ועידת כלקדון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ועידת כלקדון היא ועידה אקומנית (קונציל) של הכנסייה שנערכה בין 8 באוקטובר ו-1 בנובמבר 451, בעיר כלקדון שעל הגדה המזרחית של הבוספורוס. הוועידה היא הרביעית מבין שבע הוועידות הכנסייתיות הראשונות, ועל כן החלטותיה נחשבות לבלתי ניתנות לערעור הן על ידי הכנסייה הקתולית והן על ידי הכנסייה האורתודוקסית. הוועידה שללה את הדוקטרינה המונופיזיטית, ופרסמה את צו כלקדון שפירט את אנושיותו המלאה ואלוהותו המלאה של ישו, הצלע השנייה של השילוש הקדוש.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת המינות המונופיזיטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המינות המונופיזיטית

כ-15 שנה לאחר ועידת אפסוס אשר גינתה את הנסטוריאניזם כמינות, החל אוטיכס, נזיר זקן מקונסטנטינופוליס, שהיה תלמידו של קירילוס האלכסנדרוני, להפיץ ברבים וריאציה שונה במקצת על עקרונות הנצרות אשר לטענתו הייתה יכולה למנוע את התפשטות הנסטוריאניזם. אוטיכס, אשר הטיף כי לישו היה טבע אחד בלבד - הטבע האלוהי (וזאת בניגוד לקרדו, אשר קובע שלישו יש שני טבעים, אחד אלוהי ואחד אנושי), טען כי הוא מתבסס על גישתו של קירילוס האלכסנדרוני, אשר נתקבלה על ידי ועידת אפסוס בשנת 431 ואושרה שנתיים מאוחר יותר בכנס פיוס בין קירילוס האלכסנדרוני לנסטוריאני המתון יוחנן מדמשק.

קירילוס האלכסנדרוני גרס שלישו היה 'פיזיס' אחד, שהוא התגלמות המילה האלוהית (לוגוס). ברם, בעוד שקירילוס פירש את 'פיזיס' בתור "אישיות" (persona), הרי שרוב הבישופים הבינו מילה זו בתור "טבע" (natura). לפיכך, רבים הבינו את אוטיכס כאילו הוא מטיף לגרסה הפוכה של האריאניות: בעוד שאריוס ותומכיו שללו את קיומו של הטבע האלוהי של ישו, הרי שאוטיכס קרא תיגר על קיום טבעו האנושי. אמונתו של קירילוס עצמו (שמת שנתיים לפני תחילת הטפותיו המונופיזיטיות של אוטיכס) לא הוטלה בספק, שכן הסכם האחדות של שנת 432 קבע מפורשות את קיומן של שתי מהויות לישו.

בהתחלה פרשנותו החדשה של אוטיכס, על אף שהייתה לא-אורתודוקסית, לא נתפסה כמינות - כך האפיפיור לאו הראשון אמר שאין זו מינות או חתירה תחת הכנסייה אלא אי-הבנה, אך עם התפשטותה של גישת אוטיכס היא החלה מדאיגה יותר ויותר את הממסד הכנסייתי דאז. בשנת 447, במהלך כנס מחוזי בעיר דורילאום, הכריז הבישוף המקומי אוזביוס כי אוטיכס הוא מין וכי יש להדיחו ממעמד הכמורה. לעומתו, פלביאנוס, ארכיבישוף קונסטנטינופוליס שנכח גם הוא בכנס בדורילאום, התנגד לכך, בין השאר בשל המעמד והמוניטין של אוטיכס, אך לבסוף הסכים, ואוטיכס הוכרז מין באופן רשמי. החלטה זו גררה את התנגדותם של הקיסר תאודוסיוס השני ושל דיוסקורוס, הפטריארך של אלכסנדריה; זה האחרון כינס כנס משלו, אשר זיכה את אוטיכס מכל אשמה, שכן אוטיכס לטענת דיוסקורוס, חזר בו ממינותו.

ועידת אפסוס השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו הזמן, החליט הקיסר תאודוסיוס ה-2 לכנס ועידה אקומנית על-מנת ללבן את הסוגיה עד תום, והזמין אליה גם את האפיפיור לאו הראשון, אשר נעתר להזמנה ושלח שלושה נציגים (לגאטים, legata) מטעמו. לאו הראשון קיבל לפני הוועידה איגרת מפלביאנוס אודות אוטיכס, על-פיה קבע פלאביאנוס כי אוטיכס הוא אכן מין שיש להענישו. האפיפיור לאו הראשון כתב למשתתפי הוועידה איגרת ובה דרישה מהם שיוקיעו את אוטיכס כמין, אך השאיר להם את הסמכות להכריע בעניין העונש שיושת עליו. ככל הנראה, לאו הראשון לא ידע על חזרתו בתשובה של אוטיכס בפני דיוסקורוס האלכסנדרוני.

