בבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Hammurabi's Babylonia-he.svg
הריסות העיר בבל כפי שנשקפו מארמונו של סדאם חוסיין
שער עשתר
פרט מתוך שער עשתר אשר נבנה מחדש במוזיאון פרגמון בברלין
פרט מתוך מצבת חמורבי, המציג את חמורבי, מלך בבל, ניצב לפני האל שמש
חיילי נחתים אמריקאים עומדים לפני חורבות בבל המשוחזרות, 2003

בָּבֶל הוא שמה המקראי של עיר מדינה עתיקה במסופוטמיה. שרידי העיר נמצאים בעיראק, כ-110 קילומטר מדרום לבגדאד. מהעיר בבל צמחה האימפריה הבבלית ששלטה בשיאה בכל מסופוטמיה ובאזורים רחבים בסהר הפורה. העיר עצמה נבנתה על הפרת, שחילק אותה לשני חלקים שווים.

שמה של העיר ושפתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפת העיר הייתה ניב של אכדית, (שפה שמית), ובה נקראה העיר בַּאבִּילִי. הפירוש שנתנו תושבי העיר לשמה של העיר הוא "בַּאב-אִלִי", "שער האל". החוקרים אינם בטוחים שזהו אמנם המקור לשם העיר, וייתכן שמדובר באטימולוגיה עממית שמטרתה הייתה לפאר את העיר. ידועה גרסה של השם בשפה השומרית (שאינה שפה שמית) - "קַאדִינְגִירה", שגם משמעותה "שער האל".
על פי התנ"ך משמעות השם היא בעברית היא בלבול השפה, בסיפור מגדל בבל: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ".‏[1]

בבל הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הבבלית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכור המוקדם ביותר של בבל הוא בלוח חימר המתוארך לתקופת מלכותו של סרגון מאכד (2400 לפנה"ס), שקבע אותה כבירת האימפריה שלו. לאחר זמן, ירד כוחה של העיר ואוכלוסייתה התמעטה, ובמשך מאות שנים היא הייתה רק עיר פרובינציאלית נוספת. במשך כמה דורות יוּשב אזור בבל בידי שבטים אמורים, שהלכו והתבוללו באוכלוסייה המקומית ובכלכלת הארץ. באמצע המאה ה-19 לפנה"ס השתלטו האמורים על כל החבל הצפוני. בשנת 1850 לפנה"ס לערך ייסד המלך האמורי שוּ‏מוּ‏-אַ‏בּוּ‏ את השושלת האמורית. בנו שוּ‏מוּ‏-לַ‏-אִיל, היה הראשון שקבע את בבל כעיר בירה ובכך נוצרה ה"שושלת הבבלית הראשונה". המלחמות באזור נמשכו כ-130 שנה, על השליטה על הקרקעות הפוריות של האזור. התרבות הבבלית צברה בולטות מסוימת בקרב מעמדות המשכילים על פני תרבויות אחרות באזור. ומלכי השושלת הראשונה החלו לבסס את שלטון מרכזי באזור תחת הגמוניה בבלית. הם כבשו את ערי המדינה בורסיפה כיש ו-סיפר והכניסו אותן תחת הגמוניה בבלית. חמורבי הרחיב את הממלכה הבבלית ובמחצית המאה ה-18 לפנה"ס, כבש את ערי המדינה איסין ולרסה, וגרש את העילמים, ואחד את הארץ תחת שלטון העיר בבל.

