סעדיה גאון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "רס"ג" מפנה לכאן. לערך העוסק בשנה העברית ה'רס"ג (1502‏-1503), ראו ה'רס"ג.
סעדיה גאון
תאריך לידה ד'תרמ"ב
תאריך פטירה כ"ו באייר ד'תש"ב
תאריך לידה לועזי 882
תאריך פטירה לועזי 21 במאי 942 (בגיל 60)
השתייכות גאוני בבל
נושאים שבהם עסק תנ"ך, הלכה, פילוסופיה יהודית, דקדוק
תפקידים נוספים ראש ישיבת סורא
רבותיו לא ידוע, אולי אביו, רבי יוסף אלפיומי
חיבוריו אמונות ודעות, ספרי הלכה, תרגום התנ"ך לערבית עם פירוש (ה'תפסיר'), "ספר האגרון" ועוד

רבי סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון (יולי 882 - 21 במאי 942) שנקרא סעדיה הפיומי ובקיצור רס"ג היה איש אשכולות, מגאוני בבל, ראש ישיבת סורא.

הרס"ג הצטיין בבקיאות במרבית כתבי הקודש היהודיים וגם במרבית ענפי המדע שהיו בתקופתו. הוא פיתח פעולה ספרותית גדולה ביותר, כתב ספרים בענייני הלשון העברית ודקדוקה, פיוטים, וחיבורים פילוסופיים. רס"ג הוא גם הראשון שעסק בדקדוק של השפה העברית בצורה מסודרת, כהשפעה מן המדקדקים של הערבית שפעלו באותה תקופה. לפיכך הוא נחשב לראשון מבין מדקדקי ימי הביניים. בין תלמידיו בתחום זה - המדקדקים החשובים דונש בן לברט ומנחם בן סרוק. שפת כתיבתו הייתה ערבית-יהודית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכינוי פיומי מעיד על כך שהגיע לבבל ממצרים אולם מקום הולדתו של הרס"ג לא ברור, יש הסבורים כי נולד בכפר דילץ שבמחוז פיום במצרים העילית בחודש תמוז ד'תרמ"ב ויש הסבורים כי נולד בתימן.‏[1]. אביו של רס"ג, רב יוסף אלפיומי (תפיומי), שהיה מצאצאיו של התנא רבי חנינא בן דוסא‏‏,‏[2] ויש הטוענים כי היה כהן[3] עבד כבעל מלאכה פשוט ועני. בשל מלאכתו הפשוטה של האב, ספק אם היו לו האמצעים ללמדו ולחנכו, אך למרות הכול הגיע רב סעדיה גאון להישגים גדולים.

כאשר היה רס"ג עדיין נער, רכש ידיעות רבות בנושאי הלשון העברית ודקדוקה, מקרא משנה תלמוד והלכה. הוא עסק גם ב"מדעים וחכמות הגויים", כלומר מדע ופילוסופיה כלליים. באותן שנים החלה התרבות הערבית לפרוח במצרים ובסביבתה, והמדע היווני פרח עוד לפני כן, ואלו השפיעו על רס"ג בצעירותו.

כתיבתו ומלחמותיו הדתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו של רס"ג מגוונים ורבים מאוד ובמידה רבה ניתן לומר עליו כי היה המייסד של כמעט כל סוגי הספרות התורנית. להלן רשימה מכתביו המגוונים של רס"ג: רס"ג היה הראשון שכתב ספר פירוש לתנ"ך, כתב גם תרגום לתורה (בזה קדמו לו תרגומים רבים) תרגומו היה לשפה הערבית, ראשון שכתב פירוש למשנה, ראשון שכתב פירוש לתלמוד והשני שכתב סידור תפילה (קדם לו רב עמרם גאון), ראשון שכתב ספרי דקדוק, כמו כן כתב גם ספרי פסק, כתב ספרי פיוט, השני שכתב את "מניין המצוות", פירוש לספר יצירה (אחד מספרי היסוד של הקבלה) כתב את אחד הספרים הראשונים השייכים לתחום "הפילוסופיה היהודית" כלומר אחד החיבורים המרכזיים בהגות מחשבת ישראל - שם הספר "הנבחר באמונות והדעות". בספר הזה רס"ג מתמודד כמעט עם כל השיטות הפילוסופיות והדתיות שהיו ידועות באותה תקופה - כלומר כמעט ואין נושא שהיהדות עוסקת בו, שאין לו התחלה בחיבור הנ"ל של רס"ג ולכן חיבורו זה נחשב לספר יסוד. לפרק העשירי של ספרו הנ"ל הוסיף רס"ג מאמר נוסף הנקרא בשם "מאמר הפרישות השלימה" ואשר נחשב למעשה לחיבור הראשון בספרות המוסר. רס"ג כתב גם ספרי ויכוח כגון - פולמוס עם אהרן בן מאיר, תשובות לחיוי הבלכי, ספר התשובות נגד ענן בן דוד ועוד.

