ועידת ניקיאה

ועידת ניקיאה הראשונה

ערך זה עוסק בועידת ניקיאה הראשונה משנת 325. אם התכוונתם לועידת ניקיאה שהתקיימה בשנת 787, ראו ועידת ניקיאה השנייה.

ועידת ניקיאה, או ליתר דיוק, ועידת ניקיאה הראשונה הייתה הוועידה האקומנית הראשונה של הכנסייה. הועידה התכנסה בשנת 325 לספירה בעיר ניקיאה שבאסיה הקטנה ביוזמת הקיסר קונסטנטינוס על-מנת לקבוע תקן אחיד לנצרות, אשר הייתה כבר נפוצה ברבים. בוועידה נקבעו עקרונות הכנסייה הנוצרית, ובהם האני מאמין הנוצרי ומועד חג הפסחא. כמו כן נקבע ברוב קולות מוחץ כי האריאנים שלא קיבלו את נצחיותו של ישו לצד האל האב, הם כופרים.

תולדות

הוועידה כונסה בהוראת הקיסר הרומי קונסטנטינוס בעקבות המלצותיו של הוסיוס מקורדובה על הצורך לדון בבעיה האריאנית בפורום כלל-כנסייתי. לצורך כך, זומנו בקיץ 325 לעיר ניקיאה (כיום העיר איזניק בטורקיה) כ-1800 בישופים מכל רחבי האימפריה הרומית - 1000 מהמזרח ו-800 מהמערב; ברם, לוועידה עצמה הגיעו רק כ-300 איש (אוזביוס מקיסריה גורס 250, אוסטתיוס גורס 270, ואתנסיוס, היירונימוס ואחרים גורסים 318). היה זה הכינוס הכללי הראשון של הכנסייה מאז כנס השליחים.

הוועידה נפתחה ב-20 במאי בדיונים על גישתו של אריוס, שהייתה הנושא המרכזי שלה. במקביל ובצמוד לכך, התנהלו הדיונים על הצהרת האמונה הנוצרית, שלניסוחה היו הצעות רבות. בתום הדיונים, ב-19 ביוני, התקבלה דעת מתנגדיו של אריוס ברוב קולות מוחץ (רק שניים לא תמכו), וסימן האמונה הנוצרית נוסח בהתאם. לאחר יישוב סוגיה זו, הוועידה דנה בתאריך חג הפסחא, בקרע המלטיאני, וכן בעניינים טכניים יותר. הוועידה ננעלה ב-25 ביולי, שהיה גם יום השנה לתחילת מלכות קונסטנטינוס, אשר אישר את החלטות הוועידה והביע את רצונו לראות את הכנסייה אחת ומאוחדת.

החלטות הוועידה

המינות האריאנית

ערך מורחב – המינות האריאנית

האריאניות היא מחלוקת בין אריוס, כומר מאלכסנדריה, שהייתה אז אחד ממרכזי הנצרות העולמית, לפטריארך אלכסנדרוס האלכסנדרוני בדבר היחס בין האלהים לבין ישו. אריוס טען שהאל האב קדם לישו, והוא זה שברא את ישו וישו הוא יציר (creation) שלו - ולכן האב הוא אכן אב. לשיטתו של אריוס, ישו היה עשוי מחומר שונה מהאל האב, והפך לאל רק אחרי הצליבה והתחייה. לעומת זאת, אלכסנדרוס ותלמידו אתנסיוס טענו, כי ישו והאל האב הם מאותו חומר ושניהם נצחיים; עמדה שלישית, העמדה האריאנית-למחצה, ניסתה לפשר בין השתיים האחרות והציעה שישו היה "מחומר דומה" לזה של האב. גם אריוס וגם אלכסנדרוס הסתמכו בטענותיהם על הברית החדשה. כך, אריוס ציטט ש"האב גדול ממני" (יוחנן י"ד 28), ואילו אלכסנדרוס טען כנגדו ש"האב ואנוכי חד המה" (יוחנן י' 30).

הוועידה דחתה את דעתו של אריוס והחליטה כי האב והבן (ישו) הם מאותה מהות (consubstantial): שניהם שווים במהותם, וישו הוא "אל הבא מאל". שניהם לא נבראו, והם קיימים ביחד מאז ומעולם (co-eternal), שנאמר "והוא לפני הכל" (אל הגלטים א'). אריוס, אשר סירב לקבל החלטה זו ואת הקרדו שהוצע בהתאם להחלטה זו, הוחרם והוגלה, וכך נוצר הפילוג האריאני. בוועידת קונסטנטינופוליס הראשונה, בשנת 381, אושררו החלטות ועידת ניקיאה, בעיקר בזכות מאמציו של אתנסיוס.

הקרדו הניקיאני

ערך מורחב – קרדו (תפילה)

במקביל לדיון בסוגיית האריאניזם, הוועידה דנה בניסוח הצהרת האמונה הנוצרית. חלק מהנוכחים, כדוגמת אוזביוס מקיסריה, ביקשו לנסח הצהרה כוללנית שתהיה מקובלת על כל הפלגים, אך האנטי-אריאנים הקיצוניים, כדוגמת אלכסנדרוס והוזיוס מקורדובה, ביקשו לנסח הצהרה ברורה וחד-משמעית אשר תקבע תנאי הכרחי ומספיק להשתייכות לקהילה הנוצרית. לבסוף, כעבור חודש של דיונים, הוועידה ניסחה את הצהרת האמונה הראשונה של הנצרות, אשר בחלקה נוסחה באופן מנוגד למהדרין לדעותיו של אריוס - כך, נאמר בה מפורשות כי ישו הוא נצחי כמו האל האב וכי לשניהם אותה מהות.