לאחר חמורבי עלה לשלטון בנו שמשו-אילונה. החל משנה ה-9 לתקופת מלכותו החלו ברחבי הממלכה מרידות של ערים בדרום ובצפון שניסו להשתחרר מעולה של בבל. תקופת מלכותו רצופה מסעות מלחמה וזכה פעמים רבות לניצחונות, אבל הוא לא הצליח לעצור את תהליך ההתנתקות של הערים השונות מתחום שלטונה של בבל. בסופו של התהליך, נשאר שמשו-אילונה עם ממלכה שהייתה קצת יותר גדולה מהממלכה איתה החל אביו את שלטונו על בבל. בשליטת בבל נשאר גם אזור מעלה הפרת צפונה עד הריסות העיר מארי, שנהרסה על ידי חמורבי. הוא הצליח לשמור את גרעין הממלכה בשלטונה של בבל ללא פגע, ובכך שמר על מקומה החשוב בהיסטוריה. בתקופתו החלה גם החדירה של שבטי הכשים לבבל, הוא נאבק בהם אבל הם הצליחו לבסס אחיזה מסוימת באזור. לאחר שמשו אילונה מלכו 4 מלכים נוספים שלא שינו את מצבה של בבל במרחב.

התקופה הכשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כשים

התקופה הבבלית הקדומה הסתיימה בתחילת המאה ה-16 לפנה"ס בעקבות כיבוש העיר על ידי המלך החתי מורשיליש הראשון שבזז את העיר והחריבה הגלה את המלך האחרון בשושלת, ולקח את הפסל של מרדוך. אין מידע מה הביא את החתים להגיע למקום כה מרוחק ממלכתם. יש הסוברים הכיבוש נעשה על פי בקשת הכשים שישבו על הדרך בין חת לבבל.‏[2]

חורבן העיר אפשר את כיבושה על ידי הכשים, שבטי הרים שחדרו לאזור מהרי הזגרוס, ואלו שלטו בבבל ובאזור במשך כ-400 שנה, עד מחצית המאה ה-12 לפנה"ס. הכשים החזירו עם עלייתם לשלטון את הפסל של מרדוך לבבל. אחד ממלכי השושלת כוריגלזו הראשון בנה עיר חדשה בשם דור-כוריגלזו והעביר את עיר הבירה של הממלכה לעיר החדשה. אבל הבירה חזרה כנראה בהמשך לעיר בבל. במחצית המאה ה-12 לפנה"ס, כבשו העילמים את הממלכה הכשית. מלכם האחרון "אנליל-נדין-אחי" נלקח לשושן נכלא ומת שם. חלק משלל המלחמה של העילמים הייתה גם אסטלת חוקי חמורבי שהוצבה בפקודת מלך עילם שֻתְּרְךְּ-נַחֻנְתֶּ‏ בעיר הבירה שושן.

תקופת שלטון מלכי איסין, מלכים מקומיים ושלטון אשורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העילמים, האשורים והחורים לחצו על האזור מצפון ושבטים נוספים ממערב, ואלו הביאו למרידת המדינות שהיו כפופות לה. בצפון קמה מחדש לתחייה ממלכת אשור. תקופה זו נקראת התקופה האשורית התיכונה. הוקמה גם ממלכת מיתני. בבל עצמה שקעה לתקופת ביניים של כ-500 שנים שבה נשלטה על ידי שליטים קומיים וזרים.

לאחר נפילת השושלת הכשית על ידי עילם, עלתה למלוכה בבבל באמצע המאה ה-11 לפנה"ס שושלת שמקורה בעיר איסין בדרום מסופוטמיה. שושלת זאת מלכה כ-130 שנים. בתקופת השושלת, חלק מהמלכים נלחמו במלכי אשור, וחלקם היו ביחסים טובים איתם. השושלת הסתיימה לאחר שהארמים כבשו את בבל. לחר נפילת שושלת זאת מלכו בבבל עוד מספר שושלות קצרות ימים.

במחצית המאה ה-9 לפנה"ס כבש מלך אשור שלמנאסר השלישי את בבל והפך אותה למדינה וסלית. בבל נשלטה באמצעות שליטים מקומיים. המלך מוכין זרי שמלך במחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס מרד באשור, בעקבות כך המלך האשורי תגלת-פלאסר השלישי כבש את בבל הדיח את אותו מתפקידו ומינה את עצמו למלך בבל. במשך תקופה של כ-100 שנים עד לכיבושה של בבל על ידי נבופלאסר, שלטו בבבל מלכי אשור, ישירות או שמינו מלכים מטעמם. שלטון זה נקטע בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס כשעילם כבשה את בבל והרגה את בנו של המלך האשורי סנחריב שמלך בה.