עוד כשהיה צעיר לימים, החל רס"ג לכתוב. הוא כתב בתחילה פיוטים, שהיו לפי מתכונתם של פיוטיו של אלעזר הקליר. לאחר מכן כתב ספר עזר לכתיבת פיוטים, אשר הכיל את כל שורשי המילים העבריות. זהו היה המילון העברי הראשון, ורס"ג, שהיה אז בסך הכול בן 20, קרא לו בשם "אגרון". ספרו "אגרון" הכיל בתוכו שתי רשימות מילים: האחת ערוכה לפי סדר אלפביתי של ראשי המילים, ואילו הרשימה השנייה הייתה ערוכה לפי סדר אלפביתי של סופי המילים (לפי חרוזיהן). בתחילת הספר, כתב רס"ג הקדמה, בלשון תנ"כית צחה וברורה, ובה כללי הדקדוק העברי. בהקדמה לספרו "אגרון", הוסיף רס"ג בדבר החייאת לשון הקודש, ובמקום לדבר פרסית, יוונית, ערבית ושאר השפות אשר היו נהוגות באותם הימים, לדבר בלשון העברית. הוא קרא שם ללשון העברית בשם "לשון מלאכי הקודש". הוא המשיך לכתוב בהקדמה לגבי הלשון העברית כך: "למלאכות מלכינו, לשירות לווינו, לנגינת כהנינו, ביד נביאנו לחיזיון, בפי שרנו להיגיון".

רס"ג הרבה להילחם ביהדות הקראית, שהשפעתה גדלה במצרים באותם הימים. רס"ג סבר שצפויה סכנה ליהדות הרבנית מהקראים, אשר נאבקו נגד התורה שבעל פה. כאשר ראה רס"ג שאף אחד מבין סביבתו לא יכול לגבור על טענותיהם של הקראים, הוא החל, חרף גילו הצעיר (באותו הזמן היה רס"ג רק בן 23), במלחמה נגדם. הוא חיבר הרבה חיבורים פולמוסיים, בהם "ספר התשובות נגד ענן". חיבורו זה של רס"ג קומם נגדו את חכמי הקראים, שראו בו איום על עמדתם; בתגובה לרס"ג נכתבו לא מעט חיבורים קראיים פולמוסיים, כגון זה של סלמון בן ירוחם, שבספרו "מלחמות ה'" התפלמס עם כל טענות רס"ג, שנקרא על ידו הפיומי.

רס"ג המשיך להילחם בקראים ביתר עוז. בגיל 33 הוא עבר לטבריה כדי להרחיב את ידיעותיו, במטרה להצליח ביתר שאת במלחמתו בקראים. במשך שש שנות שהותו בטבריה, משכו את רס"ג בעיקר חכמיה וחוקרי הדקדוק והפייטנים הנודעים שהתרכזו בה. אולם למרות שהציבור הטברני ראה בו כאחד מגדולי הדור, נמשך רס"ג יותר אל מרכזי בבל, אשר גם שם יצאו לו מוניטין בקרב הציבור כתלמיד חכם מובהק ובקי בכל החכמות, וכלוחם למען היהדות.

