חנן מאישקיא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רב חנן מאישקיא (מאישקא) היה ראש ישיבת פומבדיתא החל משנת ד'שמ"ט (589). הקים מחדש את הישיבה בפומבדיתא לאחר שהישיבה הייתה סגורה; פעולה זו נחשבת בעיני רבים לתחילתה של תקופת הגאונים, ולדעה זו רב חנן הוא ראשון הגאונים. יש שמונים אותו עם הסבוראים, ומתחילים את תקופת הגאונים כמאה שנים אחר כך, לאחר פטירת רב ששנא. רבותיו היו חכמי הדור השני והשלישי של הסבוראים[1].

מעבר החכמים מהעיר פירוז-שבור וחידוש הישיבה בפומבדיתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף תקופת האמוראים ובתקופת הסבוראים סבלו יהודי בבל מרדיפות שונות כנגדם. הייתה זו תקופה של חוסר יציבות - כנופיות שונות, שפעלו בעיקר ממניעים אידאולוגיים[2], ערכו מעת לעת פרעות ביהודים, לעתים בתמיכת ראשי השלטון הסאסאני. הפרעות שיבשו את סדרי חייהם של היהודים, והביאו אף לסגירתה של ישיבת סורא, הישיבה החשובה שבה נערך התלמוד הבבלי. העיר פומבדיתא, שבה היה הריכוז הגדול של יהודים בבבל, הצליחה במשך זמן לעמוד בפני הרדיפות, והן לא הצליחו לשבש את אורח החיים של הקהילה היהודית. אולם, עם התגברות הרדיפות והתפשטותן נמנע המשך הלימוד גם בישיבת פומבדיתא, וראש הישיבה לא יכול היה להעביר שיעורים בפני תלמידיו. חכמי העיר, בראשות רב רבאי מרוב, עקרו משם עם הישיבה והעבירו אותה לעיר פירוז שבור, באזור העיר נהרדעא. הישיבה בפירוז שבור הייתה לישיבה המרכזית בבבל במשך כחמישים שנה, גם כאשר חלה הקלת-מה במצבם של היהודים ובביטחונם[3].

פתיחתה מחדש של הישיבה בפומבדיתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ד'שמ"ט (589) עבר רב חנן מאישקיא, בראש סיעת חכמים מראשי ישיבת פירוז שבור, לעיר פומבדיתא. רב חנן והחכמים שעימו חידשו את פעולתה של ישיבת פומבדיתא, הישיבה שנוסדה בתקופת האמוראים על ידי רב יהודה, לאחר עשרות שנים שבהן הייתה הישיבה סגורה. רבים רואים במעבר זה את סופה של תקופת הסבוראים ותחילת תקופת הגאונים (ראו על כך להלן).

לאחר שנתיים, או 20 שנה (ד'שנ"א או ד'שס"ט, הדבר תלוי בחילופי נוסחאות באיגרת רב שרירא גאון), התחדשה גם ישיבת סורא, שהלימודים בה פסקו אחר פטירת רב עינא, ובראשות הישיבה עמד רב מר בר רב הונא. מכאן ואילך נמשך רצף של ראשי ישיבות בישיבות סורא ופומבדיתא.

ישיבת פירוז שבור המשיכה להתקיים כשני דורות לאחר מכן, במקביל לשתי הישיבות ההיסטוריות שנפתחו מחדש - ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא.

רב חנן כראש הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי בעל "סדר הדורות", כיהן רב חנן כראש ישיבת פומבדיתא במשך 24 שנה, עד לשנת ד'שע"ג (613). במקורות מאוחרים מוזכר שכיהן בתפקיד זה שנתיים או 11 שנה[4].

רבותיו של רב חנן היו חכמי הסבוראים, ובהם תלמידי רב סימונא, רב אחאי ורב עינא[5].

על פי "סדר הדורות", תלמידו של רב חנן מאישקיא היה רב יצחק מפירוז שבור, שהיה ראש ישיבת פירוז שבור כאשר בא עלי בן אבי טאלב בראש הצבא המוסלמי וכבש את בבל מידי הסאסאנים.

אחריו היה רב מרי בן רב דימי סורגו גאון פומבדיתא.

האזכורים במקורות היסטוריים יהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב שרירא גאון כתב באיגרתו לחכמי קהילת קירואן, אשר שאלוהו, בין היתר, על סדר ראשי הישיבות בתקופת התלמוד ולאחריה[6]:

והיו שנים של שמד וצרות בסוף מלכות הפרסיים, ולא היו יכולים לקבוע זמני לימוד, לקיים את הישיבה ולנהוג כמנהג גאונים (ראשי הישיבות, שהיו מעבירים שיעורים), עד לאחר מספר שנים, שבאו חכמינו מפומבדיתא לסביבות העיר נהרדעא, למדינת (עיר) פירוז שבור.
ואלו הגאונים (=ראשי הישיבות) שהיו בישיבתינו, בפומבדיתא, לאחר הדברים הללו, בסוף מלכות פרסיים. בשנת תת"ק (900 למניין השטרות, היא שנת ד'שמ"ט - 589) מלך מר חנן מאשקייא.