בזמן מלוכתו של סנחריב, בבל הייתה במצב מתמיד של מרד, שדוכא רק על ידי ההריסה המוחלטת של העיר. ב-689 לפנה"ס, חומותיה, מקדשיה וארמונותיה הושמדו לגמרי, וההריסות הושלכו לאראכטו, תעלה שגבלה בבבל המוקדמת מדרום. מעשה זה היכה בהלם את התודעה הדתית של מסופוטמיה כולה; המרד של סנחריב הוסבר כתוצאה ממעשה זה, ויורשו אסרחדון מיהר לבנות מחדש את העיר העתיקה, לקבל שם את כתרו ולעשות אותה למקום מושבו לחלק מהשנה. עם מותו, בבל הועברה לבנו הבכור שמש-שום-אוכין, שמאוחר יותר התמרד כנגד אחיו, אשורבניפל האשורי.

שוב, בבל הייתה במצור של האשורים והורעבה עד לכניעתה. אשורבניפל טיהר את העיר וחגג "טקס פיוס", אך הוא לא ניסה "לקחת את ידיו" של בל, אל העיר העיקרי. הבבלים ראו את נפילתה של האימפריה האשורית כדוגמה נוספת לנקמה אלוהית.

התקופה הנאו בבלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מות אשורבניפל מלך אשור בשנת 631 לפנה"ס החלו באשור מאבקים על השלטון, מאבקים אלה החלישו את אשור, ונתנו הזדמנות לשליטים הווסלים של אשור למרוד. הבבלים והכשדים מרדו באשור. נבופלאסר הכשדי שלא היה ממוצא של מלכים, עלה בשנת 625 לפנה"ס למלוכה בבל. הוא קרא לעצמו "אדם שהוא אחד מהעם". בהמשך המשיך להיאבק יחד עם מלך מדי ומלכים נוספים באשור, הוא עלה צפונה בשנת 612 לפנה"ס כבש את נינוה בירתה של אשור והרס אותה עד היסוד. בשנת 609 לפנה"ס כבש את חרן בירתה האחרונה של אשור. האימפריה האשורית חדלה להתקיים ובבל הפכה לכוח החזק במסופוטמיה.

עם השבתה של העצמאות הבבלית תחת נבופולסר הוחלה תקופה חדשה של פעילות אדריכלית, ובנו נבוכדנצר השני עשה את בבל לאחת מנפלאות העולם העתיק. בבל של תקופה זו היא, על פי רוב, בבל של התנ"ך ושל הנביאים (בעיקר ישעיה, ירמיה ויחזקאל), ונבוכדנצאר הוא שהחריב את יהודה ואת בית המקדש הראשון והגלה רבים מתושבי יהודה לבבל ולערים סביב לה (586 לפנה"ס).

בבל תחת נבוכדנצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת מלכותו של נבוכדנצר (605‏-562 לפנה"ס), בבל נעשתה לאחת מהערים המרהיבות ביותר בעולם העתיק. נבוכדנצר ציווה על בנייה מחדש של השטחים האימפריאליים, כולל בניה מחדש של זיגוראת אתמנאנקי, ומקדש אסגילה המקדש לאל מרדוך. ובניה של שער עשתר, אחד משמונה שהקיפו את בבל. שער עשתר שרד עד היום במוזיאון הפרגמון בברלין. לנבוכדנצר גם מיוחסת הבניה של הגנים התלויים בבבל (אחת מנפלאות העולם העתיק), שמקובל כי הוא בנה עבור אשתו אמיטיס, שהתגעגעה להרי פרס, מולדתה. אם אכן גינות אלה היו קיימות הוא נושא למחלוקת: אף שייתכן שחפירות של הארכאולוג הגרמני רוברט קולדוויי גילו את יסודותיהן, היסטוריונים רבים חולקים על המיקום של הגנים, ויש שחושבים כי היה בלבול עם הגנים של נינוה.

