זכויות האדם בבחריין

מצב זכויות האדם בבחריין מתואר כ"עגום" על ידי ארגון Human Rights Watch. הארגון מציין כי משנת 2010 החלה התדרדרות ביחס השלטון לזכויות האדם במדינה.

השיעים במדינה סובלים מהדרה חברתית מצד השלטון, ובמקרים רבים מנהיגיהם נעצרים ונחקרים בעינויים ונעלמים בכפייה. רדיפת השיעים החמירה לאחר שהשלטון נקט ביד קשה נגד המפגינים במהלך האביב הערבי בשנת 2011, והרס עשרות מסגדים שיעיים היסטוריים.

ביוני 2011 הורה חמד, מלך בחריין, על הקמת ועדת חקירה שתבדוק הפרות של זכויות אדם. ממצאי הוועדה אישרו מקרים של התעללות פיזית ופסיכולוגית כלפי עצורים, אך נמנעו מלהצביע על האחראים למדיניות זו.

הפרת זכויות האדם בבחריין

בידונים חסרי אזרחות

בבחריין חיה אוכלוסייה של אלפי אנשים המכונים בידונים , שהם חסרי אזרחות. הבידונים הם פליטים ממוצא פרסי שהיגרו לבחריין בתחילת המאה ה-20. רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים.

החוק בבחריין אינו מאפשר לבידונים לקבל אזרחות או תושבות קבע. הם אינם רשאים לצאת מהמדינה, לרכוש בתים או קרקעות, להיות עובדי מדינה, להקים עסק או לקחת הלוואה. ילדיהם אינם זכאים לקבל חינוך ציבורי או שירותי בריאות ממשלתיים. מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 גירשה ממשלת בחריין מאות בידונים לאיראן.

עינויים

על פי דו"ח שנערך על ידי ארגון Human Rights Watch בשנת 2011, ממשלת בחריין נהגה לענות חשודים ביטחוניים באופן קבוע. בין השאר, כדורגלן מבחריין שנעצר על עבירות אלימות העיד כי עבר עינויים בחקירתו.

על אף שדוברי הממשלה הכחישו טענות על עינויים, המשיכו להצטבר דיווחים על עינויים בחקירות מבלי שאיש הועמד לדין.

אפליית שיעים בבחריין

רוב תושבי בחריין הם מוסלמים שיעים, אך בני משפחת המלוכה ורוב האליטות במדינה הם מוסלמים סונים, והם מאיישים את מרבית תפקידי הממשל. משפחת המלוכה, בית ח'ליפה, היגרה לבחריין מקטר בסוף המאה ה-18. לטענת השיעים הם סובלים מהדרה חברתית, פוליטית וכלכלית על ידי השלטון, שלטענתם הקים בבחריין "מערכת של אפרטהייד פוליטי המבוסס על אפליה גזעית, עדתית ושבטית." מדיניות הממשלה מונעת מהשיעים להשתלב בתפקידים פוליטיים ולשרת בצבא או במשטרה. רוב אנשי כוחות הביטחון הם מהגרים סונים מסוריה, פקיסטן וערב הסעודית, שקיבלו אזרחות בחריינית בהליך מקוצר.

לפי מרכז בחריין לזכויות האדם, שיעור השיעים הוא מעל ל-70% מהאוכלוסייה, אך הם תופסים פחות מ-18% מכלל המשרות הבכירות בחברות ממשלתיות. בתאגידים ממשלתיים רבים אין אפילו שיעי אחד בתפקיד בכיר. כ-95% מהמובטלים בבחריין הם שיעים.

על רוב השיעים נאסר לגור בעיר רפאע. בעיר שוכנת משפחת בית המלוכה, ונדרש היתר מיוחד ממי שמעוניין לגור בה. היתר זה ניתן בדרך כלל רק לסונים ולאזרחים זרים. כמו כן, מספר פעמים הוגשו בקשות לבניית מסגד שיעי בעיר, אך השלטונות סירבו לאשר זאת.

משפחות שיעיות נתקלות במכשולים מוסדיים בבואם לרכוש דירה בדיור הציבורי במדינה. בתי מגורים רבים נבנים בפרויקטים ממשלתיים, אך הם מוקצים באופן לא-פרופורציונלי למשפחות סוניות, בעוד שמשפחות שיעיות נאלצות להמתין 10 עד 20 שנה עד שהן מקבלות דירה בפרויקט כזה.

באוגוסט 2017 התבטא מזכיר המדינה של ארצות הברית, רקס טילרסון, בנושא אפליית השיעים בבחריין, ואמר: "ממשלת בחריין ממשיכה לעצור ולחקור אנשי דת שיעים, חברי קהילה ופעילים פוליטיים. השיעים במדינה ממשיכים לדווח על אפליה מתמשכת בתעסוקה, בחינוך ובמערכת המשפט. בחריין חייבים להפסיק להפלות את קהילת השיעים."

