בית הספר הריאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל בית הספר. עיצובו כולל את קו המתאר של בניין הכיתות התיכוניות בהדר, את הסיסמה "והצנע לכת" ואת שם בית הספר

"להיות ריאלי", המנון בית הספר הריאלי, חובר בידי אהוד מנור, בוגר בית הספר, לקראת שנתו ה-90 של המוסד, והולחן על ידי דני רובס[1]:

על קו התפר שבין הבית ובין בית-הספר
תהיה ריאלי, תהיה ריאלי,
חכה עוד לילה הסבלנות משתלמת כדאי לה
תהיה ריאלי, תהיה ריאלי
פזמון:
וקח איתך רק שתי מילים לדרך,
רק שתי מילים שלא איבדו עוד ערך,
בכל מקום שרגלך דורכת,
גם אם השמש מאירה לך ומחייכת,
גם אם החגיגה שלך נמשכת ונמשכת
רק שתי מילים: הצנע לכת
כיפת מבנה בניין הכיתות התיכוניות בהדר הכרמל. הכיפה מופיעה בסמל בית הספר

בית הספר הריאלי העברי בחיפה, הידוע בשמו המקוצר "בית הספר הריאלי" ואף "הריאלי", הוא בית ספר פרטי בחיפה. הוקם על בסיס בית הספר "אבטליה", של פנחס כהן, על ידי הוועד הפועל הציוני על רקע מלחמת השפות, במחאה על החלטת "המכון היהודי לחינוך טכני" של חברת עזרה לבחור בגרמנית כשפת ההוראה של המקצועות המדויקים בארץ ישראל ובפרט בטכניקום (לימים, הטכניון) ובבית הספר הטכני שלידו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר פתח את שעריו בדצמבר 1913, ומנהלו הראשון היה ד"ר ארתור בירם. הערכים המקוריים שהנחו את בית הספר היו ציונות, משמעת, והגשמה עצמית, לאומית וחברתית. הסניף הזמני הראשון של בית הספר הוקם בשכונת הדר בחיפה בבית הכנסת הדרת קודש. בית הספר עבר למשכן הקבע (כיון בניין שפירא) אחרי השלמת בנייתו של הבניין בחצר הטכניון באביב 1913 בתכנונו של אלכסנדר ברוולד.

בית הספר במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, נפרד בירם מבית הספר לחמש שנים והתגייס לצבא הגרמני, שבמסגרתו שירת בתחנת הרכבת בעפולה. במקומו מונה למנהל בספטמבר 1914 יוסף עזריהו (עוזרקובסקי). במהלך שנות ניהולו, הושלם מבנהו של בית הספר כבית ספר תיכוני. עזריהו הכניס למוסד גם בנות (עד אז מטרת בית הספר הייתה הכשרת בנים המתעתדים לרכוש השכלה טכנית גבוהה), ובכך הפך אותו לדומה לשאר הגימנסיות העבריות שפעלו בארץ ישראל באותה תקופה.

אותותיה של המלחמה באירופה והשפעותיה על ההתרחשויות הפנימיות ביישוב היהודי בארץ ישראל השפיעו על התפתחות החינוך הארץ-ישראלי שהגיע לימי שפל לאחר תקופה של צמיחה, שכללה את הקמת בית הספר. מצבו הרע של בית הספר הושפע מגזרותיו של ג'מאל פאשה שאסר על כל פעילות ציבורית עברית וביטל את האוטונומיה של היישוב. בשנת 1918 נאסר עזריהו, מנהל בית הספר, בעקבות גילוי של אי-סדרים בתעודותיו של אחד המורים בבית הספר בהקשר של מילוי חובותיו הצבאיות. לאחר מספר שבועות, בהם ישב במאסר בחיפה, הועבר לבית הכלא בנצרת והואשם בהשתתפות בריגול, ככל הנראה גם בעקבות קשריו המחקריים עם אהרון אהרונסון. לאחר כחודש בכלא נצרת שכללו איומים בעינויים ובעונש מוות, שוחרר לפתע.

ספר הפרוטוקולים הקצר משנים אלה מצביע על קשיי המורים בהמשכת העבודה הסדירה ובריסון התלמידים: בעוד שלפני המלחמה תפסו מקום רחב בסדר היום של מועצות המורים תוכניות לעתיד ועניינים כלליים הנוגעים לסדרים בבית הספר ולקידומה של העבודה החינוכית, הרי עתה הצטמצמו הדיונים לענייני יום-יום הקשורים ברעב שבעיר, במצב התלמידים ובצרות המשמעת הלקויה. גם הצורה החיצונית של הפרוטוקולים נשתנתה. אין למצוא עוד אותו סדר והקפדה בכתיבת כל פרוטוקול, שהיו נהוגים קודם לכן. נוסף על כך, בשל חוסר באמצעים נאלצו לפטר את הרופאה של בית הספר ובשל מחסור בספרי לימוד, היה קושי להספיק ללמד את מלוא החומר לפי תוכנית הלימודים. הקשיים שחוו המורים והתלמידים כללו קושי לנוע ברחובות העיר, רעב וגיוסים לצבא של אנשי היישוב העברי. פחד הגיוס אפף בעיקר את תלמידי הכיתות הגבוהות בבית הספר, שהיו אמורים להישלח לבית ספר צבאי בטורקיה, אך לא רצו לעשות זאת ונחשבו לעריקים בעיני המשטרה הטורקית. כדי להקטין את הסכנה לתפיסת התלמידים, הופרדה הכיתה העליונה פיזית מבית הספר ברחוב יפו ועברה לבית הכנסת שבשכונת הרצליה, שבנייתה החלה ב-1907. כדי להיזהר גם שם מהמשטרה הצבאית הטורקית, עשו התלמידים את דרכם לבית הספר דרך חצרות וגדרות ואת הכביש הראשי היו עוברים רק בהינתן אות שהדרך פנויה מתלמיד-צופה. למרות הקשיים המרובים, מעידות המחברות המסודרות שנשתמרו מתקופה זו בבית הספר, על האווירה הרצינית ועל התעניינות התלמידים בלימודים ושקידתם הרבה. כמו כן תלמידים רבים נראו סביב המפות הגדולות שנתלו במשרד שפתחו בחיפה גדודי הצבא של מדינות הציר, שבהן עקבו בערנות אחר המתרחש מעבר לקווי האויב והתווכחו על סיכויי הניצחון.