מחלוקת רס"ג ובן מאיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו הזמן קרה מקרה שהיה עלול לפלג את היהדות הרבנית עצמה, וזאת עקב מחלוקת שפרצה בין חכמי בבל ובין חכמי ארץ ישראל, ובראשם גאון ארץ ישראל, ר' אהרן בן מאיר, בעניין קביעות שנת ד'תרפ"ב 921-922. עד לזמנו של רס"ג, קביעות השנה נמסרה מארץ ישראל ונתקבלה בכל תפוצות ישראל ללא סייג על ידי נאמני התורה שבעל-פה, ה'רבניים' אולם בשנת 921 התגלעה מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי ישראל בשאלה זו של עיבור החודש. המחלוקת נסבה אודות שנת ד'תרפ"ב; לפי בן-מאיר הייתה זו שנה חסרה ולפי חכמי בבל הייתה זו שנה מלאה; בן-מאיר הורה לתלמידיו לחגוג את המועדים כפי הוראתו, אך חכמי בבל, ובראשם דוד בן זכאי ורב סעדיה גאון כתבו לו כי טעות בידו. כתוצאה מכך פסח נחגג בארץ ישראל ביום ראשון, ובבבל ביום שלישי. בתגובה לטענת חכמי בבל, קבע בן-מאיר כי הסמכות לקבוע מועדים ולעבר את השנה נתונה לחכמי ארץ ישראל בלבד, ועל כן פסיקתו מוסמכת יותר משל בן-זכאי ורס"ג. בעקבות המצב שנוצר בו יהודים באזורים שונים חגגו מועדים בזמנים שונים, הזדעזעו חכמי בבל מהפילוג וניסו לשכנע את בן-מאיר לחזור בו והפיצו בקהילות שונות מכתבים המזהירים שלא לנהוג כשיטת בן-מאיר, אך הוא התעקש ואף פרסם חוברת בשם "ארבעה שערים" בה הוא מגן על עמדתו. מצב בלתי-אפשרי זה הוביל את רב מבשר ותומכיו, שעד עתה צידדו בשיטת בן-מאיר, לעבור לצד של רב סעדיה גאון וחכמי בבל.

חליפות המכתבים בין הצדדים הניצים לא פסקו, וחכמי בבל כתבו לבן-מאיר וניסו לפייסו לחזור בו ("נעשינו חרפה בגויים וקלסה בין המינים"; "אבלים נזופים בבכי תמרורים ואנחה" ועוד), אך בן-מאיר לא חזר בו, והשיב להם במכתב כי "ואילו נהרגנו ואלף כמותנו, לא נשנה מנהג אבותינו ולא נחליף חוק... יש הרשות לחבורת ארץ ישראל על חכמי בני הגולה, ואין לבני הגולה רשות על בני ארץ ישראל..." בהמשך מכתבו זה טוען בן-מאיר כי רב סעדיה גאון אשם במחלוקת שפרצה.

לא ידוע כיצד מחלוקת זו הסתיימה, אך ידוע כי בשנת ד'תרפ"ג עוד היה הבדל בין מועדי החגים, ולעומת זאת בשנת ד'תרפ"ד החגים נחוגו באותו זמן.

מינויו לראשות ישיבת סורא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל מסירותו של רס"ג לעמו, ובעיקר בגלל חכמתו הרבה בכל מדעי היהדות ואף בכל חכמות העולם, מונה רס"ג לראש ישיבת סורא.

רס"ג ראה את שפל לימודי המקרא והלשון העברית בקרב ישיבות בבל, ולכן, הוא החל בראש ובראשונה להקנות לתלמידים בישיבות בבל את הבנת כתבי הקודש היהודיים וידיעת הלשון העברית ודקדוקיה. רס"ג עשה באותו הזמן את אחד ממפעליו הגדולים ביותר - תרגום כתבי הקודש היהודיים לערבית בצרוף פירוש מפורט ובהיר. רס"ג עשה זאת, משום שבאותו הזמן יהודים רבים ידעו ערבית, שהייתה שפת המקום, טוב יותר מאשר עברית, ולכן היה שער התורה סגור בפניהם. מטרה נוספת לתרגום זה הייתה לקרב את הערבים המשכילים אל כתבי הקודש היהודיים, כדי שגם הם ידעו את מקורו הנכון של המקרא.

יחד עם עבודתו של רס"ג בכתיבת התרגום של כתבי הקודש היהודיים לערבית, כתב רס"ג ספר נוסף, שמטרתו הייתה להפיץ את הלשון העברית. ספרו היה בנוי מ-12 פרקים על הלשון העברית ודקדוקה. ספרו זה של רס"ג היווה את הספר הדקדוקי העברי הראשון בספרות העברית. רס"ג גם המשיך לכתוב פיוטים, אם כי כעת לא כתב את פיוטיו בשפה של אלעזר הקליר שהייתה שפה קשה ומסובכת, אלא החל לכתוב את פיוטיו בלשון עברית תנ"כית צחה וטהורה, אשר העידה על שליטתו הרחבה בלשון, בדקדוק ובספרות העברית.

