות כי אי אפשר לקבל את הזהות הזאת כסוף פסוק משביע רצון. ואכן, אריסטו לא הסתפק בזהות זו. ‏

האושר שבעיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטו מבחין בין שני סוגים של פעילות מחשבתית:

  1. תבונה מעשית‏ (פרונסיס): מאפיינת את מי ששיקול דעת נכון מדריכו במעשיו. התבונה המעשית היא זו המייעצת איך להתנהג במצבים יומיומיים.
  2. חוכמה עיונית (סופיה): מאפיינת את מי שעוסק כהלכה בעיון. בכל הקשור לעיסוק העיוני שיקול הדעת הוא הוא הפעולה עצמה. האדם העוסק בעיון אינו מבצע מעשה כלשהו כפועל יוצא של העיון, ועל כן הוא משתמש אך ורק בכושר המייחד את האדם משאר היצורים. העיון הוא עיסוק בתורה לשמה, ואין לו נגיעה לרכישת ידע שימושי, הוא תכלית לעצמה. ההתעסקות בעיון היא אוטרקית, מספיקה לעצמה. הפעילות העיונית חוקרת את טיבו של היקום. היא פעולה אלוהית, במובן זה שאם ננסה לתאר לעצמנו מה עושים האלים, הרי פעילות העיון היא המתאימה ביותר לתיאור פעילותם.‏

מכל הדברים האלה נובע כי לא שיקול דעת שמטרתו מעשה, אלא דווקא העיון, שמושאו אלוהים – הוא הוא אותה פעולה המזוהה עם האושר. ‏ הטוב העליון = תכלית לשמה = האושר = העיון

כאשר אריסטו מדבר על העיון, כוונתו, בסופו של דבר, להתפלספות עצמה. שיאה של ההתפלספות, לפי אריסטו, הוא ההתבוננות העיונית באל. אפשר לומר כאן כי הפילוסופיה קובעת, שהעיסוק הפילוסופי הוא הטוב העליון.

מהו המעשה הטוב?[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת היוונית איננה מתייחסת למעשה הבודד, אלא כלפי תכונות האדם או סגולות אופיו. בהתאם למסורת זו פועל גם אריסטו. שאלתו היא "מהי הסגולה הטובה?". ‏ האדם מממש את מהותו כאדם, אם הוא משתמש בשיקול דעתו. מצד שני, האדם המשתמש נכון בשיקול דעתו יתנהג לפי הסגולה הטובה. לכן האדם המממש את מהותו כאדם, הוא גם אדם טוב. כשם שהמנגן הטוב הוא מי שמבצע כהלכה את פועלו של המנגן (מנגן היטב), כך האדם הטוב הוא מי שמגשים בהצלחה יתירה את פועלו המיוחד של האדם, שהוא היגיון המחשבה.

‏מצד אחד אריסטו מזהה את האדם המאושר עם האדם המפעיל את מחשבתו. מצד שני, הוא מזהה את האדם בעל הסגולה הטובה עם האדם המפעיל את כושר מחשבתו. באופן זה מתקבלת הזהות: ‏ האדם הטוב (בעל הסגולה הטובה) = האדם המאושר

זהות זו יכולה להוות תשובה לכל האומר כי "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". באופן זה יוצרת משנתו של אריסטו הנעה חזקה לרכישת הסגולה הטובה.

‏האדם הטוב הוא המפעיל את כוח שכלו כדי לבחור במעשים. שיקול הדעת בבחירת המעשים מתאפיין בכך שהכלל המדריך אותו הוא בחירה במידה האמצעית, או התנהגות לפי "דרך האמצע".

‏נקודת האמצע עליה מצביע אריסטו איננה אחת, אלא היא שונה מאדם לאדם וממצב למשנהו. מדבריו מתקבלת הגדרה מעניינת של המעשה שראוי לעשותו: זהו מעשה המתאים לגמרי לסיטואציה, שלה חמישה מרכיבים יסודיים (עיתוי, אנשים בהם נוגע המעשה, דברים המושפעים מן המעשה, מטרת המעשה ואופן ביצועו).