באוקטובר 1917 לאחר הגעתן של ידיעות על הצהרת בלפור ועל פריצת הצבא הבריטי את החזית הטורקית-גרמנית שליד באר שבע, הצטרפו חלק מבוגרי המחזור הראשון של בית הספר לגדוד העברי, ומיד שימשו שם כמדריכים.

בשמחת תורה תרע"ט, ספטמבר 1918 שוחררה חיפה בידי האנגלים. במרץ 1918 הגיעו לארץ חברי "ועד הצירים לארץ ישראל" שהיה אמור לתקן את הריסות המלחמה ולחזק את החינוך העברי. פעולותיהם היו בקנה מידה קטן מאוד וכמעט שלא סייעו לבית הספר הריאלי.

לאחר מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1919 חזר בירם לנהל את בית הספר. בשנות העשרים נוסד שבט הצופים "משוטטי בכרמל". בשנת 1924 נפתחו שתי כיתות עליונות (י"א ו-י"ב) ונפתחה מגמה הומניסטית (במקביל למגמה הריאלית).

במהלך שנות השלושים הגיע מספר התלמידים ליותר מאלף, נפתחו סניפים חדשים - יסודי במרכז הכרמל ותיכון באחוזה, ונרכשו אדמות בהדר ובאחוזה. בשנת 1936 החלו שיעורי הגדנ"ע, ובשנת 1938 הונהגה תלבושת אחידה. בשנים 1940-1948, עקב מלחמת העולם השנייה והמאבק להקמת המדינה, הלימודים התקיימו במשמרות, והתלמידים הבוגרים גויסו לשנת שירות.

הפנימייה האזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השקפת בירם הייתה שחינוך שלם אפשרי רק אם התלמידים נמצאים במשך כל שעות היום באווירת בית-הספר. שאיפה זו הוגשמה בפנימיית בית-הספר. הפנימייה נפתחה בשנת 1923[2] בפעילותה של המורה למשק, גברת חנה טומשבסקי, בשני אוהלים גדולים שנשלחו מגרמניה - אחד ללינה ואחד לחדר אוכל. בשנת 1924 הונחה אבן הפינה לבניין הפנימייה וכעבור שנה, עברה הפנימייה לבית הקבוצה ב"בית וולפסון" (כיום בסוף רחוב שמריהו לוין). בניית הבית הייתה כרוכה בהתחייבויות כספיות גדולות שבירם קיבל על עצמו, אך לאור שיטת הפנימייה יכול היה בית-הספר להמשיך ולהוסיף בניינים ולרכוש מגרשים תוך שימוש בהלוואות לזמן ארוך, שפירעונן היה מובטח.

גברת טומשבסקי נישאה לארתור בירם ועזרה לו בדאגתו למוסד. גברת טומשבסקי, אשר דגלה בשיטה חסכנית שעזרה להתפתחות המוסד, דאגה כמנהלת הפנימייה לעניינים המשקים והחינוכיים גם יחד. יחד עם ניהול העבודה המשקית דאגה גברת בירם לחיים הפנימיים בפנימייה. כדי להחדיר מסורת יהודית ללב התלמידים, במיוחד לאלה שבאו ממשפחות הרחוקות מהיהדות, השתדלו ליצור בפנימייה הווי יהודי, בעיקר בימי שבת ובחגים.

העיקר בפנימייה היה הדאגה ללימודים. הדרישות הלימודיות של בית-הספר היו גבוהות. משעה שלוש אחר-הצהריים עד ארוחת-הערב נדרשו החניכים להישאר בחדרי-העבודה ולעבוד בשקט תחת השגחת המחנכים. משגמרו את שיעוריהם, הותר להם לקרוא בספר או לכתוב מכתבים, אך היציאה החוצה נאסרה עליהם. על אף המשטר הנוקשה, התקיימו בפנימייה פעילויות תרבותיות לבידור החניכים, כגון חגיגות ונשפים.

מנהגי החיים, שביניהם נקבעה כחובה התפילה בשבתות ובחגים, עוררו התנגדות בלב החניכים. אף על פי כן הרגישו ביחסו האבהי והאישי של המנהל וצייתו לדרישותיו. עד סוף ימיו קיים בירם קשר הדוק בינו לבין חניכים שונים, אף אם הפליגו למרחקים.

לאחר שבית הספר קיבל לרשותו את בית פבזנר, נוסד סניף של הפנימייה שיועד לבנות.

למרות הקשיים התקיימה הפנימייה עד מלחמת העולם השנייה. היא הוסיפה תלמידים לבית-הספר, עזרה לאיזון תקציבו ובמיוחד קירבה נוער עברי מחוץ-לארץ להווי הארץ וקישרה אותו אליו. חלק ניכר מבין אלה שהתחנכו בפנימייה נשאר אחר-כך בארץ ונקלט בה.

לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 פרש בירם מניהול בית הספר (בגיל 70), ומונה ליו"ר מועצת המנהלים. במקומו מונה יוסף בנטוויץ'. במהלך שנות החמישים הוקם סניף בית בירם (החטיבה העליונה), ובשנת 1953 נוסדה הפנימייה הצבאית לפיקוד.