רס"ג כתב באותו הזמן ספר תפילות משלו (רס"ג קרא לספרו - "ספר מאסף לכל התפילות והברכות"), אליו הוא הכניס חלק מפיוטיו. ספרו זכה לתשואות בקרב הציבור היהודי, והיה ידוע כמעט לכל. למרות שנוסחי התפילות היו ידועים ומסודרים לכל עדה ועדה עוד לפני כן, היו כל הזמן שינויים שהוכנסו בספרי התפילות. רס"ג, שידע את השינויים וסדרי התפילות, רצה להנהיג נוסח תפילה קבוע לכל היהודים בכל התפוצות (כזכור, "טייל" רס"ג בהרבה ארצות, ולכן הכיר נוסחי עדות רבות). הוא כתב בספר התפילות שלו נוסח תפילה, אשר היווה מעין "סיכום" או פשרה בין כל הנוסחים והמנהגים אשר היו מקובלים בימיו. במבוא לסידורו הוא מתאר "והיו להם (לאבותינו) שני סדרים אחד לזמן המלוכה ואחד לזמן הגלות... ולא היו זקוקים אבותינו לומר מקבץ נדחי עמו מפני שהיו מקובצים" דבר המסביר כמה הבדלים בין נוסח ארץ ישראל לבין נוסחאות הגלות.

בזמן שרס"ג היה אלוף ישיבת סורא, הוא המשיך להתפלמס עם הקראים. הוא החל שוב להתעניין בבעיות שמקורן בלוח השנה ובזמני העיבור, אם כי הפעם לא נגד חכמי ארץ ישראל, אלא נגד הקראים. הוא כתב ספר, "ספר המבחן", אשר בו פורך את טענותיהם של הקראים בדבר העיבור ומציין את הסיבות לנכונות החשבון של חכמי התלמוד לדעתו.

רס"ג נאלץ באותו הזמן להלחם נגד מלומד יהודי אפגני שהצביע על סתירות-לכאורה בתורה, והטיל ספק בסיפורי נסים ואירועים על-טבעיים המהווים חלק מהאמונה היהודית המסורתית. שמו של האיש היה חיוי אל-בלכי, אם כי מתנגדיו קראו לו חיוי אל-כלבי. חיוי אל-בלכי חיבר טקסט ובו למעלה מ-200 שאלות ותהיות על סתירות בסיפורי המקרא, שם ללעג ולקלס סיפורי נסים ומצביע על אמונות שלא מתיישבות לכאורה עם ההגיון. הוא התבסס בדבריו על הפילוסופיה היוונית, וקרא לציבור היהודי להתכחש לתנ"ך ולשאר כתבי הקודש היהודיים ולא לתת בהם אמון[דרוש מקור]. רס"ג חשש מסכנת ההשתמדות של עם ישראל בעקבות דברים אלו, ולכן החל ללחום במלחמות פולמוסיות נגד חיוי אל-בלכי, הכוללות הוכחות הגיוניות על פי מסורת ישראל ועל פי הפילוסופיה היוונית.

באותו הזמן, נפטר ראש ישיבת סורא. לפי החוק היהודי של ישיבות בבל בבבל, הגאון הבא מתמנה מבין תלמידי החכמים של אותה הישיבה. כשנפטר גאון סורא, רב יעקב בר נטרונאי, ובישיבה הזו לא היה עוד תלמיד חכם אחד מובהק, נאלצו לשים את בנו של רב יעקב בר רב נטרונאי, רב יום טוב כהנא בר יעקב, אף על פי שלא היה תלמיד חכם בולט. לאחר שרב יום טוב כהנא בר רב יעקב נפטר (לאחר ארבע שנים בתפקיד), הביאו - נגד חוק הישיבות בבבל - את רב נתן אלוף (שהיה מפומבדיתא), בנו של רב יהודה גאון. אך בדרכו של רב נתן אלוף לסורא, הוא נפטר. האיש היחיד שהיה ראוי להיות גאון סורא היה רס"ג, אך הוא לא היה מסורא, ואף לא מבבל. אך למרות זאת, ראש הגולה החליט למנות את רס"ג לגאון סורא. אמנם אחד מראשי הגולה, רב נסי נהוראני, שהיה עיוור, נמלך בדעתו, והוא הלך לראש הגולה, דוד בן זכאי, ואמר לו שלא למנות את רס"ג, כי הוא תקיף בדעותיו, ויעשה כל מה שהוא ירצה. אך דוד בן זכאי לא התרצה לדבריו של רב נסי נהוראי העיוור, ורס"ג, בהיותו בן 46, התמנה לגאון וראש ישיבת סורא (היה זה בשנת 928).