אריסטו מסיים את אפיון הסגולה הטובה במילים "וכדרך שיגדירנו האדם הנבון". האדם הנבון הוא מי שיודע להשתמש כהלכה בעיקרון המידה האמצעית, מתוך התחשבות בחמשת מרכיבי הסיטואציה. אפשר שאריסטו סבור, שלא כל אדם יכול להגיע לדרגתו של האדם הנבון. אם כך הוא הדבר, הרי שמשתמעת מדבריו ההצעה כי מי שאיננו נבון, ינהג בתבונה אם יחקה את האדם הנבון.

‏תנאים הפוטרים מאחריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אריסטו, אנו נוהגים לשבח ולגנות את מעשיהם של אחרים ולחוש גאווה או רגשות אשם על מעשינו. תחושות אלו קשורות למה שנהוג לכנות בשם "אחריות מוסרית". לכאורה, מן הראוי לגנות כל מעשה רע אולם אנו נוטים לסלוח לאדם אם נראה לנו כי היו תנאים המתרצים והמשחררים אותו מאחריות לאותו מעשה. ‏ שחרור מאחריות אינו מטהר את המעשה הרע ואינו מפחית מאי מוסריותו. להפך, כשאנו פוטרים אדם מאחריות למעשה רע שעשה, כאילו אמרנו: "אף על פי שהאיש עשה מעשה רע ובלתי מוסרי הרי הוא פטור מאחריות ונקי מאשמה".

‏ לדעת אריסטו, רק מעשים שנעשו מרצון ראויים לשבח או לגנאי. מעשים רעים שנעשו שלא מרצון בעליהם זוכים, לעומת זה, לסליחה. מדברים אלה עולה כי באין רצון, אין אחריות. ‏ אריסטו מונה שלושה תנאים שבהם נהפך מעשה ללא רצוני:

כפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטו אומר שמעשים הנעשים בכפייה סיבתם חיצונית, והאדם אינו תורם לעשייתם ולא כלום. כוח חיצוני שאין לאדם השפעה עליו, הוא הפועל במקרה זה.

בדברים אלה נרמזים התנאים לאפיון מעשה ללא כפייה:

  1. מעשה שסיבתו מצויה בפועל עצמו (שכן אינה חיצונית).
  2. מעשה הנתון לשליטת הפועל, והפועל יכול להימנע מלעשותו.

האם גם מעשי הכפייה הם מעשים? אנו מבחינים בין מה שאנו עושים ומה שקורה לנו. ההבדל בין השניים קשה להגדרה. מעשים הנעשים בכפייה דומים מאוד למאורעות שקורים לנו. נאמר שהם קורים לגופנו. נראה, אפוא שהם אינם מעשים כלל, אלא הם דברים שקורים לנו עקב פעולתם של כוחות חיצוניים, איננו אחראים להם כשם שאיננו אחראים לדפיקות לבנו.

לחץ חיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשים הנעשים תחת לחץ הם מעשים ש"ספק הוא אם אכן נעשים ברצון או שלא ברצון". אלה הם מעשים שאינם נעשים בכפייה, אלא מתוך פחד ובשל "לחצים ששום אדם לא היה עומד בהם". ‏ מעשים הנעשים תחת לחץ חזק במיוחד נעשים אמנם "מרצון" (הקופאי בוחר אם לתת לשודד בעל האקדח השלוף את הכסף או לא), אולם "באופן מופשט אולי הם נעשים 'בעל כורחו' של האדם" והוא פטור בשל כך מאחריות לעשייתם. לחצים חזקים הם, לדעת אריסטו, תנאים המתרצים מעשים ומשחררים מאחריות, אף שמבחינה מסוימת הם מעשים רצוניים. ‏ מה ההבדל בין מעשים הנעשים בכפייה למעשים הנעשים תחת לחץ כבד? מעשים הנעשים בכפייה אינם מעשים כלל. הם דברים שקורים לנו. אי יכולתנו להימנע מלעשותם היא אי יכולת פיזית. ‏ לעומת זאת - מעשים הנעשים מתוך פחד הם מעשים שאנו יכולים להימנע מלעשותם, אם אנו מוכנים לשאת מחיר ולעמוד בסבל שייגרם לנו כתוצאה מסירובנו להיכנע לאיום. במקרה כזה אי היכולת להימנע מעשיית המעשה היא אולי אי יכולת נפשית. ‏ ניתן להבין מדברי אריסטו שאין זה בלתי אפשרי לסרב לאיום או לעמוד בלחץ. אילו היה הדבר בלתי אפשרי בהחלט, לא היה טעם לגנות כניעה גם כשתוצאותיה היו רצח נורא (למשל). צריך כנראה לשקול את חומרת המעשים שנדרשים לעומת הסבל האישי העתיד להיגרם כתוצאה מהתנגדות לאיום. אם תובעים ממך להרוג את אמך ומאיימים להרגך אם לא תעשה כן, היכון למות ואל תפגע לרעה באמך.