מלכים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של נבוכדנצר השני עלה לשלטון בנו אמל-מרדוך, הוא שלט תקופה קצרה עד שנרצח על ידי נרגל שראצר שהיה גיסו, גם תקופת שלטונו הייתה קצרה. הוא ניהל מסעות מלחמה ב-556/557 לפנה"ס והגיע עד קיליקיה בניסיון להחזיר לבבל את השלטון עליה. לאחר מותו ירש אותו בנו שהיה נער צעיר, הוא נרצח ובמקומו עלה לשלטון נבונאיד שמונה על ידי חצרני הארמון, לא היה לו כל קשר למשפחת המלוכה.

נבונאיד שמקורו היה בחרן ניסה להשליט בבל את פולחן האל סין במקום האל מרדוך ובכך עורר את כעסם של שליטי הערים בתחום שלטונה של בבל וכעס כהני מרדוך. הוא יצא למספר מסעות מלחמה והגיע עד תימא בחצי האי ערב שם נשאר 10 שנים, כשאת השלטון השאיר בידי בנו בלשצר. בסופו של דבר ההתנגדות לפולחן סין הביאה את חלק מראשי המקדשים והערים שהתנגדו לכרות ברית עם כורש, תוך הסכמה שיביא לביטולי הפולחן שלו, ויחזיר את ההשפעה למקדשים. בבל נכבשה בשנת 539 לפנה"ס על ידי כורש, נבונאיד הודח משלטונו והחלה תקופה של שלטון פרסי בבבל.

מלכי בבל בתקופה הנאו-בבלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נבופלאסר - מלך בין השנים 625 ועד 605 לפנה"ס
  • נבוכדנצר השני - מלך בין השנים 605 ועד 562 לפנה"ס, בנו של נבופלאסר
  • אמל-מרדוך - מלך בין השנים 562 ועד 560 לפנה"ס, בנו של נבוכדנצר השני
  • נרגל שראצר - מלך בין השנים 560 ועד 556 לפנה"ס, גיסו של אמל-מרדוך
  • לבאשי-מרדוך - מלך בשנת 556 לפנה"ס, בנו של נרגל שראצר
  • נבונאיד - מלך בין השנים 556 ועד 539 לפנה"ס, התמנה לתפקידו על ידי חצרני הארמון

בבל תחת הפרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעברה תלאות שונות, נכבשה העיר בשנת 539 לפנה"ס על ידי כורש מלך פרס. תחת כורש ויורשו דריווש הראשון, נעשתה בבל למרכז של לימוד והתקדמות מדעית. מלומדים בבלים שרטטו מפות כוכבים והניחו את היסודות לאסטרונומיה ולמתמטיקה המודרניות. בשנים 521-520 לפנה"ס, עלה בפרס לשלטון דריווש הראשון לאחר שמרד בשלטון הקודם. תקופת מאבק זו נוצלה בבבל לשתי מרידות שבסופו של דבר דוכאו. בנו של דריווש חשיארש הראשון נהג ביד קשה בבבל, הרס את מקדש אסגילה וניתץ את פסל מרדוך. כתוצאה מכך בשנת 484 לפנה"ס התרחשו שתי מרידות נוספות שדוכאו ביד קשה.

כיבוש על ידי אלכסנדר הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-331 לפנה"ס, במהלך כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול נוצח המלך הפרסי, דריווש השלישי, על ידי כוחותיו של אלכסנדר הגדול בקרב גאוגמלה. בבל נכנעה ללא קרב זמן קצר לאחר מכן.