ועידת אפסוס השנייה התכנסה ב-8 באוגוסט 449. נכחו בה 130 בישופים ובראשה ישב דיוסקורוס האלכסנדרוני. מכתבו של האפיפיור לא נקרא, והקיסר תאודוסיוס ה-2 הורה שלא לספור את קולותיהם של הבישופים אשר תמכו בהדחתו של אוטיכס שנתיים לפני כן. בעקבות הוראה זו זוכה אוטיכס ברוב מוחץ כשאין לו מתנגדים מבין קולות המצביעים שכן קולותיהם של מתנגדיו מלפני שנתיים לא נספרו בהוראת הקיסר, וכמו כן מתנגדו פלביאנוס, ארכיבישוף קונסטנטינופוליס הודח והוגלה. בחלק השני של הוועידה, שבו לא נכחו הלגאטים האפיפיוריים אשר חזרו לרומא עם מכתב לאפיפיור מאת פלביאנוס המודח - הודחו עוד מספר בישופים ממתנגדי אוטיכס.

החלטות הוועידה איימו ליצור קרע בין המזרח למערב, שכן היו מנוגדות לחלוטין לרצונו ודעתו של האפיפיור ועל אחת כמה וכמה משום שמכתבו כלל לא נקרא בפני צירי הוועידה והוא ראה בכך כ"מחטף" וכגזילה שנועדה לשרת את רצונם ואמונתם האישית של תומכי אוטיכס (בפרט דיוסקורוס האלכסנדוני שעמד בראש הועידה, והקיסר תאודוסיוס ה-2). כתוצאה מכך, סירב לאו הראשון להכיר בוועידה כחוקית וקרא לה Latrocinium - ועידת גזלנים. כמו כן דרש לאו הראשון את כינוסה של ועידה חדשה בנושא אוטיכס והמונופיזיטיות, ואילו הקיסר תאודוסיוס ה-2 מצדו סירב לכך ומינה בישופים במחוזות המזרח בלא התייעצות עמו, אלא עם דיוסקורוס האלכסנדוני (אשר הרהיב עוז והחרים את האפיפיור). רק מותו הפתאומי של תאודוסיוס ה-2 שינה את המצב: כאשר הקיסר החדש שעלה מרקיאנוס, תמך בגישתם של לאו הראשון ופלביאנוס, ולכן נעתר לדרישת האפיפיור לאו הראשון.

מהלך הוועידה בכלקדון והחלטותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר החדש מרקיאנוס כינס, לבקשת האפיפיור לאו הראשון, ועידה אקומנית חדשה בנושא המחלוקת המונופיזיטית. כמו כן הוא החזיר לתפקידם את הבישופים שהודחו שנתיים לפני כן בוועידת אפסוס השנייה. בהתחלה תוכנן שהוועידה תתקיים בניקיאה, אך ברגע האחרון היא הועברה קרוב יותר לבירה, לעיר כלקדון שעל גדת הבוספורוס, כדי שהקיסר יוכל לפקח עליה ביתר קלות. הוועידה נפתחה ב-8 באוקטובר 451 בניהולו של הלגאט האפיפיורי פסכניוס. בוועידה נכחו כ-500 בישופים, ובהם אוזביוס מדורילאום וגם דיוסקורוס האלכסנדרוני שהחרים את האפיפיור לאו הראשון לאחר ועידת אפסוס השנייה, שנתיים קודם לכן.

במושבה הראשון, הוועידה עסקה בעניינה המרכזי והוא - מינותו של אוטיכס, הלטרוקיניום באפסוס ומשפטו של דיוסקורוס האלכסנדרוני. הקטגור כנגד דיוסקורוס היה אוזביוס מדורילאום, אשר מנה את כל מהלכיו הכוחניים של דיוסקורוס בוועידת אפסוס השנייה ובנוסף הביא עדויות של כמה בישופים מצריים שטענו כי דיוסקורוס הוא אדם אלים ואכזרי. דיוסקורוס בתגובה, סירב להופיע בפני הועידה והורשע שלא בפניו. הוועידה הדיחה את דיוסקורוס מתפקידו כפטריארך אלכסנדריה, ביטלה את כל תקנותיו, ובנוסף לכך גינתה את אוטיכס ואת הלטרוקיניום של אפסוס. עם זאת, שאר הבישופים שנכחו באפסוס והצביעו בעד אוטיכס ונגד פלביאנוס לא הודחו ולא גונו, שכן הם הביעו חרטה וטענו כי פעלו מתוך פחד מפני דיוסקורוס האלכסנדוני, ראש הועידה דאז. כמו כן הוועידה הכריזה אנאתמה (חרם מהדרגה העליונה) על נסטוריוס.