כאשר הגיע רס"ג לישיבת סורא, החלה הישיבה להתרומם משפלותה, ותלמידים רבים מכל קצוות בבל, ואף מחוצה לה, באו לישיבתו של רס"ג בסורא. תרומות רבות התקבלו מכל קהילות בבל, והישיבה החלה לתפקד, עד שהייתה שוב למרכז התורה הגדול ביותר בבבל. כדי להרבות יודעי תורה חיבר רס"ג סדרה גדולה ביותר של ספרי הלכה, אשר כל אחד מהם הוקדש לנושא הלכתי אחר. הסדרה מוינה לפי שיטה ברורה ובניסוח קל, מדויק ומובן. מבין ספריו בסדרה היו:

  • "ספר השטרות והעדיות"
  • "ספר הירושות"
  • "ספר הפקדון"
  • "מאמר על הריבית"
  • "ספר המתנות" (ויש מייחסים ספר זה לרבינו אשר הכהן)
  • "ספר הטרפות" ועוד רבים אחרים.

הסדרה הייתה כתובה בערבית, כדי שכל הדיינים יוכלו לעיין בספרים, ולפסוק לפיהם את ההלכות הנכונות.

המחלוקת עם ראש הגולה ונידויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שישב בישיבת סורא כשנתיים, והישיבה גדלה מאוד, דוד בן זכאי "הריש גלותא" התרגז על רס"ג, ופעילותו הופסקה. בכלל, ראש הגולה דוד בן זכאי, היה אדם שואף מדנים וריבים ורודף בצע; ולעומתו, היה רס"ג רודף אמת וצדק, ומוכן ללחום על הערכים המוסריים שלו. רק רב נסי נהוראי העיוור, הצליח לעמוד על ההבדל בין השניים, ועל אף הזהרתו, המשיך ראש הגולה דוד בן זכאי בריבו עם רס"ג. ריבם של רס"ג וראש הגולה דוד בן זכאי החל, בסיפור הבא: פעם אחת, באו לפני ראש הגולה דוד בן זכאי שני אחים, אשר לשניהם נפלה ירושה לאחר מות אביהם, והם רצו לדעת למי מגיעה הירושה. אחד מהאחים הקדים לבוא אל בית הדין, ושם נתן שוחד לדוד בן זכאי. דוד בן זכאי, אשר היה חמדן ותאב בצע, הצדיק את האח שהביא לו שוחד. לפי הדין של אותה התקופה בבבל, כדי שהדין יהיה חתום ונכון, צריכים שני גאונים לחתום עליו. האיש שנתן שוחד לדוד בן זכאי, הוא האיש שהוצדק, הלך גם לרס"ג כדי לקבל ממנו חתימה. רס"ג ראה שהדין לא נעשה ביושר, ולכן הוא החליט לוותר על חתימתו כדי שלא יווצר בינו לבין ראש הגולה דוד בן זכאי ריב, והוא שלח את האיש לרב כהן צדק, גאון פומבדיתא, שהיה אחד ממתנגדיו הנמרצים של דוד בן זכאי, ולכן קיווה רס"ג שהוא "יעלה" על השקר שבדין, ולא יחתום עליו. אך רב כהן צדק לא רצה לעורר ריב מחודש בינו לבין דוד בן זכאי, ולכן חתם על פסק הדין. אך האיש ששתי חתימות היו בידיו, לא היה מרוצה, והוא רצה גם את חתימתו של רס"ג, למרות הכל. רס"ג לא רצה לשלוח את ידו במעל, ולכן ניסה בתחילה לשכנע את האיש שלא דרושה לו חתימתו, כי יש לו כבר שתי חתימות. אך האיש התעקש, ורס"ג נאלץ שלא לתת לו את חתימתו. לאחר שהאיש סיפר את זה לדוד בן זכאי, נתלקחה חמתו. הוא שלח את בנו, יהודה, כדי שילך לרס"ג וידרוש ממנו לחתום על פסק הדין. אך גם לאחר בואו ודרישותיו של יהודה, לא רצה רס"ג לחתום על פסק הדין. יהודה, אשר חזר ריקם לאביו, נתבקש ללכת שוב אל רס"ג, והפעם להזהירו כי אם הוא לא יחתום, ישלחו יד בנפשו. כאשר יצאו מילים אלו מפיו של יהודה, התנפלו כמה מתלמידיו וידידיו של רס"ג על יהודה, היכוהו ופצעוהו קשה, ואז שילחו אותו מן הישיבה בביזיון ובהשפלה. לאחר מעשה זה, החליט ראש הגולה דוד בן זכאי להוריד את רס"ג מגאונותו, ולמנות במקומו כאלוף ישיבת סורא את רב יוסף בן רב יעקוב, אחיו של רב טוב כהנא.