אחרי שהקרדו נוסח, הוא התקבל ברוב קולות מוחץ, אף שחלק מצירי הוועידה, כגון אוזביוס מקיסריה ואוזביוס מניקומדיה הסתייגו מחלקים מסוימים ממנו. אריוס, אשר סירב לחזור בו, הוחרם על ידי הוועידה ובנוסף לכך הושת עליו עונש של גלות מטעם הקיסר. שני הבישופים אשר תמכו בו, תאונס וסקונדוס, נענשו באותו אופן.

תאריך חג הפסחא

לאחר יישוב הסוגיה האריאנית וניסוח הצהרת האמונה, פנתה הוועידה לקביעת תאריך חג הפסחא, החג המרכזי בנצרות. באותה תקופה במחוזות שונים נקבע התאריך שלו באופן שונה: היו כאלה שציינו אותו בי"ד בניסן, על-פי הלוח העברי, והיו כאלה שהעדיפו תחת זאת לציין את העובדה שתחייתו של ישו התרחשה ביום א', ולכן ציינו אותו ביום א' הראשון שלאחר י"ד בניסן. לבסוף, חלק מהמחוזות בכנסייה, ובכללם אלכסנדריה ורומא, העדיפו לנתק את הקשר הזה עם היהדות ולציין את חג הפסחא ביום א' הראשון שלאחר הירח המלא הראשון שלאחר יום השוויון האביבי. גם הקיסר קונסטנטינוס העדיף לנתק את חג הפסחא מהיהדות. הוועידה החליטה שלא לקבוע תאריך ברור, אלא החליטה שיום חג הפסחא ייקבע מדי שנה בשנה על ידי הפטריארך של אלכסנדריה במכתב לקריית הוותיקן.

הקרע המלטיאני

מלטיוס מליקופוליס היה בישוף מצרי אשר טען, בניגוד לדעתו של פטרוס האלכסנדרוני, פטריארך אלכסנדריה בראשית המאה ה-4, כי אין לקבל בחזרה אל הכנסייה את אלה אשר הפנו עורף לאמונתם בזמן הרדיפות של דיוקלטיאנוס. בעקבות אי-הסכמה זו הוא אסף סביבו קבוצת תומכים משלו ואף מינה בישופים משלו תחתיו. הוועידה פסקה בעניינו, כי אף שהיא מקבלת את מלטיוס בחזרה אל הכנסייה והוא יחזיק במשרת בישוף ליקופוליס, לא תהיה לו הסמכות למנות כמרים, ואלה שכבר הוסמכו על ידיו חייבים לעבור הסמכה מחדש, וכל החלטה שלהם צריכה את אישורו של הפטריארך אלכסנדרוס.

נושאים אחרים

בנוסף להחלטה זו, הוועידה החליטה גם במספר נושאים משניים יותר:

נקבע כי הארגון הטריטוריאלי של הכנסייה יהיה חופף לארגון המנהלי של האימפריה. רומא הפכה למחוז הכנסייתי החשוב ביותר, ואחריה אלכסנדריה ואנטיוכיה. לבישוף ירושלים הוענק מעמד מיוחד מכוח המסורת: התקנה השביעית קובעת כי לבישוף של ירושלים "זכויות הולמות את מעלת כבודו, וזאת אגב שמירת מעמדו של המיטרופוליטן". רק בוועידת כלקדון ניתן לירושלים מעמד של פטריארכיה.

כמו כן נקבעו סדרי הסמכה של בישופים, והוחלט כי אין לקבל טבילה לנצרות שנעשתה על ידי מינים, אין להעביר כמרים מכהונתם, אין לכרוע על הברכיים בעת התפילה, ובישופים קודמים לדיאקונים בטקס סעודת האדון.

השפעות הוועידה

השפעותיה ארוכות-הטווח של הוועידה היו חשובות ביותר, שכן היא קבעה את התקדים של קבלת החלטות מקיפות ומחייבות את כלל הכנסייה בוועידות אקומניות. כמו כן נקבע בוועידה זו התקדים של התערבות קיסרית במהלך הוועידה ואכיפת החלטותיה על ידי הסמכויות החילוניות.

לעומת זאת, השפעתה קצרת-הטווח של הוועידה הייתה מועטה דווקא, שכן שנים ספורות לאחריה קונסטנטינוס הפך את דעתו ונהיה לחסיד של האריאניות דווקא. האריאניות והמלטיאניות לא נחלשו כלל ועיקר, אלא המשיכו להתפשט ברחבי האימפריה הביזנטית; כמרים אורתודוקסיים (לא-אריאניים), כמו אוסטתיוס, אתנסיוס ומרקלוס מאנקירה הועברו מכהונותיהם, ואילו אריוס הוחזר אחר כבוד לבירה קונסטנטינופוליס בשנת 336, אך מת בטרם הוסר ממנו באופן רשמי החרם הכנסייתי שהוטל עליו. קונסטנטינוס עצמו מת בשנה שלאחר-מכן, ועל ערש דווי הוטבל לנצרות בידי אוזביוס מניקומדיה, שהיה מתומכיו של אריוס. גם יורשו של קונסטנטינוס, קונסטנטיוס השני, תמך באריאנים, ורק בוועידת קונסטנטינופוליס הראשונה, שנערכה בשנת 381 תחת הקיסר תאודוסיוס, האריאניות גונתה באופן נחרץ בהחלטה שסימלה את ראשית סופה.