בשנת 1955 פרש בנטוויץ', ובמקומו מונה למנהל יצחק שפירא, אחיו של הסופר ש. שלום. במהלך שנות כהונתו, שונה מבנה בית הספר לשש כיתות יסוד ושש כיתות תיכון. בנוסף לכך, בימיו של שפירא כמנהל, הוענק מעמד של כיתות מוכרות לכיתות היסוד, החלו לפעול מגמות לימוד נוספות והונהגו "לימודים מוגברים" בחטיבה העליונה, בבית בירם נחנכו בניינים ובהם כיתות תיכון, מעבדות, אולם כנסים וספרייה חדשה. אגפים חדשים נפתחו אז גם בסניפי הכיתות היסודיות והתיכוניות באחוזה.

השנים המאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמליל לכבוד חגיגות התשעים לבית הספר
סמליל לכבוד חגיגות המאה לבית הספר

בשנת 1983 שפירא פרש, ומונה לנשיא בית הספר. במקומו מונה למנהל ד"ר ישעיהו תדמור, בוגר בית הספר. בתקופת כהונתו פותחו תוכניות חינוכיות לדמוקרטיה, דו-קיום, ציונות והכנה לשירות בצה"ל.

בשנת 1996 סיים תדמור את תפקידו, על רקע ביקורת קשה מצד הורי התלמידים, בנושאים כספיים וניהוליים. במקומו מונה רון כתרי, בוגר בית הספר למנהל הכללי של בית הספר. בתקופת כהונתו נערכו שינויים במבנה הניהולי של בית הספר, טופח מערך המחשוב, והושם דגש על עקרונות השיתוף, השקיפות והפתיחות.

בשנת 2000 מונה רון כתרי לתפקיד דובר צה"ל, בדרגת תא"ל. במקומו מונתה למנהלת הכללית נילי אלדר, אשר נותרה בתפקידה שנה אחת בלבד. עד לחזרתו של רון כתרי לתפקיד המנהל, ביולי 2002, איישו את התפקיד שני הסמנכ"לים שפרה גורדון ויצחק שלו-שלבי.

לאחר ההצלחה שנחל "ריאליגן" - גן ילדים לגילאי 6-5 בסניף של כיתות היסוד באחוזה, בסוף שנת 2007 החלה בנייתו של אשכול הגנים הירוק של "ריאליגן", סניף גן נוסף של בית הספר. אשכול גני "ריאליגן" נבנה בקמפוס בית בירם, בקרבת החטיבה העליונה של הריאלי, וכולל שלושה גנים לגילאי 6-3. בספטמבר 2008 נפתחה שנת הלימודים הראשונה של גני הילדים באשכול הגנים. העיקרון המנחה של אשכול הגנים הירוק בבית בירם הוא חינוך אקולוגי - חינוך הילדים למחזור פסולת, לחיסכון באנרגיה ובמשאבים ולטיפוח הטבע.

לקראת שנת 2012 הושלמו עבודות פיתוח נרחבות בקמפוס בית בירם וברחבי הסניפים האחרים. העבודות כללו בנייה של סביבות למידה מתקדמות ומתוקשבות, חדרים למורים וחדרי שיחה לקבוצות החניכה. סביבות למידה אלו נדרשות כדי לתמוך ב"מארג", תוכנית הפיתוח הפדגוגית שפותחה בבית הספר, שהחלה לפעול בהדרגה כבר משנת 2009.

לקראת סוף שנת 2012, בחג החנוכה, ציין בית הספר מאה שנים לייסודו. בטקס רב משתתפים צוינה הפתיחה לשנת המאה במעמד נשיא המדינה, שמעון פרס. במסגרת האירועים לציון יובל המאה, נפתח מהלך שנקרא "הריאלי בשביל ישראל", ובמסגרתו מטיילת / צועדת כל קהילת בית הספר: תלמידים, מורים, בוגרים, עובדי מנהלה, הורים וכדומה, לכל אורך שביל ישראל במהלך מאה ימים‏[3]. ביוני 2013 חגג בית הספר את שנת המאה שלו בחגיגה רבת משתתפים שכללה את בוגרי בית הספר, תלמידיו, מוריו ועוד מבקרים רבים, באצטדיון קריית אליעזר.

בינואר 2014 פרש רון כתרי. במקומו מונה לתפקיד המנהל הכללי ד"ר יוסי בן-דב, שכיהן קודם לכן כחבר בוועד המנהל ובחבר הנאמנים (הדירקטוריון) של בית הספר.

סמל, "סיסמה" ודגל בית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרפ"ט (1929) הוחלט לקבוע סמל שיבטא ברמז את עקרונות בית הספר‏[4][5]. הסיסמה שנבחרה מתבססת על פסוק תנכ"י:

Cquote2.svg

הגיד לך אדם מה טוב ומה אדוני דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך

Cquote3.svg
ספר מיכה, ו', 8

ההתייחסות לאלוהים הושמטה על ידי בירם כדי לייחס משמעות רבה יותר לייסוד האנושי.

הסמל הוכן על פי ציורו של יצחק סירקין, המורה לציור, שבו צורת משולש כחול ובתוכו קו המתאר של מבנה בית הספר וסיסמת בית הספר: "והצנע לכת". בביטוי זה ביקש בית הספר לבטא את הרעיון שעל ברכיו מתחנכים תלמידיו - פשטות ואמתיות, התרחקות מדברי מליצה נבובים ועבודה נאמנה, בלי הגזמה של התלהבות מעושה.

החל משנת תר"ץ חולק הסמל לבוגרי כל מחזור סיום, כשהמנהל מלווה אותם בדברי פרידה חמים. לפי אחד הקוריוזים, באחד מטקסי הסיום, גדלה התרגשותו של המנהל בנאום הפרידה שלו, עד שקרא "ותתגאו בהצנע לכת!", ומאז התפשטה בדיחה שה-ו"ו של "והצנע לכת" בסמל בית הספר הריאלי אינה אלא ו"ו ההיפוך. עוד ביקורות על הסיסמה נשמעה מפי פרופסור שטרוק האמן, שהיה מידידי בית הספר. הוא בא בטרוניה אל המנהל על השמטת החלק השני של הפסוק בספר מיכה - "והצנע לכת עם אלוהיך". על אף הביקורת וההתבדחויות הפך סמל בית הספר לנכס יקר של כל בוגר בצאתו. הוא סימל לו את דרכו החינוכית של בית הספר, שעל פיה חינכוהו מוריו לדייק בקטנות ביום-יום ולבצע כל משימה בשלמות, להתאמץ ולהתגבר על קשיים ולהיחלץ לעזרת העם.

