הרפובליקה הפאודלית של נובגורוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חומות העיר נובגורוד
מפת הרפובליקה הפאודלית של נובגורוד

הרפובליקה הפאודלית של נובגורודרוסית: Новгородская феодальная республика) הייתה מדינה רוסית שהשתרעה בין הים הבלטי ובין הרי אורל בין המאה ה-12 ובין המאה ה-15.

העיר נובגורוד וסביבותיה הפגינו נטייה להתבדלות מרוס של קייב כבר בראשית המאה ה-11. הבויארים של נובגורוד והעירונים תמכו במגמה זו ובראשית המאה ה-12 זימנה העיר נסיכים שונים כדי שינהלו אותה מבלי לבקש את הסכמת הנסיך הגדול של קייב. בשנת 1136 הבויארים וגדולי הסוחרים השיגו את עצמאות נובגורוד. לנובגורוד היו כפופות פאודלית גם הערים סטאראיה רוסה, לאדוגה, טורז'וק, אורשק ופסקוב. פסקוב ששאפה לעצמאות זכתה בה בשנת 1348 כאשר שליטי נובגורוד הכירו בזכותה לעצמאות ולהיפרדות הרפובליקה של פסקוב. שבטים שונים מהרי אורל שילמו מס לנובגורוד.

השלטון המקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמכות העליונה ברפובליקה הפאודלית של נובגורוד הייתה של הוצ'ה, מין אסיפה כללית בה לקחו חלק נציגי העירונים והאיכרים החופשיים. ה"וצ'ה" בחרה את המושלים ואת שרי האלפים והחל משנת 1156 גם את הארכיבישופים. הארכיבישוף, שנבחר מבין הבויארים העשירים ביותר, שימש כראש השלטון והיה הפאודל החזק ביותר, בעל האדמות הרבות ביותר ובעל מקורות הכנסה שקיבל מטעם נסיכות רוס של קייב. הארכיבישוף היה אחראי לתקציב המקומי, ליחסי החוץ והיו לו גם סמכויות שיפוטיות.

הסוחרים ובעלי המלאכה השתתפו בפוליטיקה הפנימית דרך ארגוניהם, הם התאגדו בגילדות/ועדים לפי שכונות (кончане), רחובות (уличанe) וגם קבוצות של מאה (сотни). החל מהמאה ה-12 ראשי האגודות היו בעלי זכות לאשרר את ההחלטות החשובות של הרפובליקה. כמנהיג המדינה נבחר על ידי ה"וצ'ה" נסיך מהסביבה שהוחתם על חוזה (ряд) עם העיר. חובותיו וסמכויותיו של המושל היו מוגבלים, הוא היה המפקד הצבאי העליון, אך לא היו לו סמכויות שיפוטיות. הרפובליקה נוהלה על ידי נבחרי ציבור ששימשו כמתווכים בין העם ובין המושל.

כלכלת הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת הרפובליקה התבססה על חקלאות, עיבוד הקרקע וגידול בעלי חיים, אך גם ציד, דבוראות ודיג. האיכרים גידלו גם פשתן וכישות. בחוף של המפרץ הפיני היו מכרות ברזל ובסטאראיה רוסה מכרות מלח.

היצוא של הרפובליקה כלל פרוות, שעווה, דבש, דגים, פשתן וכישות. יחסים כלכליים יציבים היו בעיקר עם ערים דניות, שבדיות וגרמניות.

יותר ממחצית הקרקעות המעובדות של הרפובליקה השתיכו ל-30 עד 40 משפחות של בויארים. הבעלים השני בגודלו לקרקעות מעובדים היו המוסדות הכנסיתיים ובעיקר "בית הקדושה סופיה" (Дом святой Софии). עיבוד הקרקע התבסס על חוכרים ועל איכרים צמיתים. הבויארים ומוסדות הכנסייה עשו מאמצים לקשור את האיכרים לקרקע ולחזק את מוסד החולופים וזה גרם להרבה מרידות איכרים ולבריחתם של איכרים מאדוניהם.

מדיניות החוץ ואבדן העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנובגורודים נלחמו נגד התפשטות השבדים והגרמנים. השבדים כבשו מחוזות פינים שלפני כיבשם שילמו מס לנובגורוד ולקראת סוף המאה ה-12 הגרמנים חתרו לכיבוש האזור הבלטי. הנובגורודים ניהלו 26 קרבות נגד שבדיה ו-11 נגד הצלבנים הגרמנים. בתקופת הפלישה המונגולית לרוסיה ניסו הגרמנים יחד עם האצולה הלוחמת של דנמרק ושבדיה לנצל את שעת הכושר ולכבוש שטחים נובגורודים. הניסיונות נכשלו והנובגורודים ניצחו בקרבות שנערכו בשנים 1240 ו-1242, אך רק כעבור 80 שנה, ב-12 באוגוסט 1323, הוסכם על קו הגבול בין הרוסים ובין השבדים בהסכם נוטבורג. למרות שהצבא הנובגורודי הצליח לעמוד גם מול התקפות הטאטארים, נובגורוד התחילה לשלם מס להורדת הזהב.

החל מהמאה ה-14 הדוכסות הגדולה של ליטא, טבר ונסיכות מוסקבה ניסו לכבוש את רפובליקת נובגורוד. הרפובליקה ניסתה לתמרן בין הכוחות, לעתים ברית עם מוסקבה נגד ליטא ולעתים ברית עם טבר נגד האחרים וכדומה. בשלב מסוים, תחת השפעת קבוצת בויארים שקיוו לשמור על זכויותיהם תוך איחוד עם דוכסות ליטא ומאוחר יותר עם האיחוד הפולני-ליטאי, נובגורוד חתמה על ברית עם דוכס ליטא, קזימיר הרביעי. ברית זו הביאה לתסיסה בין תושבי נובגורוד, תסיסה שבעקבותיה תקף צבא מוסקבה את נובגורוד וניצח בקרב שלון, בשנת 1471. בשנת 1478 איוואן השלישי סיפח את שארית נובגורוד ובא הקץ לרפובליקה.