אך רס"ג לא שתק, והכריז על דוד בן זכאי חרם, ובחר תחתיו ראש גולה אחר, והמחלוקת ביניהם החלה להרקיע שחקים וליצור קרע. בסופו של דבר, גבר דוד בן זכאי על רס"ג, ורס"ג נאלץ לברוח מפניו ולהתחבא 7 שנים. אך למרות הכל, רוחו של רס"ג לא נשברה, אם כי הוא היה עצוב, נדכא ומיוסר, כי הוא רצה להוכיח את העוול שנעשה לו. לשם כך כתב חיבור מליצי בסגנון המקרא (בשם "ספר הגילוי"), ובו תיאר את כל המחלוקת שגרמה ביניהם.

למרות נידויו של רס"ג על ידי דוד בן זכאי, הלך כבודו בציבור ועלה במשך 7 השנים בהם הוא נודה, וכמו שנידויו בא לו על ידי שני בעלי ריב, כך גם באה התפייסותו. שני בעלי ריב באו שידונו את דינם, וכל אחד מהם היה צריך לקחת מישהו לבוררות. האחד לקח את דוד בן זכאי, ואילו השני את רס"ג. דוד בן זכאי קרא לאיש שבחר כבוררו את רס"ג, והיכהו עד שכמעט ומת, והאיש ההוא התלונן על דוד בן זכאי בכל העיר. לכן, נכבדי העיר מיהרו לעשות שלום בין דוד בן זכאי לרס"ג. השלום באמת הצליח, וגרם להתפייסות רבת משמעות. ההתפייסות נעשתה בתענית אסתר, והם עשו הגרלה מי יאכל אצל מי בסיום התענית. הפור נפל על רס"ג, והוא הלך לאכול את סעודת סיום התענית אצל דוד בן זכאי.‏[4]

שלוש שנים לאחר שנתפייסו דוד בן זכאי ורס"ג, גסס דוד בן זכאי עד שמת. כמה חודשים לאחר מותו של דוד בן זכאי, מת גם בנו, יהודה. בנו של יהודה, אשר היה בסך הכול בן 12, נשאר יתום, ורס"ג לקחו לביתו ודאג לו. אך בריאותו של רס"ג לא הייתה טובה כל כך, ושנתיים לאחר מותו של דוד בן זכאי, גם הוא מת.

רס"ג נפטר בגיל 59, בכ"ו באייר ד'תש"ב {21 במאי 942}. אבל כבד שרר על כל תפוצות ישראל במותו של רס"ג.

במפעליו הספרותיים והפילוסופים, ביסס רס"ג את היהדות הרבנית. רמב"ם, פילוסוף יהודי שחי לאחר רס"ג, כתב בספריו על רס"ג כך: "ראש המדברים בכל מקום", ועל ידי משפט זה, הגדיר הרמב"ם את בקיאותו של רס"ג בכל המקצועות ובמיוחד בפילוסופיה. הרמב"ם המשיך וכתב על מלחמותיו הדתיות למען הצלת היהודים כך: "לפי שהיו בני דורו בעלי סברות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה', לולא הוא, עליו השלום, לפי שהוא גילה מן התורה מה שהיה נעלם, וחיזק ממנה מה שנתדלדל".‏[5]

הגותו הפילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שראה רס"ג שדבר אינו עוזר, ודברי התנצלותו לא מועילים, הוא הסתגר בביתו ושקע בעבודה ספרותית גדולה מאוד, אשר הגדול ביניהם הוא ספרו הפילוסופי - "ספר האמונות והדעות".

ספר זה עוסק בנושאים הבאים: בריאת העולם, מציאות ה', טעמי המצוות, ההשגחה, הגאולה, התורה שבכתב והתורה שבע"פ, הדתות, הפילוסופיות, העולם הבא, שכר ועונש, מוסר ועוד.

הרס"ג בספרו "האמונות והדעות", יצא כנגד כל האמונות הסותרות את היהדות הרבנית, האסלאם, הנצרות, אמונת זרטוסטרא, סנסואליזם, אתאיזם, וכן תפיסות קוסמולוגיות ופסיכולוגיות שאינן עומדות בקנה אחד עם היהדות.