בשנת 1933 הוטל על תלמיד בית הספר, אז בכיתה ח', דב מדזיני, לעצב דגל לבית הספר. מדזיני, שהיה ידוע בכישרונו האמנותי, ביצע את המלאכה. העיצוב שהציע התקבל, ובקיץ אותה שנה נערך טקס בו הוצג הדגל לראשונה.

מבנה בית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר רשום כחברה בע"מ, ומוכר כמוסד ללא כוונת רווח (חל"ץ - חברה למען הציבור). חבר הנאמנים הציבורי שלו מונה ארבעים חברים, והוועד המנהל מונה תשעה חברים. לצדו של המנהל הכללי מכהנים שני סגנים: סמנכ"ל לפדגוגיה, העומד בראש המכלול הפדגוגי, וסמנכ"ל למינהל וכספים. בהנהלת בית הספר חברים גם שבעת מנהלי הסניפים (יסודי ותיכון בהדר, במרכז הכרמל, היסודי והתיכון באחוזה, החטיבה העליונה בבית בירם ואשכול גני הילדים).

נכון לשנת 2012, בבית הספר לומדים כ-4,000 תלמידים ב-128 כיתות - מגן ועד י"ב. סגל בית הספר כולל כ-480 מורים ועובדים.

יחידות המטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המכלול הפדגוגי - גוף שבראשו עומד הסמנכ"ל לפדגוגיה ושייעודו להוביל את בית הספר כך שיממש את חזונו. מחלקות המכלול הפדגוגי כוללות: פיתוח פדגוגי, מדידה והערכה, טיפול במחוננים ובליקויי למידה; אחריות על: ייעוץ חינוכי, גדנ"ע, ספריות וכיוצא באלו.
  • מחלקות המינהל והכספים - גזברות, רכש ותשתיות, שיווק והרשמה ומשאבי אנוש - הם הגופים שנמצאים בפיקוחו הישיר של הסמנכ"ל למינהל וכספים.
  • פיתוח משאבים - בכפיפות למנהל הכללי של בית הספר
  • ארכיון בית הספר - בניין הארכיון נמצא בקמפוס בית בירם ומרכז מידע על אודות בית הספר, החינוך בארץ ובחיפה, בנוסף למידע על מנהליו, מורים ותלמידיו של בית הספר מימיו הראשונים.

סניפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה בניין הכיתות התיכוניות בהדר הכרמל. קו המתאר שלו אומץ כסמל בית הספר

המבנים בבית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הספר הריאלי העברי נבנו במהלך השנים מבנים רבים המשמשים ככיתות לימוד, מעבדות, אולמות ספורט וכינוסים.

מבנים במתחם הדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנין שפירא
המבנה הראשון של בית הספר הוקם בהדר הכרמל ומשמש היום את חטיבת הביניים של סניף הדר. הקמת המבנה הושלמה ב-1913 על ידי האדריכל אלכסנדר ברוולד, כחלק מבניין הטכניון, המשמש היום את המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל.
בשני המבנים ניסה ברוולד למזג סגנון אדריכלי עם סגנון מזרחי של כיפות וקשתות. המבנה היה מוכן עוד ב-1913 אולם רק בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 נכנסו אליו התלמידים הראשונים שעד אז למדו במבנים מושכרים בעיר התחתית. הסיבה לעיכוב הייתה נעוצה במלחמת השפות בין הנהלת בית הספר וראשי הישוב העברי, לחברת עזרה שיסדה את בית הספר. סיבה נוספת לעיכוב הייתה הפקעת המבנה על ידי הצבא הבריטי למספר שנים. הצבא השתמש במבנה כבית החולים המרכזי שלו באזור הצפון.
כיום נקרא המבנה על שמו של יצחק שפירא, מי שהיה מנהלו השלישי של בית הספר, בשנים 1983-1955.
בניין וולפסון
המבנה השני של בית הספר הוקם אף הוא בהדר בשנת 1925 ונקרא על שמו של דוד וולפסון, מי שהיה יורשו של בנימין זאב הרצל וכיהן בתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית. המבנה בלט זמן רב בסביבתו כאחד הבתים הנדירים בגודלם וביופיים, והוא שימש בין מלחמות העולם כמשכנה של הפנימייה האזרחית של בית הספר (להבדיל מהפנימייה הצבאית שהוקמה ב-1953) בה התגוררו תלמידים בנים שהגיעו מחו"ל או מערים אחרות בארץ ישראל. כיום משמש המבנה את כיתות היסוד (א'-ג') של סניף הדר.
בניין המאירי
המבנה השלישי של בית הספר הוקם אף הוא בהדר לשירות כיתות היסוד בשנת 1933. לימים נקרא המבנה על שמו של אהרן חיינקין - המאירי, מורה ומחנך ותיק בבית הספר, חבר בהנהלת בית הספר ועוזרו הקרוב של בירם. המאירי נפטר ב-1950 והוחלט להנציח את זכרו באמצעות קריאת המבנה על שמו. בעשור השני של המאה ה-21, משמש המבנה את כיתות היסוד (ד'-ו') של סניף הדר.

