זהרה וילבוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וילבוש, 1982
קולאז' של הסלון של וילבוש, בו ניתן להבחין בשטיחים ובדים איסלאמיים.

זהרה (זהר) וילבוש (1907 - 2005), מומחית לפולקלור ואתנוגרפיה יהודית ומומחית לתרבות חומרית של עדות ישראל. יועצת מיוחדת ואוצרת במחלקה לאתנוגרפיה יהודית במוזיאון ישראל בירושלים וממקימות חברת ההלבשה והרקמה "משכית".

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהרה נולדה ביפו למהנדס נחום וילבוש (ממייסדי בית החרושת "שמן") ולשושנה, אחותו של אבשלום פיינברג. היא נהגה להתהדר כי על תעודת הלידה שלה חתם הרב קוק בעצמו. בילדותה בילתה רבות בחדרה בקרב בני משפחת פיינברג, עקב נסיעותיהם התכופות של הוריה לחוץ לארץ, כדי להשתלם בנושאים תעשייתיים שונים ולצורך גיוס הון. בכלל זה בילתה זהרה הצעירה בקרב חברי מחתרת ניל"י, בימים הסוערים של פעולתה.

את לימודיה התיכוניים סיימה בבית הספר הריאלי בחיפה והייתה חברה בשבט הראשון של תנועת הצופים העבריים, "משוטטי בכרמל", שפעל בבית הספר. במסגרת חברותה בתנועה עלתה להכשרה בדגניה ב', אך חלתה בקדחת וחזרה לחיפה. ב-1926 יצאה לברלין כנציגת תנועת הצופים. בברלין למדה מלאכת יד ותולדות האומנות בבית הספר ריימן, שנחשב לטוב באירופה, כיוון שכבר מגיל צעיר נמשכה למעשי רקמה ותפירה.

ב-1946 התמקמה בירושלים והייתה לבוגרת הראשונה של המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין. בשנות הארבעים לימדה עולים חדשים (בעיקר עולות חדשות) במוסדות עליית הנוער בפרדס חנה וחדרה. כתוצאה מעבודתה עם העולות החדשות נחשפה למעשי מלאכת יד ופריטי אומנות בעלי ערך פולקלוריסטי בטקסים ומנהגים של העדות השונות. ב-1948 חזרה לירושלים ושמשה כמורה ברובע היהודי ממנו יצאה ערב נפילתו בידי הלגיון הערבי.

בשנת 1950 סיירה עם רות דיין במעברות העולים והן התחילו לגבש את הרעיון להפוך את מלאכות היד היהודיות המסורתיות למקור פרנסה עבור העולות החדשות. על סמך עבודה זו הקימה רות דיין ב-1954 את חברת "משכית" לדברי רקמה והלבשה.

זהרה (ששינתה את שמה ל"זהר") הייתה נשואה לזמן קצר ליצחק זק, מנישואים אלה נולד בנה גרא.

בשנת 1989 קיבלה את עיטור יקירת ירושלים.

פיתוח תחום האתנוגרפיה והפולקלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן רשמי עבדה זהרה כפקידה בחברת תה"ל בחיפה ולאחר מכן בירושלים, אך במסגרת תחביבה סייעה למחלקות לאתנוגרפיה במוזיאון חיפה ולאחר מכן במוזיאון ישראל בזיהוי אריגים ובדים שונים, סגנונות רקמה וכדומה ושיוכם לעדה ולפעמים אף לאזור גאוגרפי מדויק. בהיותה בת 60 הפכה רשמית לעובדת המוזיאון. הביוגרף אורי דרומי מביא את דברי הארכאולוגית רות הסטרין ומנהלת המחלקה לאתנוגרפיה יהודית במוזיאון ישראל במשך שנים רבות, אביבה מולר-לנצט. לדבריהן, הן נהגו לקרוא לה בחיבה "הסמרטוטאית". עם זאת הן הכירו בבקיאותה הרבה וביכולתה הנדירה לעמוד על טיבו ומקורו של כל אריג. בקיאותה הרבה זכתה להכרה רשמית כאשר נבחרה לכתוב את הערך "רקמה ותחרים" באנציקלופדיה העברית.

בזכות זכרונה החזותי, סייעה זהרה לשחזר את בית פיינברג במושבה חדרה, הבית בו גדלה כילדה, שנבנה בראשית המאה ה-20. שיחזור זה נעשה כחלק מפעילות מוזיאון החאן בעיר.

המומחית לפולקלור יהודי, גלית חזן-רוקם כתבה עליה כי היא הייתה "האם המייסדת של שושלת המאורגנת בקבוצות של נשים רוקמות". בשכונת בית הכרם בירושלים, למשל, הוקמה קבוצת "בנות זהר", כחוג רקמה לנשות השכונה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הגר סלמון, זהר וילבוש - אוריינטליזם נשי בסיפור חיים ארץ-ישראלי, בתוך: מ' שילה, ר' קרק, ג' חזן-רוקם (עורכות), העבריות החדשות - נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים 2001, עמודים 225-204.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]