הוא קיבל את שיטת המועתזילה לגבי חירות הרצון, אחדות האל, דחה את תורת האטומים של הכלאם, ובפסיכולוגיה הוא ממזג בין אריסטו לאפלטון. האמת הדתית היא ההתגלות ותוכנה של ההתגלות זהה עם השכל, השכל יכול להכיר את תוכנה ואמיתותה של ההתגלות. יש מצווה דתית להשיג בשכלנו את מה שבא לנו בנבואה. וכל זה אחר שנקבל את תוכנה האמיתי של ההתגלות כבסיס לאמונה.

מקורות הידיעה הם: החושים, השכל, ההכרח והמסורת. הרס"ג הלך בדרכי ה"כלאם" להוכיח את מציאות הבורא מתוך חידוש העולם. וזה מתוך שהוא העולם, סופי, מורכב, נושא מקרים, ועובר בזמן (ההוכחה מהזמן היא במקורה מיואנס פילופונוס הנקרא יוחנן המדקדק).

הרס"ג דוחה את מציאותו של "חומר קדמון" כשורש למורכבותו של העולם. הוא מייחס לבורא את התארים "חי חכם יכול" כמבטאים דבר אחד ומוכרחים הם אחד לשני. כל תורה נבואית עליה לעמוד במבחן השכל האנושי עוד טרם נבקש הוכחות של ניסים.

הוא הראשון שמחלק בפירוש בין מצוות שכליות לשמעיות. הרס"ג דחה את תורת הגזרה הקדומה - הפרדסטינציה - מטעמי הצדק והיושר האלוהי שמשלם שכר ומעניש (תיאודיציה). לשיטתו, הנפש אינה תכונה מקרית (קונטינגנטית) של הגוף, אלא עצם (סובסטאנציה) קרוב לגלגלי השמים.

רס"ג תרגם את כל המקרא לערבית; תרגומו נקרא 'התפסיר' (=הפירוש). למרות הידיעות ההיסטוריות על תרגום ערבי שנעשה על ידי חכם מוסלמי בתחילת המאה ה-9, הרי תרגומו של רס"ג נעשה על כל ספרי המקרא, ובשל תפוצתו הרבה נבחר כתרגום הערבי החשוב ביותר. מטרתו של רס"ג הייתה לקרב את התנ"ך על ידי תרגומו, הן ליהודים דוברי ערבית והן לבני הדתות האחרות.

הגם שכיום התפסיר קיים בתעתיק עברי (שפה ערבית באותיות עבריות), על-פי עדותו של ר' אברהם אבן עזרא בבראשית (פרק ב', פסוק י"א) רס"ג כתב את התרגום באותיות ערביות ("בעבור שתרגם התורה בלשון ישמעאל ובכתיבתם"). לשונו של התפסיר ספרותית וכמו תרגום אונקלוס, הוא מרחיק הגשמה ומזהה מקומות גאוגרפיים עם אתרים בני זמנו.

עיקרי האמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רס"ג היה הראשון שקבע עיקרי אמונה יהודיים. זאת, בנספח שכתב לפירושו על ספר שמות. שם הוא קובע עשרה עיקרים, הנוגעים בעיקר למציאות האל, קיום המצוות ואמונה בגאולה. עם זאת, נראה שבניגוד לרמב"ם נושא עיקרי האמונה לא היה מרכזי בהגותו, והוא לא הזכירו בספרו המרכזי "הנבחר באמונות ודעות". במקומות אחרים הוא קובע רשימה נרחבת יותר של דברים שחייב המתפלל להאמין בהם ביחס לאל, שאם לא כן, הוא אינו מתפלל לה'.

פיוט ודקדוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

רס"ג נחשב לראשון מבין מדקדקי העברית בימי הביניים; הוא החל לעסוק בדקדוק ובמילון של לשון המקרא, וכן ערך מהפכה בתחום לשון הפיוטים. הוא פיתח לראשונה תפיסה דקדוקית מסודרת של העברית (לאחר שנפגש בצעירותו עם עולמם של בעלי המסורה הטברנית, ועל רקע התפתחות מקבילה אצל המדקדקים הערביים). לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, את החיבור "שבעים מלים בודדות" שבו פירש מילים יחידאיות במקרא וכן את "האגרון", מילון עברי מצומצם. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו.