סניף מרכז הכרמל (מטו"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסניף הראשון של בית הספר מחוץ לשכונת הדר הוקם על מגרש במרכז הכרמל בשנת 1936[6]. ראשית נבנו כיתות היסוד, והסניף נפתח בהנהלתו של עמנואל יפה, ולאחריו, בניהול ברטה דניאל. בשנת 1962 נבנה אגף כיתות נוסף וכן אולם כנסים מרכזי עבור אנשי הסניף. לקראת שנות השבעים הוחלט לבנות בניין עבור כיתות תיכוניות במרכז הכרמל, וזאת באמצעות שני מקורות מימון: הראשון, אותו יזם שמחה נהיר, סגן המנהל, הגיע ממכירת ביתו של שמואל יוסף פבזנר, מגרש שבו התקיימה האספה ההיסטורית של נכבדי העיר חיפה ומורי בית הספר נגד חברת עזרה והחלטתה ללמד בשפה הגרמנית; משהכסף לא הספיק, הוחלט למכור את עיזבונו של אחד המורים הידועים למתמטיקה ולמדעים בשנות העשרים והשלושים - המורה וויק. מכירת הנכס והעיזבון אפשרה להתחיל בבניית הבניין. בספטמבר 1971 הייתה מוכנה הקומה הראשונה והקמת השלב הראשון של הבניין הושלמה במשך שנת 1972. לאחר מכן נוספו עוד שתי קומות לבניין. פרשת הבנייה לא הייתה קלה, היות שבית הכנסת הפועל בצמוד לבית הספר, התנגד להעברת חומרי הבניין דרך שטחו, ולכן נבנה גשר עילי מיוחד מעל אדמות בית הכנסת אל הוואדי שבו נבנה סניף הכיתות התיכוניות. ועד בית הכנסת התנה שמעבר התלמידים לסניף החדש לא יהיה דרך אדמתו, ולכן עד היום המעבר אל סניף הכיתות התיכוניות עובר בחצר של כיתות היסוד במרכז הכרמל.

כבר במהלך דצמבר 1971 החלו לפעול שש כיתות תיכוניות במרכז הכרמל, בהנהלתו של בנימין מאיר, שקודם לכן ניהל את הכיתות התיכוניות באחוזה. בתחילה, למדו הילדים בבניין כיתות היסוד ולאחר מכן בבניין המיועד החדש. התלמידים הגיעו בהסעות מיוחדות ולמדו בקבוצות קטנות של 10-7 תלמידים, כשהם מחולקים לשלוש רמות.

מבנים במתחם אחוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1936 נרכש מגרש בן 29 דונם בשכונת אחוזה. מגרש זה שימש החל משנת 1938 למכון לחינוך גופני (החג"ם) שהוקם על פי רעיונו של ד"ר בירם. בשנת 1937 נפתחו הכיתות התיכוניות של סניף אחוזה של בית הספר. בשנה הראשונה, מאיר חיינקין, חבר ההנהלה של בית הספר, קיבל על עצמו את תפקיד הריכוז ועצם ההקמה של כיתות היסוד באחוזה. הסניף נפתח כמבנה זמני, עד להשלמת הבניין הראשון במתחם בשנת 1938. בשנת 1950 נפתחו כיתות היסוד במתחם, והם פעלו במתחם אחד עם הכיתות התיכוניות, עד שבשנת 1953 הסתיימה בנייתו של בניין הכיתות התיכוניות. בשנת 1967 נוסף אגף חדש לבניין הכיתות התיכוניות, וחובר באופן הדוק לבניין הקיים. בשנת 1969 נוסף אגף חדש גם לבניין כיתות היסוד, כך ששני הסניפים שפעלו במתחם אכלסו כיתות לימוד וגם חדרים ספציפיים למקצועות לימוד שונים.

מבנים בקמפוס בית בירם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1933 נרכש מגרש בן 70 דונם במעלה שכונת אחוזה. סניף בית בירם החל לפעול בשנת 1949 כאשר הקרקע והמבנה העיקרי והראשון שהוקם עליה הוחזרו על ידי צה"ל לרשות בית הספר. בקמפוס פזורים בניינים ומתחמים שונים: חמישה בניינים מרכזיים שבהם כיתות לימוד ומשרדים שאחד מהם משרת את האוניברסיטה הפתוחה, אולם כנסים גדול, ספרייה, מעבדות, מתחמי למידה ומשרדים.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית בירם

החיים בבית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז פתיחתו של בית הספר הוגדרו דרישות מחמירות למשמעת ולהתנהגות נאותה מצד התלמידים. הללו יצרו מתח בלתי נמנע ביניהן לבין נטיית הנוער למעשי קונדס ולשובבות. בירם היה זה שהתווה את הקו התקיף של המשמעת, והיו מי שאמרו שהנהיג בבית הספר משמעת פרוסית נוקשה ובלתי מתפשרת. המשמעת הנוקשה שהונהגה בבית הספר באה לידי ביטוי בסיורים שהיו עורכים המורים ברחובות חיפה בשנות העשרים, כדי למנוע שוטטות ומעשים אשר נראו להנהלה כלא יאים לדור הצעיר. משמרת המורים הופסקה בשנות השלושים בשל הגידול המשמעותי שחל באוכלוסייה בחיפה.

תמר אבידר שלמדה בבית הספר בתקופה שלפני קום המדינה, סיפרה כי בבית הספר הייתה קיימת שיטה לבקרת התנהגות התלמידים באמצעות מתן הערות לתלמידים ביומן הכיתה. היו שלושה סוגים של הערות: "הערת התנהגות", "הערת חריצות" ו"הערת סדר". תלמיד שצבר חמש הערות מכל סוג שהוא, נזקפה לחובתו "נזיפה". תלמיד שצבר שתי נזיפות היה צריך להביא לבית הספר את אחד ההורים ובנוכחותו היה מוזהר כי צבירה של שלוש נזיפות תגרור "העפה" מבית הספר. התלמידים קראו לכך: "לעוף בלי כנפיים".