אי ידיעת פרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏סוג שלישי של מעשים שאינם נעשים מרצון הם מעשים הנעשים מתוך אי ידיעה. אולם לא את כל המעשים הנעשים מתוך אי ידיעה כולל אריסטו בקבוצה זו. תחילה הוא מבחין בין מעשים שהפועל מתחרט על עשייתם לבין מעשים שאין הוא מתחרט על עשייתם.

חרטה

מעשה שנעשה מתוך אי ידיעה איננו נעשה מרצון. כדי לרצות משהו, צריך לדעת ולו רק באופן כללי במה מדובר. אינך יכול לרצות דבר שאינך מכיר אותו כלל. ‏ מדוע חרטה פוטרת או לא פוטרת מאחריות? ‏ ייתכן שאריסטו חשב כך: מי שאיננו מתחרט על מעשה רע שעשה מתוך אי ידיעה (בהיוודע לו הפרטים המלאים), אפשר לומר עליו, שגם אילו ידע את הפרטים היה נוהג בדיוק כפי שנהג. לכן, אין לומר עליו שאם עשה את המעשה בעל כורחו. אין לראותו כמי שנאלץ לעשות משהו שלא מרצונו. ‏ ייחוס אחריות קושר בין אופי המעשה (או התוצאה) לבין אופיו של העושה - ייחוס אחריות פירושו לקבוע קביעה מהסוג: פלוני הוא נבל משום שעשה מעשה נבלה מסוים. אם פלוני עשה מעשה רע בלי ידיעה ואין הוא מתחרט עליו, נוכל לומר עליו שהוא נבל, שכן היו לו כוונות רעות, אולם לא נוכל לומר עליו שהוא נבל משום שעשה את המעשה הרע.

אי ידיעת כללים לעומת אי ידיעת פרטים

מלבד ההבחנה בין אי ידיעה המלווה בחרטה לאי ידיעה שאיננה מלווה בחרטה מבחין אריסטו גם בין אי ידיעת כללים לאי ידיעת פרטים. ‏ אריסטו קובע כי תירוצים מן הסוג של אי ידיעת כללים, בעצם אינם תירוצים הפוטרים מאחריות ("לא ידעתי שאסור לגנוב" - אי ידיעה שאיננה פוטרת מאחריות). לעומת זאת, תירוצים מן הסוג הפרטי - דהיינו תירוצים המשקפים אי ידיעה של פרטים עובדתיים - אכן פוטרים מאחריות ("לא ידעתי שהארנק איננו שלי" - אם זה נכון, הרי זה פוטר מאחריות). גישתו של אריסטו קרובה לגישה המקובלת במשפט והמתמצה באמרה: "אי ידיעת החוק איננה פוטרת מעונש".

לדעת אריסטו, כל רשע פועל תוך אי ידיעה של כללים או של עקרונות - אם מתוך אי ידיעה של רוע המעשה ואם מתוך אי ידיעה של המעשה החלופי הטוב. "כל נבל איננו יודע מה היה עליו לעשות". ההשקפה האומרת שמעשה רע נעשה מתוך אי ידיעה קשורה קשר הדוק עם ההשקפה שיצר לב האדם טוב מנעוריו. כל אדם רוצה לעשות רק את הטוב ואם עשה את הרע, אין זה אלא משום שחשב אותו בטעות לטוב. ‏ הנבל עושה, אם כן, את מעשי הנבלה בחושבו שמעשים נכונים וטובים הם. אולם אי ידיעה זו איננה פוטרת אותו מאחריות למעשה הרע, שהרי אילולא כן לא היו רשעים בנמצא והטלת אחריות הייתה מאבדת מטעמה.