תחת אלכסנדר, בבל שוב פרחה כמרכז למידה וסחר, אך לאחר מותו המסתורי של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס בארמון נבוכדנצאר, האימפריה שלו חולקה שוב בין הגנרלים שלו ועשורים של לחימה החלו, כשבבל שוב במרכזם.

המהומה התמידית רוקנה את בבל מתושביה. טבלת חימר המתוארכת לשנת 275 לפנה"ס קובעת, כי תושבי בבל הוגלו לסלאוקיה שעל החידקל (אנ'), שם נבנו ארמון ומקדש להם ניתן השם העתיק אסגילה. עם האירוע הזה, בבל למעשה הגיעה לסוף דרכה, אם כי גם לאחר מאה שנה קרבנות עדיין הוקרבו במקדש העתיק שלה. עד 141 לפנה"ס, כאשר האימפריה הפרתית כבשה את האזור, בבל הייתה כבר אלמונית לחלוטין.

הארכאולוגיה בבבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחות חימר בגודל כ-5 ס"מ מהשנים 2200 לפנה"ס ו-2325 לפנה"ס

הידע ההיסטורי על הטופוגרפיה של בבל לקוח מהמחברים הקלאסיים, מהכתובות של נבוכדנצאר ומחפירות שהחלו ב-1899. הטופוגרפיה היא ללא ספק זו של נבוכדנצאר, שכן בבל העתיקה יותר הושמדה על ידי סנחריב ונותרו ממנה רק שרידים מעטים.

רוב השרידים הקיימים נמצאים על הגדה המזרחית של החידקל, כשהעיקריים הם בשלושה תלים עצומים: בביל בצפון, הקסר או "הארמון" (הידוע גם כמוג'ליבה) במרכז ו"אמרן איבן אל" בדרום. מערבית מהחידקל נמצאים שרידים נוספים. אנו לומדים מהרודוטוס וקיטיאס כי העיר נבנתה על שני צדי החידקל בצורה של ריבוע, והייתה מוקפת בשתי חומות גבוהות שלהם קיטיאס מוסיף חומה שלישית. קיטיאס אומר כי החומה החיצונית הייתה באורך של 68 קילומטר, ואילו לפי הרודוטוס היא הייתה באורך 90 קילומטר, ולפי זה השטח הכלול בה היה כ-520 קילומטר רבוע. אפילו לפי הערכתו של קיטיאס, שטח העיר יגיע ל-260 קילומטר רבועים. לפי הרודוטוס, עובי החומות היה 24 מטר.

סדאם חוסיין הציב ציור עצום של עצמו ושל נבוכדנצאר בכניסה להריסות העיר. הוא גם בנה מחדש חלק מהשרידים, לחרדתם של הארכאולוגים, והטביע את שמו על רבות מהלבנים, בדומה לנבוכדנצאר. כתובת מצויה אומרת, "דבר זה נבנה בידי סדאם חוסיין, בנו של נבוכדנצאר, לתפארת עיראק".‏[3] רעיון זה דומה לזיגוראת באור, שם כל לבנה מוחתמת בכתובת, "אור-נאמו, מלך אור, שבנה את המקדש לנאנה".‏[4] הלבנים נעשו לפריט אספנות מבוקש לאחר נפילתו של סדאם, וכעת מחזירים את השרידים למצבם המקורי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עודד ליפשיץ, "צמיחתה של ממלכת בבל החדשה", ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל. ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, תשס"ד 2004, פרק חמישי

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר בראשית, פרק י"א, פסוק ט'
  2. ^ אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', עמוד 82
  3. ^ smith, Islam - the cloack of antichrist, 2011, p.225 [1]
  4. ^ ching, A global history ofarchitecture,J. Wiley & Sons, 2007, p. 35 [2]. walker, Reading the past - cuneinform, p.30 [3]



קואורדינטות: 32°32′11″N 44°25′15″E / 32.53639°N 44.42083°E / 32.53639; 44.42083