היו מספר התנגדויות מצד התלמידים למשמעת הנוקשה ולבקרה שהפעילו המורים על חיי התלמידים. לדוגמה, בשנת 1927, לאחר מקרה שבו סטרה המורה חנה טומשבסקי לתלמידתה, התקיימה שביתה של התלמידים, אשר הולהטה בידי הארגונים הקומוניסטים בחיפה, "נגד הכאת ילדים". רק לאחר שעבר שבוע, ואולטימטום שהגישו ההורים והנרייטה סאלד, שכממונה על החינוך מונתה מטעם משרד החינוך של ממשלת המנדט לטפל במשבר[דרוש מקור], החליטו התלמידים להפסיק את השביתה.

מפעלים מיוחדים של בית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מפעליו הגדולים של בית הספר, שהחלו כיוזמות פדגוגיות מקומיות והורחבו לכל הארץ, ניתן למנות את ה"מסעות" (הטיולים השנתיים), לימודי האזרחות, חברת התלמידים, הגדנ"ע והכנסת "החיבור השנתי" (עבודת גמר).

טיולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשית ימיו של בית הספר הושם דגש מרכזי על פעילויות של מורים ותלמידים מחוץ למסגרת הלימודים ומחוץ לחצר בית הספר. במסגרת זו החלו לארגן טיולים יומיים, יציאות לים וטיולים שנתיים גדולים באזורים מרוחקים מחיפה, ולעתים אף מחוץ לארץ ישראל.

תלמידי הריאלי בטיול יומי להר הכרמל ב-1925
תוכנית טיולים יומיים
בטיולים שהתקיימו בימי שבת, נהגו התלמידים והמנהל לטייל בסביבות חיפה. בתחילה הסיורים התרכזו באזור המושבה הגרמנית וחורשת הזיתים שמחוץ לעיר, ולאחר מכן היו עולים גם לאזור הכרמל. הטיולים השבועיים הללו היוו בסיס להתפתחות טיולים ממושכים יותר בימות החול.
הטיול הגדול הראשון של בית הספר התקיים בפסח תרע"ד (1914), ונודעה בו חשיבות יתרה להכנות והארגון לקראת הטיול: לאחר שקיבלו התלמידים הוראות ברורות כיצד עליהם לנהוג ומהו הציוד שעליהם להביא עמם, היה עליהם להגיע יומיים לפני הטיול לבית הספר יחד עם תרמיליהם וציודם המלא לשם בדיקה קפדנית של האחראים, בדרך כלל מטעם הכיתות הגבוהות יותר, שהיו מדריכים-מפקדים של הצעירים במהלך הטיולים. אותם תלמידים שלא עברו את הבדיקה, נקראו לשוב לבית הספר ביום שלמחרת לבדיקה נוספת. הנפסל בביקורת זו לא יכול היה להשתתף באותו טיול. בשאיפה לשוות לטיול פעולה נאה ומסודרת של בית הספר, קבעו המנהל בירם ו"מפקדיו" הצעירים כי חצר בית הספר, המשמשת נקודת מוצא לכל טיול, תהא גם מקום המפגש האחרון בשעת סיום הטיול. בסיומו של כל טיול נערך בה מפקד קצר שתכליתו היא סיכום החוויות וההישגים המשותפים של המטיילים, וכן לחינוך לריסון עצמי ולאחריות קולקטיבית, כאשר התלמידים נזקקו להתנהג בצורה נאותה על אף עייפותם.
בשנים הללו, טיול בקבוצה, ובמיוחד טיול של ילדים, לא היה דבר קל, היות שהדרכים היו משובשות וסכנות שונות ארבו למטיילים. לכן הוחלט בבתי ספר אחרים לטייל במרכבות הרתומות לסוסים. בירם הנהיג הליכה ברגל ותכנן טיולים בהליכה רצופה במשך שישה ימים. המטיילים נעו בשורות מסודרות, כשהם מצוידים במוטות ובתרמילים ובפיקודם של ראשי הקבוצות, הלוא הם תלמידים מבוגרים יותר המשמשים כמפקדים לצעירים. בדרך זו הונחו כבר בשנת 1914 היסודות החינוכיים-ההגנתיים, שכעבור 25 שנים הוכנסו למסגרת הפעולה של החג"ם והפכו לנחלת כל הנוער הלומד בארץ.
הליכה בצוותא ורחיצה בים
לקראת הקיץ נהגו המורים והתלמידים לצאת אחר הצהריים דרך חיפה הערבית והמושבה הגרמנית אל חוף הים. שישים תלמידים צעדו בטורים מסודרים בסדר צבאי, הצעירים צעדו בראש ואחריהם צעדו הבוגרים, כשכולם שרים פזמונים עליזים, על אף הסכנות שנשקפו להם בדרכם מצד מתנפלים ערבים. מחד גיסא, ההליכה והרחיצה המשותפות בים השרו אווירה חברתית ערה ותרמו לגיבוש החברתי בבית הספר, ומאידך גיסא הייתה זו דרכו של בירם להגשים בארץ הלכה למעשה את עיקרון ההתגוננות העצמית, בעצם הארגון והיציאה המשותפים. ניתן לומר כי היה זה הבסיס הראשוני שעליו חונכו הילדים וההכשרה הטרום-צבאית הראשונה, שמהם הגיעו למלא תפקידים אחראיים במערכות ההגנה של ישראל‏[7].
טיולים ברחבי הארץ ומחוצה לה
בוגרים רבים זוכרים את הטיולים הארוכים בארץ ישראל שהיו מנת חלקם של הלומדים בבית הספר הריאלי, כחוויות משמעותיות ביותר עבורם כתלמידים, כבר בתקופה שלפני הקמת המדינה. מתקופה זו ראויים לציון:
  • הטיול לירושלים לטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בשנת תרפ"ה (1925), שנועד לתכלית לימודית-גאוגרפית וחינוכית גם יחד: הכרת שומרון ועתיקותיה בדרך לירושלים ולקיחת חלק במאורע ההיסטורי של פתיחת האוניברסיטה בירושלים. המטיילים יצאו לדרכם בתחנת הרכבת סמח, ירדו לחניה ראשונה בבית אלפא ובליווי פרש עלו אל הר הגלבוע. משם המשיכו המטיילים לצעוד כשהם עמוסים בציוד מלא, כולל שמיכות ואוהלים, לפי מסורת ההליכה של בית הספר: שורה צבאית עורפית ישרה ומתקדמת, ובשדות הלכו בפיזור בין סיירים-חלוצים שצעדו בהתחלה, ומאספים שצעדו בסוף. לאחר מכן סיירו בעיר ג'נין, ואחד השדות שלצידה הקימו מחנה אוהלים לשינה בלילה. למחרת ביקרו בעתיקות שומרון העתיקה, ובזמן הסיורים קיבלו הסברים היסטוריים מפי ד"ר יצחק ברוור, המורה להיסטוריה שליווה אותם בהסבר ובהדרכה לגבי כל אתר היסטורי שנקרה בדרכם. כשהגיעו לירושלים, סיירו המטיילים בעיר העתיקה ולמחרת עלו להר הצופים לטקס הפתיחה. בין האורחים התרגשו המטיילים לפגוש את שאול טשרניחובסקי, אשר מצדו שמח לשוחח עם נוער עברי ואף להצטלם עמו. מבחינת הגנה בזמן הטיול, המטיילים צוידו מראש באמצעי הגנה וכן משטרת המנדט שידעה על הטיול, פקחה עליהם עין.
  • ה"טיול הרטוב" לגליל בערב פסח תרפ"ו (1926), היווה מבחן ודוגמה מבחינתם של המורים בבית הספר ותלמידיהם, לכך שהנוער הלומד בבית הספר הוא בעל משמעת פנימית ורצון ויכולת לדאוג לזולת. התלמידים, שיצאו לטיול בבגדי קיץ קלים - מכנסי חאקי קצרים וכותנות דקות, הופתעו על ידי גשם שנמשך שלושה ימים רצופים ללא הפוגה והמשכו בשלג שירד באזור הגליל. התלמידים נשארו בסמוך לקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון, ללא אוכל וללא בגדים חמים. בירם דאג שהתלמידים יועברו בהקדם לצפת, על אף קשיי התחבורה, ושם הוחזקו ליד תנורים שדלקו 24 שעות. בתום הטיול, הבינו התלמידים את מהותה של הקבוצה כמשמעת פנימית, לגבי היחיד; וכדאגה לאחר, לגבי הזולת.
  • הטיול למצרים בשנת תרפ"ז (1927), שנועד להראות לתלמידים את עתיקותיה המפורסמות של מצרים, וביניהם קבר תות ענח' אמון, שנתגלה באותם הימים. המטיילים נתקבלו במצרים בכבוד גדול, כשפקיד מיוחד מטעם מחלקת החינוך הממשלתית דאג להם והדריכם בתוכניותיהם. הם ביקרו בקברים ובפירמידות וראו את ההירוגליפים, שעליהם למדו בשיעורי ההיסטוריה, וכן במוזיאון של קהיר ובגן החיות בקהיר, שהיה אז מגדולי גני החיות בעולם.