הנושא השני על סדר יומה של הוועידה היה גיבוש אחדות בנושא יסודות האמונה הנוצרית. בעניין זה הסכימו כל הנוכחים כי יש ללכת בשביל הזהב שבין הקיצוניות הנסטוריאנית לבין הקיצוניות המונופיזיטית, וללכת בדרכם של לאו הראשון וקירילוס האלכסנדרוני שנוסחתם התאולוגית הייתה יחסית מאוזנת יותר. עם זאת, לא כל הנוכחים הסכימו לחתום על איגרתו של לאו הראשון לפלביאנוס, ושאר הניסיונות לגבש נוסח אחיד ליסוד האמונה הנוצרית עלו בתוהו. לאור זאת, פסכניוס הלגאט האפיפיורי ומרקיאנוס הקיסר איימו להעביר את הועידה לאיטליה, דבר שהיה לא-נוח לרוב הנוכחים מבחינה גאוגרפית, שכן הם באו ברובם מהמזרח הקרוב, ותחת איום זה הם הסכימו להוסיף לקרדו משפט שאישר את קביעתו של לאו הראשון, כי לישו יש שתי מהויות בלתי-מתחלפות ובלתי-נפרדות.

מתוך ההגדרה של הוועידה:

"ובעקבות האבות הקדושים אנו מודים:
אותו הבן האחד הוא אדוננו ישו כריסטוס, וכולנו בקול אחד מלמדים שהוא שלם באלוהותו, שהוא שלם באנושותו, אלוהים אמת ואיש אמת, שהוא מנפש שכלית ומגוף, בעל אותה סובסטאנציה (homoousios, פירוש אפשרי למילה - מהות) של האב לפי אלוהותו, בעל אותה סובסטאנציה כמונו לפי אנושותו, דומה לנו בכל פרט לחטא.
לפי אלוהותו נולד מן האב לפני העולמות, לפי אנושותו [נולד] בימים האחרונים בעבורנו ובעבור ישועתו ממרים הבתולה, אם האלוהים ("יולדת האל" theotokos).
אנו מאמינים באותו כריסטוס האחד, בן, אדון, בן-יחיד, בשני טבעים (physis) שאינם מתערבבים, שאינם משתנים, שאינם מתחלקים, שאינם מתפרדים.
ההבחנה בין הטבעים איננה מתבטלת בגלל האחדות, כי האופי של כל טבע נשתמר, ומובא יחד בדמות (prosopon) אחת ובישות (hypostasis) אחת, לא מחולק ולא מופרד בשתי דמויות, אלא באותו בן-יחיד האחד, דבר (logos), אדון, ישו כריסטוס,
כפי שלפני כן לימדו אותנו הנביאים אודותיו, והאדון ישו כריסטוס עצמו, וכפי שנמסר לנו בסימן האמונה של האבות."

כמו כן עסקה הוועידה בנושא הנזורה, וקבעה איסור על נזירים ונזירות להינשא, קבעה כי על הנזירים להיות מופת של אורח חיים נוצרי, ועסקה במערכת יחסי הגומלין בינם לבין הכנסייה ובעלי התפקידים הדתיים בה.

הוועידה ניסחה את הקנון הרביעי המתייחס לנושא הנזורה, בו הוגדרו הנזירים כאנשים חילוניים וחסודים (כלומר לא כמרים) ועליהם להיעזר בשירותי נושאי המשרות הכנסייתיות. הקאנון הרביעי התייחס גם למערכת היחסים בין הבישוף לבין הנזירים החיים בתחומי הדיוקסיה שלו וקבע את סמכותם של הבישופים על הנזירים, קבע כי על הבישוף להעניק לנזירים כסף לקיומם ובתמורה הנזירים כפופים מבחינה דתית לבישוף. בנוסף, הנזירים צריכים לחיות במקום מוגדר ויציאה ממקום זה דורשת אישור הבישוף. נקבע גם כי לבישופים הזכות להתיר או לאסור הקמתם של מנזרים חדשים.

