חוק לימוד חובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (הידוע בציבור בטעות כחוק חינוך חובה), קובע שכל ילד בישראל חייב להיות במסגרת חינוך (גן ילדים או בית ספר).

חוק לימוד חובה תקף החל מגיל 5 בגן חובה ועד סיום כיתה י"ב. החוק מטיל חובה על הורי הילד לרשמו למוסד החינוכי ולדאוג להופעתו הסדירה של הילד ללימודים עד לסיומם. החוק אוסר על התיכון של התלמיד לסלקו מהמוסד מבלי לדאוג לו למסגרת לימודית חלופית. החוק אף קובע כי הלימוד במוסדות חינוך חובה יהיה חינם עד לסיום כיתה י"ב. חוק לימוד חובה קיים גם במדינות אחרות.

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעותו המעשית של החוק היא שכל הילדים בגילאי גן חובה, חינוך יסודי, חטיבות ביניים ועד כיתה י"ב חייבים ללמוד במוסד חינוכי מוכר. לשם כך החוק קובע שהוריו של כל תלמיד אחראים לשלוח את ילדיהם שבגיל המתאים ללמוד במסגרות חינוך מתאימות. עוד קובע החוק כי אם הילד לא ילמד במוסד כזה דינם של הוריו (כל אחד בנפרד) מאסר או קנס. עיקרון נוסף שהוכנס בחוק הוא החובה של המדינה לספק את החינוך בחינם מן הגן ועד לסוף בית הספר העממי (דהיינו היסודי).

התפתחות היסטורית של החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו אחד החוקים הראשונים שנחקקו בכנסת הראשונה, בספטמבר 1949. חקיקת החוק הייתה אחד הסעיפים המרכזיים במצעה של מפא"י לקראת הבחירות הראשונות והייתה משאלת לב של דוד בן-גוריון כבר שנים קודם לכן. החוק נחקק על אף המצב הכלכלי הקשה והדי מלחמת העצמאות שעוד לא לגמרי נמוגו, בשל החשיבות הרבה שהמדינה בכלל ובן-גוריון בראשה ראו בו. במועד בו נחקק החוק נקבע תקופת לימוד חובה כלימוד בכיתות א-ח (בית ספר יסודי). בשנת 1968 כאשר הוחלט על הנהגת רפורמה במערכת החינוך, והוקמו חטיבות הביניים, הוארכה תקופת לימוד החובה עד סיום כתה ט', ובשלב מאוחר יותר הוארכה תקופה זו עד לסיום כתה י'‏[1]. ביולי 2007 אישרה הכנסת את הארכתה של תקופת לימוד חובה עד לסיום כיתה י"ב.‏[2]‏‏‏[3]


בשנת 1988 נחקק חוק החינוך המיוחד שהרחיב את החוק הקיים וקבע כי תלמידי החינוך המיוחד עד גיל 21 זכאים לחינוך מיוחד חינם.

אף על פי שאינו מוזכר בחוק, מקובל היום במדינת ישראל שהורה רשאי לבקש מהרשויות לחנך את ילדיו בביתו במסגרת חינוך ביתי.

מטרת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת התומכים בחוק, חוק זה נחקק על מנת לתת הזדמנות שווה לכל ילדי המדינה, ללא אפליה על פי רקע כלכלי או עדתי. כמו כן הוא בא לחייב את כלל ילדי ישראל לקבל השכלה מינימלית ולבער את הבערות ואת האנאלפביתיות שהיו קיימים בחלק קטן מהציבור. המתנגדים טענו שהחוק מיותר ומאפשר כפייה פסולה ללא צורך, שכן ההורים דואגים לחינוך ילדיהם ואין צורך בחוק שיכפה עליהם לעשות זאת. המתנגדים מצביעים על סיבה אחרת לגמרי לחקיקת החוק, והיא הרצון להשתלט על החינוך של ילדי העולים ולכפות עליהם חינוך בניהול המפלגה השלטת, מפא"י. בעוד שסעיף 10 לחוק מאפשר לכל הורה לבחור את זרם החינוך שבו ילמד ילדו, ומחייב את המדינה לדאוג לכך שלתלמיד יהיה מוסד לימודים מהזרם הרצוי במקום מגוריו, החוק אינו מאפשר בחירה מעין זאת במחנות עולים ושם הונהג חינוך אחיד של המדינה, אשר לא תמיד התאים לרצונותיהם של ההורים. בעזרת חוק זה, חויבו העולים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אלו של המדינה ולא לבתי ספר פרטיים בהם הם היו מעוניינים. עיקר הביקורת בעניין זה היה על רקע דתי, דבר שאף הסתיים במשברים קואליציוניים.

חוקים משלימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נחקק בתקופת שיטת הזרמים בחינוך, כאשר כל הורה חויב על פיו לבחור עבור ילדיו את אחד מהזרמים האידאולוגיים: הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם המזרחי וזרם אגודת ישראל. להשלמת חוק זה נחקק בשנת 1953 חוק חינוך ממלכתי שבא לבטל את הזרמים בחינוך, ויצר את מערכת החינוך הממלכתית. עם זאת, לימודים במוסדות של החינוך העצמאי מוכרים גם הם כלימודים במסגרת חוק לימוד חובה.

השימוש בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים שימש החוק את המדינה במאבקה נגד הורים אשר בחרו לשלוח את ילדיהם לבית ספר אחר מזה שיועד להם על ידי מערכת החינוך ובעיקר כנגד הורים שסירבו לשלוח את ילדיהם לבית ספר מסוים. כך למשל, כאשר הוקמו בתי הספר של רשת דרכי נועם, נשלחו מכתבי איום להורים על כך שהם מפירים את חוק לימוד חובה, ובמקרים מסוימים אף זומנו הורים לחקירה על הפרת החוק, למרות שלכל היה ברור שהילדים אכן לומדים.

חוק לימוד חובה הוא גם הסמכות החוקית לבקרה על חינוך ביתי במדינת ישראל.

יישום החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1984 תוקן החוק ונקבע בו שחינוך החינם יחל מגיל שלוש ושיבוצע בהדרגה על פני 6 שנים. יישומו של התיקון מעולם לא יצא אל הפועל, הוא נדחה שנה אחר שנה מסיבות תקציביות. הערכת משרד האוצר היא שעלות היישום היא כ-900 מיליון ש"ח לשנה. בשנת 1999 הוכנס תיקון נוסף, לפיו תיושם הרחבת תחולת החוק באופן הדרגתי על פני תקופה של עשר שנים. גם תיקון נוסף זה מיושם באופן חלקי מאוד, בנימוק של חוסר תשתית מתאימה.

היישום מתבצע באמצעות צווים, המוצאים מעת לעת ומפרטים את היישובים בהם יוחל החוק. הוצאת הצווים נעשית לאחר היוועצות עם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת. עם תחילת שנת הלימודים תשע"ה נתן שר החינוך, שי פירון, צו המחיל את החוק בכל הארץ.‏[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב-2.7.1969 קיבלה הכנסת פה אחד את חוק לימוד חובה חינם לבני 14,15. במעמד זה גם הודיע שר החינוך זלמן ארן על פרישתו מהכנסת
  2. ^ אמנון מרנדה וורד לוביץ', חוק חינוך חובה - מעתה עד כיתות י"ב, באתר ynet‏, 18 ביולי 2007
  3. ^ התיקון לחוק, י"א באב התשס"ז (2007).‏
  4. ^ צו לימוד חובה (החלה בכיתות י"א וי"ב) (מס' 2), התשע"ד-2014, ק"ת 7417 מ-31 באוגוסט 2014