תרומת הבוגרים לחברה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מתוך כ-21 אלף בוגריו של בית הספר מצויים בעמדות מפתח בחברה הישראלית. ביניהם ניתן למצוא נשיא המדינה, שלושה שופטים עליונים, ארבעה רמטכ"לים, ראש עיר, חברי כנסת ומאות רבות של אנשי מעש בתחומי המדע, התעשייה, האמנות, התקשורת והאקדמיה.

בין הבוגרים הבולטים נמנים יעקב דורי, מרדכי מקלף, חיים לסקוב, אמנון ליפקין-שחק, עזר ויצמן, הרצל בודינגר, יהושפט הרכבי, עמרם מצנע, מתן וילנאי, שמואל ארד, משה תמיר, דורון אלמוג, אהרן ידלין, רזי ברקאי, גיורא רום, עזריה אלון, ישעיהו תדמור, יעקב מלץ, אמיר דרורי, אודי שני, אהוד מנור, גלילה רון־פדר, יצחק דנציגר, דן יקיר, גבריאל בר, דוד ויצטום, עמנואל סיון, דוד איילון, נתן נתניהו, גליה אלבין, ארי פולמן, רון כתרי, רות גביזון, עוז אלמוג, שאול שקד, רחל אדטו, אהרן ברנע, אריה בבצ'וק, שיזף רפאלי, עודד שחר, דני רבינוביץ, ליאורה עופר, נוגה אלון ומנחם פרומן.

במהלך השנים, עוטרו 62 מבוגריו של בית הספר בעיטורים ובציונים-לשבח מטעם צה"ל. חמישה מהם עוטרו פעמיים‏[8].

בית הספר הריאלי ופרס ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז החלו לחלק את פרס ישראל בשנת 1953, זכו בו לא פחות מ-37 מנהלים, מורים ובוגרים של בית הספר הריאלי העברי בחיפה.

מייסדו של בית הספר ומנהלו הראשון, ד"ר ארתור בירם, שהיה הראשון מקהילת בית הספר לזכות בפרס ישראל, זכה בשנת 1954 בפרס בתחום החינוך. גם המנהל השלישי של בית הספר, יוסף בנטואיץ, זכה בפרס ישראל בתחום החינוך בשנת 1962. הבוגר הראשון של בית הספר שזכה בפרס ישראל הוא דוד איילון (נישטדט), בוגר מחזור י"ג (תרצ"ג, 1932), שזכה בפרס ישראל בתחום מדעי הרוח בשנת 1972.

ארבע פעמים זכו שלושה נציגים של בית הספר הריאלי לקבל את פרס ישראל יחדיו: בשנים 2000, 2005, 2010 ו-2012. ארבע פעמים זכו שני נציגים של בית הספר הריאלי לקבל את פרס ישראל יחדיו: בשנים 1982, 1993, 2003 ו-2011.