"אלה המצטרפים לחיי מנזר באמת ובתמים, ייחשבו כראויים להוקרה מתאימה. אך מפני שרבים משתמשים בתירוץ של מעמד נזירי וגורמים לתוהו-ובוהו גם בכנסיות וגם בחיים האזרחיים, נודדים בערים בהעזה וללא סיבה מוצדקת וכביכול שואפים אפילו להקים לעצמם מנזרים; מוחלט בזה, שלא יכולים לבנות או להקים מנזר או בית תפילה, בשום פנים ואופן, שלא על דעת בישוף העיר, אולם הנזירים, אשר נמצאים באיזור כלשהו או עיר, חייבים להיות כפופים לבישוף, לשמור על השקט, להיות שרויים בצום ותפילה במקומות שנועדו לכך, להימנע מלהתערב ולפסוק בעניינים הכנסייתיים או החילוניים ולא לעזוב המנזרים שלהם, אלא ברשות בישוף העיר. אין לקבל שום עבד למנזר, כדי שיהיה נזיר, שלא לפי רצון אדוננו. אנו קובעים שמי שיעבור על תקנה זו שלנו, מוגדר כשרוי בחרם, כדי ששם האלוהים לא יחולל. עניינו של בישוף העיר הוא לדאוג למנזרים בצורה מתאימה.

– J.D. Mansi, Sacrorum conciliorum nova et amplissima collectio t 7 c 359 Canon 4

ההחלטות הנוגעות לנזירים ולנזירות באו לביטוי בתקנוני הנזורה שנכתבו בתקופות מאוחרות יותר. ההחלטות בדבר מקומם של הנזירים במדרג הכנסייתי החזיקו מעמד עד הגעתם של קולמבנוס ושאר הנזירים האירים שהיו כוח כנסייתי שלא קיבל את מרותם של בישופים (וגם לא של שליטים סקולרים)‏[1].

בנוסף לעניינים מרכזיים אלה, הוועידה קבעה עוד 30 החלטות בתחום הטכני יותר, כגון אישור החלטות הוועידות הקודמות, איסור על עיסוק נוסף לבישופים, איסור על כמרים להתגייס לצבא, הגבלת האפשרות להאשים בישוף בפלילים ואיסור על הורדה בדרגה של בישוף.

השלכות הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכתה המיידית של הוועידה הייתה קרע חמור בכנסייה. הבישופים אשר לא הסכימו עם גישתו של האפיפיור לאו הראשון (תומכי המונופיזיטיזם), דחו את החלטות הוועידה בטענה שהן בעלות דוגמה תאולוגית נסטוריאנית. על אף ההחלטה הרשמית של הוועידה כי המונופיזיטיות היא מינות ויש לרדוף ולהוקיע אותה מכל וכל, הנושא היה רחוק מהכרעה בכמה מאות השנים הבאות שכן כמה מהקיסרים הביזנטיניים העדיפו את המונופיזיטים על-פני האורתודוקסים (הדיאופיזיטים). כמו כן, רבים מאזורי הספר אימצו תחת הדוקטרינה הכלקדונית את הגישה המיאפיזיטית, ששימשה כגרסת ביניים בין שתי הדוקטרינות, הנשענת על טענת קירילוס האלכסנדרוני שטען שלישו יש שני טבעים - אלוהי ואנושי, שלא התמזגו, אך מחוברים יחד באופן בלתי נבדל בטבע שהוא אלוהי ואנושי כאחד (בפרסונה אחת או בפיזיס אחד) - וגישת הביניים המיאפיזיטית טענה כי לישו היו שני טבעים או שתי מהויות - אלוהי ואנושי באישיות אחת שהתאחדו והתמזגו לטבע אחד (בעוד שבדיאופיזיטיות שני הטבעים של ישו לא מתמזגים ומתקיימים זה לצד זה בנבדל אך בהרמוניה בתוך פרסונה אחת); זאת בניגוד לאוטיכס אשר טען כי לישו טבע אלוהי ותו לא. כתוצאה מכך פרשו מהכנסייה האורתודוקסית - הכנסייה הארמנית, הכנסייה הגאורגית (אשר חזרה לאורתודוקסיה בראשית המאה ה-9), הכנסייה הסורית אורתודוקסית והכנסייה הקופטית - כנסיות הנקראות לעתים בשם הכוללני הכנסיות האוריינטליות או קהילות לא-כלקדוניות כי לא קיבלו עליהן את החלטות ועידת כלקדון.

היפרדות הכנסייה הארמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמנים לא השתתפו בוועידת כלקדון בשל קרב שניהלו באותה שנה נגד הפרסים. בשנת 551 כינס ראש הכנסייה הארמנית, הקתוליקוס בבקן, סינוד שהכריז על אי הסכמה לעקרונות הדיאופיזיטים שנקבעו בוועידת כלקדון ועל ניתוק הכנסייה הארמנית מהכנסייה האורתודוקסית בקונסטנטינופוליס.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלמה נאמן, לידתה של ציוויליזציה, ספרית פועלים ואוניברסיטת תל אביב, 1975, עמ' 90-99