אי ידיעת פרטים: מעשה בלי כוונה

מעשים הנעשים מתוך אי ידיעת הפרטים מכונים גם "מעשי בלי כוונה". מבחינים בין שלושה סוגים של מעשי בלי כוונה:

  1. מעשים שיסודם בטעות: סוג זה של מעשים בלי כוונה הוא המתאים ביותר לתיאור שנותן אריסטו למעשים שנעשים בלי ידיעת הפרטים. זהו המקרה שבו אדם חושב שהוא עושה מעשה אחד, אך יוצא שעשה מעשה אחר משום שהנסיבות לא היו מוכרות לו דיין. למשל - אדיפוס שהרג את אביו בחושבו שהוא הורג זר עשה מעשה בלי כוונה שיסודו בטעות.‏
  2. מעשים שבהיסח הדעת: אם במהלכה של פעולה מסוימת עושה אדם תנועה בלתי זהירה, פוגע במישהו או במשהו מתוך חוסר תשומת לב - זהו מעשה שנעשה בהיסח הדעת. (דוגמה: הכתמת השמלה של שכנתי לשולחן).
  3. מעשים הנעשים במקרה: מעשה הוא מקרי אם במהלכה של פעולה מתרחש משהו בלתי צפוי מנקודת ראותו של הפועל, משהו שאינו תלוי בו אך בפועל משפיע על התוצאה הסופית. תאונות נגרמות לפעמים במקרה.‏

דוגמאות שנותן אריסטו לשלושה סוגי המעשים הללו:

  1. טעות: איסכילוס שרקד ריקוד סודי בפומבי. הוא אכן לא ידע שריקודו סודי.
  2. היסח הדעת: פליטת פה או פליטת בליסטרה.‏
  3. מקרה: מקריות שבאימוני מתאגרפים. אחד מבקש להכות את חברו מכה קלה והשני זז וכתוצאה סופג מכה קשה (למשל).

סיכום והשוואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטו מונה שלושה סוגים של מעשים שאדם עושה שלא מרצון:

  1. מעשים הנעשים בכפייה.
  2. מעשים הנעשים תחת לחץ חיצוני.
  3. מעשים הנעשים מתוך אי ידיעת פרטים, אם הם מלווים בחרטה.‏

שני היבטים של מעשים אלה מביאים אותו להגדירם כמעשים שלא מרצון:

  1. המעשים אינם נתונים לשליטת הפועל.
  2. המעשים נעשים שלא בידיעת הפועל.

שלושת הסוגים נבדלים זה מזה באופן ששני היבטים אלו באים בהם לכלל ביטוי.

מעשים הנעשים בכפייה אינם בעצם מעשים של הפועל. אלה הם מעשים שמישהו אחר עושה, דבר מה שקורה לנו. מה שעושה הפועל מתוך כפייה אינו נתון בשליטתו.

לעומת זאת, מעשים הנעשים תחת לחץ הם מעשים לכל דבר. הפועל צריך לשקלם בדעתו, והוא יכול להימנע מלעשותם. מבחינה זו הם מצויים בשליטתו. מצד שני, אלו מעשים שמרצונו הטוב לא היה שום איש בוחר לעשותם.

בדומה למעשים הנעשים תחת לחץ, גם מעשים שנעשים מתוך אי ידיעת הפרטים הם מעשה של הפועל, ובכך נבדלים ממעשי הכפייה. על מעשה שעשיתי בלי כוונה לא אוכל לומר שאיננו שלי. מעשה שנעשה בלי כוונה נעשה בדרך כלל במהלכה של עשייה מכוונת. מצד שני, לעשייה בלי כוונה יש תמיד היבטים שלפועל אין שליטה עליהם. מה שקורה ללא ידיעתי, כתוצאה ממעשי, מתרחש בגלל גורמים שאין לי לשליטה עליהם. המובן בו מעשים אלה אינם רצוניים שונה מהאופן בו מעשים תחת לחץ הם לא רצוניים.

