החפת לווייתנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מתנדבים שומרים על לחות הגוף של לוויתנים שעלו על החוף ב-Farewell Spit באי הדרומי, ניו זילנד, 20 בדצמבר 2005
קבוצת לוויתנים נתבים (גלובי שחור) שעלו על החוף בקייפ קוד מסצ'וסטס, 1902

החפת לווייתנים ("החפה" מלשון חוף; מכונה גם התאבדות לווייתנים) היא תופעה שבמסגרתה עולים יונקים ימיים, בעיקר לווייתנים או דולפינים, אל החוף מן האוקיינוס או הים. תופעה זו גורמת פעמים רבות למותם אם בני אדם לא מסייעים להם לחזור אל המים או אם הם אינם מצליחים לחזור בעצמם עקב התייבשות, משום שריאותיהם אינן יכולות לתפקד תחת כובד משקלם כאשר אינם בתוך המים, או בשל דימום כתוצאה מהשינוי המהיר בלחץ. לעתים קרובות מנסים אנשים לסייע לבעלי החיים שעולים אל החוף, אולם לעתים אין הדבר עולה בידם, אם מסיבות טכניות ואם כתוצאה מהתנגדות בעלי החיים לחזרה למים. לעתים עולים אל החוף לווייתנים בודדים, ופעמים אף להקות שלמות.

אם היונק שעלה אל החוף לא מצליח לחזור אל המים, הוא ימות לאחר מספר שעות. גופת הלווייתן יכולה להוות מקור למחלות וזיהומים, ובהיותו כבד וגדול כל כך, פעמים רבות נתקלים בני האדם בקשיים בשינוע גופתו. במקרים קיצוניים, משתמשים בחומר נפץ כדי לפוצץ את גופת הלווייתן ובכך לסלק את המטרד מן החוף. לעתים הלווייתן מתפוצץ כתוצאה מהצטברות גזים ולחץ פנימי.

תאוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרים אינם יודעים בוודאות מהו הגורם לעלייתם של היונקים אל החוף, אולם יש להם השערות שונות, הנעות בין התאבדות מרצון לבין עלייה לחוף כתוצאה מזיהומים או רעשים במים. להלן התאוריות הבולטות:

  • החפה בגלל רעשים: תאוריה זו גורסת כי סונאר המופעל על ידי בני האדם וכן רעשים תת-ימיים אחרים (למשל, רעש הנובע מקידוח נפט תת-ימי) גורמים להפרעה בחוש הניווט של היונקים הימיים, וכתוצאה מכך הם עולים בטעות אל החופים. חיזוק להשערה זו נתן קן בלקומב, זואולוג המתמחה בחקר לווייתנים ובעיקר בלווייתני אורקה, שבחן עליות המוניות של לווייתנים אל החוף, והגיע למסקנה שתדרי השידור של צי ארצות הברית משפיעים על נתיבי הנדידה של הלווייתנים ואף מפריעים לחוש ההתמצאות שלהם, דבר היכול לגרום לעלייה אל החוף.
  • התאבדות מרצון: תאוריה זו, השנויה במחלוקת, גורסת כי העלייה לחופים היא התאבדות מכוונת של בעלי החיים, ייתכן כדי לשים קץ לסבלם של פרטים זקנים, תשושים או חולים. תאוריה זו מבוססת על מספר הנחות שנויות במחלוקת: ההנחה כי ליונקים ימיים אלו יש תודעה, שהם מבינים כי העלייה לחוף תגרור את מותם וכן שבמצבים מסוימים הם יעדיפו לשים קץ לחייהם מאשר להמשיך לחיות, פעולה הנוגדת את יצר החיים הטבעי הטבוע בבעלי חיים. להרחבה על סוגיה זו, ראו בערך אינטליגנציה בבעלי חיים.
  • זיהום: תאורייה זו גורסת כי זיהומים או מחלות הם הגורמים להחלשת המערכת החיסונית של היונקים ולבלבול חוש הניווט שלהם; לכן, על פי תאוריה זו, עולים לווייתנים על חופי הים התיכון, שבהיותו ים "סגור" הוא מזוהם יותר מרוב מקווי המים; תאוריה זו נתמכת בעובדה שאצל יונקים ימיים העולים אל חופי הים התיכון, אם כי במידה פחותה גם אל חופי מקווי מים אחרים, נמצאים לעתים סימני זיהום.

החפת לווייתנים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד מפרקי סיינפלד, ג'ורג' קוסטנזה מתחזה לביולוג ימי בפני מכרה שלו, הם נתקלים בלווייתן במצוקה על החוף, ג'ורג' שולף כדור גולף משסתום אפו ובכך מציל אותו. מאוחר יותר הסתבר שקריימר הוא זה שקלע את הכדור לתוך אף הלווייתן, וג'ורג' טוען שבאותו רגע הוא הרגיש באמת ביולוג ימי.

ב-30 בינואר 1994 נשא חיים רמון בוועידת מפלגת העבודה את נאום דרמטי שקיבל את השם "נאום הלוויתנים".

באחד ממערכוני החמישייה הקאמרית דב נבון מונה ל'דוחף לוויתנים' כפרודיה על התפקידים של עובדי עיריית תל אביב-יפו.

בסרט "לרכב על לוייתן" מ-2003, המתאר את חיי המאורים והקשר התרבותי-דתי שלהם ללוייתנים, יש סצנה מרגשת של החפת לוייתנים והחזרתם אל הים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]