לדברי הראב"ד, בספרו ספר הקבלה, שבו הוא מפרט את השתלשלות קבלת התורה מדור לדור, היה רב חנן מאישקיא ראש הדור השלישי של הסבוראים, ותקופת הגאונים לשיטתו התחילה רק מאה שנים מאוחר יותר, בשנת ד'תמ"ט (689):

הדור השני... תלמידי רב סימונא ורב עינא, ולא הוזכרו בשנותיהם, כי הישיבות בטלו כמו חמישים שנה אחר מות רב סימונא, עד שנת ד' אלפים שמ"ט, מפני שנאת מלכי פרס ושמדותיהם.
הדור השלישי - רב חנן מאישקיא, קיבל מתלמידי רב סימונא. ואחריו רב מרי, ואחריו רב חנינא, ואחריו רב חיננא - כל אלה דור אחד הם. ורב חנן מאישקיא בשנת ד' אלפים שמ"ט היה לראש, ואחריו ארבעה ראשי ישיבות, ולא הוזכרו מספר שנותיהם.

ראשית תקופת הגאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים רואים ברב חנן מאישקיא ובחזרת הישיבה לפומבדיתא את ראשיתה של תקופת הגאונים, שנמשכה כ-450 שנה, עד לפטירתו של רב האי גאון בשנת ד'תשצ"ח (1038). הם מתבססים על דברי רב שרירא גאון באיגרתו, שפותח את רשימת ראשי הישיבות במילים (בתרגום מארמית; ראו למעלה) "ואלו הגאונים שהיו בישיבתינו".

יש החולקים על קביעה זו, ותקופת הגאונים התחילה - לשיטתם - מאוחר יותר, כמאה שנים לאחר מכן. דעה זו מתבססת על דבריו של רבי אברהם אבן דאוד (ראב"ד), שבספרו "ספר הקבלה" מונה חמישה דורות של סבוראים ומציין את סיומה של התקופה בשנת ד'תמ"ט (689), עם פטירתו של רב ששנא, ראש ישיבת סורא. אחר כך - כתב הראב"ד - התחילה תקופת הגאונים[7].

בתשובה ששלח רב שרירא גאון כינה את רב רבא גאון (שפעל סביב שנת ד'תי"א-651) וסיעתו "רבנן סבוראי"[8]. בין כך ובין כך, באיגרת רב שרירא גאון משמעותו של התואר "גאון" היא ראש ישיבה (כך היו ראשי הישיבות נקראים בתקופת הגאונים), ורב שרירא משתמש בתואר זה באופן שוטף ביחס לראשי הישיבות מרב חנן ואילך. על כן מקובל להתחיל את סדר הגאונים ברב חנן מאישקיא (בפומבדיתא) וברב מר בר רב הונא (בסורא), וכן יש מי שמחשיב את החכמים עד לרב ששנא גם כסבוראים וגם כגאונים[9].

מקורות והערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו ציטוט מ"ספר הקבלה" לראב"ד להלן.
  2. ^ האמגושים - כוהני דת הזורואסטריות הפרסית; וכן כת המזדקים, שזכתה לתמיכת המלך קבאד הראשון, והמשיכו לפעול גם בשנות שלטונו של כוואסרו הראשון, שלא היה מתומכיהם. פעולותיהם החלישו את מעמד השלטון הסאסאני.
  3. ^ איגרת רב שרירא גאון.
  4. ^ שנתיים: "תורתם של גאונים" לפרופ' שלמה זלמן הבלין ויצחק יודלוב; "עידן התלמוד" לרב גרשם הרפנס. 11 שנה - אטלס "עץ חיים", הרב רפאל הלפרין, כרך ד.
  5. ^ על פי "ספר הקבלה" לראב"ד ו"סדר הדורות" יחד.
  6. ^ בתרגום לעברית.
  7. ^ סדר הדורות ורבים הבינו מאיגרת רש"ג שתקופת הגאונים מתחילה ברב חנן; אבל ראו "תקופת הסבוראים וספרותה" לר' יעקב אליהו אפרתי עמ' לה.
  8. ^ תשובות הגאונים חמדה גנוזה סימן קמ.
  9. ^ ראו "סדר הדורות", "תורתם של גאונים" לפרופ' שלמה זלמן הבלין ויצחק יודלוב. ראו גם "אוצר הגדולים אלופי יעקב" לר' נפתלי יעקב הכהן, כרך א, פתח האוצר עמ' יד-יז.