אי ידיעת פרטים איננה פוטרת תמיד מאחריות. למשל, אין היא פוטרת מאחריות אם מקורה ברשלנות. אי ידיעת פרטים איננה פוטרת מאחריות אם הפועל לא נקט אמצעי זהירות או אמצעים אחרים שהיו ברשותו כדי למנוע את אי הידיעה.

מעשים הנעשים בלחץ של איומים מעוררים קשיים מיוחדים. מעשים אלה שונים מהאחרים. אלה מעשים הנעשים בכוונה. ובכל זאת הפטור מאחריות פועל עליהם. פטור זה איננו חד וחלק והוא מעורר בעיות רבות.

לפי מה נקבע מתי חומרת האיום מצדיקה שחרור מאחריות? לשאלה זו אין תשובה ברורה, בייחוד אם הפטור מאחריות תלוי גם בחומרת המעשה הרע. ‏ בדרך כלל יש לשקול את חומרת המעשה הנדרש עם חומרת האיום, וכל זה תוך התחשבות בעקרונות מוסריים.

רגשות עזים אינם פוטרים מאחריות

אריסטו מתנגד לשחרר בני אדם מאחריות למעשים שעשו מתוך כעס או תאווה.

מתי נוטים אנו לפטור אדם מאחריות למעשים שעשה בשעת כעס? כאשר רוגזו כה רב, עד שאין הוא מושל ברוחו, והכעס מעבירו על דעתו. דבר זה יכול להתרחש, למשל, במהלך ריב, או כתוצאה מהתגרות.

מתי עשויה תאווה לפטור מאחריות? לפעמים מדובר על דחף שאי אפשר לעצור בעדו. ההנחה היא, שלעתים יצריו של האדם הם כה חזקים עד שאין לו שליטה עליהם.

לדעת אריסטו, הכעס והתאווה עצמם תלויים ברצון. ומאחר שהאדם יכול להימנע מלכעוס, הוא יכול להימנע מלהביא את עצמו למצב שבו לא תהיה לו שליטה על מעשיו. וכיוצא בזה, מאחר שאדם יכול לכוון את תאוותיו למטרות חיוביות, מסתבר שהוא יכול לשלוט בהן. לפיכך, אל לו לאדם להביא את עצמו למצב שבו ישיאנו יצר לדבר עבירה.

כשעושה אדם מעשה טוב מתוך כעס (על עוול חברתי למשל) או מתוך תאווה (להצטיינות למשל) אנו משבחים אותו ורואים אותו כאחראי למעשה. לפיכך, אריסטו מבקר את הנטייה להיפטר מאחריות בעשיית מעשה מגונה מתוך כעס או תאווה.

העובדה שאי אפשר למצוא שום טעם רציונלי למעשה איננה פוטרת את עושהו מאחריות. לדעת אריסטו, אנו אחראים להתנהגותנו האי רציונלית ממש כמו להתנהגותנו הרציונלית (השקפה זו קיבל אריסטו מסוקרטס ומאפלטון).

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏נקודות ביקורת מרכזיות על תורתו של אריסטו כפי שהוצגה עד כה:‏

  • אריסטו היה נמהר, ופשטני מדי כאשר הגדיר את האדם כמי שמהותו היא היותו בעל תבונה. אם בכלל ניתן להגדיר את האדם, הרי הגדרתו מורכבת הרבה יותר וצריך לשים בה דגש רב יותר על היסודות האי רציונליים שבאדם.‏
  • ספק רב אם העיון הוא הפעילות האנושית היחידה החביבה בשל עצמה. דומה כי בני האדם עושים מעשים רבים לשמם (ריקוד, נגינה..). ייתכן שניאלץ לומר כי כל אדם מוצא את אושרו בהגשמת הפועל המיוחד לו ולקבוצת האנשים אליה הוא משתייך (האמן מוצא אושרו באומנתו והפילוסוף בעיון).‏
  • אריסטו מגדיר את העיון לא רק כעצם הפעלת המחשבה, אלא גם על פי טיב המושא של המחשבה. קשה להגדיר עיון בהתייחס למושא מסוים כטוב העליון.
  • ספק רב אם ניתן להבחין כה בנקל בין ידיעה לשמה (מדע לשמו) לבין ידיעה שהיא בגדר אמצעי (מדע שימושי, או תבונה מעשית).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]