לחמישה מחזורי בוגרים קיימת נציגות של שני בוגרים, שזכו בפרס ישראל: מחזור י"ד (תרצ"ג, 1933), כ’ (תרצ"ט, 1939), כ"ה (תש"ד,1944), כ"ז (תש"ו, 1946) ומחזור כ"ט (תש"ח, 1948).

התחום הבולט ביותר בו זכו נציגי בית הספר הריאלי בפרס ישראל הוא תחום המזרחנות.

הרשימה המלאה של מורי בית הספר ובוגריו שזכו בפרס ישראל:

שנה מקבל/ת הפרס התחום הקשר לבית הספר
1954 תשי"ד ארתור בירם חינוך מייסד, מנהל ומורה
1958 תשי"ח יחזקאל קויפמן מדעי היהדות מורה
1961 תשכ"א יהודה בורלא ספרות יפה מורה
1962 תשכ"ב יוסף בנטואיץ חינוך מנהל ומורה
1967 תשכ"ז עקיבא ארנסט סימון חינוך מורה
1972 תשל"ב דוד איילון (נישטדט) מדעי הרוח בוגר מחזור י"ג (1932)
1973 תשל"ג אריה דבורצקי מדעים מדויקים בוגר מחזור י"ד (1933)
1981 תשמ"א מאיר יעקב קיסטר בלשנות ערבית ומזרחנות מורה
1982 תשמ"ב זאב וילנאי הקניית ידיעת הארץ ואהבתה מורה
1982 תשמ"ב רות עמירן (ברנדשטטר) חקר ארץ ישראל בוגרת מחזור י"ד (1933)
1992 תשנ"ב דוד ארליק מדעי החיים בוגר מחזור ט' (1928)
1993 תשנ"ג חוה לצרוס יפה חקר ההיסטוריה מורה ובוגרת מחזור כ"ט (1948)
1993 תשנ"ג יהושפט הרכבי חקר מדע המדינה בוגר מחזור כ' (1939)
1994 תשנ"ד מיכאל ברונו חקר הכלכלה בוגר מחזור ל"א (1950)
1995 תשנ"ה מיכאל רבין חקר מדעי המחשב בוגר מחזור כ"ט (1948)
1998 תשנ"ח אהוד מנור הזמר העברי בוגר מחזור מ' (1959)
1999 תשנ"ט בצלאל נרקיס חקר תולדות האמנות מורה
2000 תש"ס שאול שקד חקר הבלשנות בוגר מחזור ל"ב (1951)
2000 תש"ס ירמיהו יובל חקר הפילוסופיה הכללית בוגר מחזור ל"ד (1953)
2000 תש"ס יוסף זינגר חקר ההנדסה בוגר מחזור כ"ב (1941)
2002 תשס"ב אברהם בירן חקר הארכיאולוגיה בוגר מחזור ח' (1926)
2003 תשס"ג שולמית שחר (וינשטוק) חקר ההיסטוריה הכללית בוגרת מחזור כ"ז (1946)
2003 תשס"ג יהודית הנדל ספרות - יוצרים בוגרת מחזור כ' (1939)
2005 תשס"ה מרים ארז (מרקל) מדעי המינהל-מינהל עסקים בוגרת מחזור מ"ב (1961)
2005 תשס"ה יחזקאל דרור (ארתור פרימן) מינהל ומדיניות ציבורית בוגר מחזור כ"ז (1946)
2005 תשס"ה בן-עמי שרפשטיין חקר הפילוסופיה הכללית מורה
2006 תשס"ו מרים בן-פרץ (רבין) חקר החינוך מורה ובוגרת מחזור כ"ה (1944)
2008 תשס"ח נגה אלון מתמטיקה בוגר מחזור נ"ה (1974)
2009 תשס"ט עמיחי מזר ארכיאולוגיה בוגר מחזור מ"א (1960)
2010 תש"ע אהרון ידלין מפעל חיים בוגר מחזור כ"ה (1944)
2010 תש"ע ירדנה כהן מפעל חיים - ריקוד ומחול בוגרת מחזור י’ (1929)
2010 תש"ע יהושע קולודני חקר כדור הארץ בוגר מחזור ל"ו (1955)
2011 תשע"א רות גביזון משפטים בוגרת מחזור מ"ג (1962)
2011 תשע"א מיכאל שוורץ מחשבת ישראל בוגר מחזור כ"ח (1947)
2012 תשע"ב יואב בנימיני חקר הכלכלה והסטטיסטיקה בוגר מחזור מ"ז (1966)
2012 תשע"ב שלמה בנטין חקר הפסיכולוגיה בוגר מחזור מ"ו (1965)
2012 תשע"ב עזריה אלון מפעל חיים - טבע וסביבה בוגר מחזור י"ז (1936)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר זמין ברשת אפי מלצר, 90 שנה לייסוד בית הספר הריאלי העברי בחיפה, אפי מלצר בע"מ מחקר והוצאה לאור, 2004
  2. ^ עופר אדרת, לפני 90 שנה: "הארץ" גילה את האינטרנט, באתר הארץ, 20 במרץ 2013
  3. ^ אתר הריאלי בשביל ישראל
  4. ^ שרה הלפרין, ד"ר א. בירם וביה"ס הריאלי, דרכים חדשות ומסלול קבוע, ירושלים: הוצאת ספרים ראובן מס, 1970
  5. ^ ידיעות למורים - יובל ה-80 תרע"ד-תשנ"ד, גיליון מספר 2 (277). הוצאת בית הספר הריאלי העברי בחיפה, חורף תשנ"ד, 1994
  6. ^ מאמר שכתב גבריאל קנולר ב"ידיעות למורים", גיליון מספר 3 (291) קיץ תשנ"ח 1998.
  7. ^ עמם גדל יעקב דורי, מי שעתיד למלא את תפקיד הרמטכ"ל הראשון של מדינת ישראל.
  8. ^ מתוך רשימת מקבלי העיטורים והצל"שים באתר הבוגרים של בית הספר