ההפגנות בבחריין

ערך מורחב – ההפגנות בבחריין (2011)

מפגינים בבחריין שנורו על ידי הצבא, 2011

בפברואר 2011, על רקע אירועי האביב הערבי, פרצו מחאות רבות של התושבים השיעים בבחריין נגד גופי השלטון. המחאה דוכאה באלימות על ידי כוחות המשטרה, ומפגינים רבים נהרגו ונפצעו.

בתגובה למחאה, נערכו למפגינים שנעצרו משפטים בדלתיים סגורות בהם הם נידונו למוות, וכן נעצרו פוליטיקאים שתמכו במחאה, אחיות ורופאים שטיפלו במפגינים שנפצעו, וכמו כן עיתונאים נעצרו והוכו. בהוראת הממשלה נסגר עיתון האופוזיציה היחיד.

זכויות אזרחיות ופוליטיות

בבחריין מתקיימות בכל ארבע שנים בחירות לפרלמנט ולרשויות המקומיות. בשנת 2002 הוענקה גם לנשים זכות בחירה.

ראש הממשלה ושרי הממשלה לא נבחרים בבחירות, אלא ממונים ישירות על ידי מלך בחריין, אך הפרלמנט יכול לערוך הצבעת אי-אמון בממשלה ולפטר שרים. ראש הממשלה משנת 1970 היה ח'ליפה בן סלמאן אאל ח'ליפה, דודו של המלך, עד מותו בשנת 2020. אחריו מונה סלמאן בן חמד אאל ח'ליפה, בנו הצעיר של המלך. רבים מחברי הממשלה הם בני משפחת המלוכה.

בשנת 2006 ביקש בית המלוכה להצטרף לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות של האו"ם, אך צעד זה נבלם על ידי מספר חברי פרלמנט, בטענה שחלק מסעיפי האמנה סותרים את הלכות האסלאם. לאחר כמה חודשים נעשה ניסיון נוסף שצלח, ובחריין אשררה את האמנה.

חופש הביטוי

חוקי המדינה מאפשרים חופש עיתונות, אך בפועל יש למשטר סמכויות נרחבות לדיכוי מתנגדים פוליטיים. ארגון Human Rights Watch ציין כי חוק העונשין מאפשר לממשלה לדכא כל ביקורת ציבורית, וכי היא נוהגת באופן מחמיר בנושאי זכויות אדם.

חופש העיתונות מוגבל, הן בדפוס והן באתרי אינטרנט. ארגון עיתונאים ללא גבולות הגדיר את בחריין כאחת מ"אויבות האינטרנט" בשנת 2012. אתרי אינטרנט רבים ובלוגים פוליטיים חסומים על ידי הממשלה, עיתונאים נעצרים ונחקרים, ולעיתים קרובות הממשלה סוגרת או מגבילה עיתוני אופוזיציה.

במהלך המשבר הדיפלומטי הקטארי בשנת 2017 הודיעה ממשלת בחריין כי פרסום ביטויי הזדהות עם קטאר מהווים עבירה שדינה עונש מאסר של 5 שנים, וקנס כספי גבוה.

זכויות נשים

בשנת 2002 הוביל חמד, מלך בחריין, סדרת מהלכים שהקנו זכות בחירה לנשים וכן את הזכות להיבחר לפרלמנט. צעד זה נתקל בהתנגדות של מספר גופים מוסלמיים במדינה, שסברו שזכות הבחירה לנשים מנוגדת למסורת האסלאמית. בסקר שנעשה באותה תקופה אף נטען ש-60% מהנשים בבחריין התנגדו למהלך. בבחירות באותה שנה נבחרה נציגה ראשונה לפרלמנט.

בשנת 2006 ניסה בית המלוכה לקדם חוק נישואים וגירושים אזרחיים, אך צעד זה נבלם על ידי מספר מפלגות דתיות בפרלמנט.

זכויות להט"ב

כבר בשנת 1976 הייתה הומוסקסואליות מותרת על פי החוק בבחריין. עם זאת, קיימים במדינה מספר חוקים בהם מוגדרים "מעשים מגונים" או "עבירות מוסר" המופעלים לעיתים נגד הומוסקסואלים.

זכויות עובדים

על פי ארגון Human Rights Watch, נכון לשנת 2011 היו בבחריין יותר מ-458,000 עובדים זרים, בעיקר מהודו, פקיסטן ובנגלדש. רבים מהם סבלו מהלנת שכר, החרמת דרכונים, תנאי דיור לא-הולמים, שעות עבודה רבות והתעמרות. על פי הדו"ח, אמצעי ההגנה הממשלתיים "לרוב אינם יעילים."

באוגוסט 2009 נחקק בבחריין חוק המאפשר לעובדים זרים להחליף מקום עבודה, אך על פי דו"ח הארגון, עובדים רבים לא מודעים לזכות זו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זכויות האדם בבחריין בוויקישיתוף