לשון הפיוט של רס"ג מתאפיינת בראש ובראשונה במקום הבלעדי שתופסת בה לשון המקרא. כל תופעה דקדוקית של לשון המקרא, נדירה וחריגה ככל שתהיה, נחשבה אצל רס"ג כראויה ללשון השירה. בעיקר העדיף את הצורות המאורכות לסוגיהן, שנחשבו אצלו "מפוארות", כגון "כולמו" במקום כולם, "חכמתהו" במקום חכמתו, "ישועתה" במקום ישועה, "יהושיע" במקום יושיע, "הקימותה" במקום הֵקַמְתָ - הכול על סמך צורות מקראיות. גם בבחירת אוצר המילים העדיף את הצורות הנדירות והחריגות שבמקרא והשתמש ככל האפשר במילים יחידאיות. במקביל נמשכות אצלו תופעות הלשון של הסגנון הקלירי, כגון שינוי זכר לנקבה ולהפך והחלפת המשקלים והבניינים. במיוחד היו חביבים עליו משקלי פִּעְלוֹן, מִפְעָל ותִפְעוּל והמשקלים הסגוליים. את המשקלים הסגוליים תפס כצורה הסטנדרטית לשם פעולה, בדומה לערבית.

לשונו המיוחדת והקשה להבנה של רס"ג מהווה מעין שלב מעבר בין סגנון הפיוט הקלירי לבין סגנונה של שירת ספרד, שמחבריה (ובהם תלמידו דונש בן לברט) היו ממשיכי דרכו של רס"ג בשטח הדקדוק והשירה. הכללים שקבע, המעמד המיוחד שנתן ללשון המקרא והתפיסה הדקדוקית שפיתח התקבלו ושוכללו בידי משוררי ספרד, שהתקשו לקבל את הסגנון הקלירי החופשי ורב התנופה. אברהם אבן עזרא, שמבקר בחריפות בפירושו למגילת קהלת את לשון הפיוטים הקליריים, משבח ומפאר את רס"ג על פיוטיו "שלא חיבר מחבר כמוהם, והם על לשון המקרא ודקדוק הלשון באין חידות ומשלים ולא דרש".

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמונות ודעות (או: הנבחר באמונות ובדעות)
  • ספר המועדים
  • ספר זיכרון ומגילה לעולם
  • ספר התשובות נגד ענן
  • ספר הגילוי
  • צחות לשון העברים
  • ביאור ספר יצירה
  • קובץ שטרות הקדום שהגיע אלינו.
  • סידור רס"ג. אחד הסידורים הראשונים שנכתבו. הוא כולל גם חומר הלכתי, וחומר משירת רס"ג.
  • ספר המצוות לא הגיע לידינו (מלבד קטעים בודדים), אולם רס"ג גם כתב פיוט לשבועות שכלל את תרי"ג המצוות ("אזהרות"). פיוט זה יצא לאור על ידי הרב ירוחם פישל פרלא בשם "ספר המצוות לרס"ג", עם דיון נרחב בשיטתו ביחס לשאר שיטות הראשונים במניין המצוות.
  • "ספר אגרון" שחיבר רס"ג בגיל 20, הוא מילון הכולל גם לקסיקון של מילים חורזות, וגם חלק העוסק בדקדוק ומנתח את השורש, וחלק העוסק במבנה השיר. ספר זה הוא המילון העברי-ערבי הראשון. אחר כך כתב רס"ג ספר על תשעים מילים יחידאיות בתנ"ך ("HAPAX LEGOMENA"). לספר ישנה גם מגמה פולמוסית נגד הקראים. נטען בו שמי שלא מחזיק בפרשנות המקראית אינו מבין את המילים הללו.
  • ספר המילים היחידאיות היה גם ספר תשתית לתרגומו ופירושו של רס"ג לתנ"ך. לפירוש זה שתי מהדורות. העממית - תפסיר, בו משולבים מאמרים בנושאים מדעיים שונים, כגון מעשה בראשית – האסטרונומיה. הדבר משקף את הלך הרוח המדעי שלו. רס"ג גם התרחק מהאנשה במקרא. התפסיר משקף גם היבטים אנטי-קראיים. התפסיר, והעיסוק בלשון העברית, מלמדים כי לרס"ג היה עניין רחב בצרכי הציבור הרחב, ולא רק בצרכי האליטה הבגדדית שאליה הוא לא השתייך, מבחינת ייחוסו; אף שהיו לו קשרים עם מעמד הבורגנים העולה, שהיה מעמד חשוב.
  • רס"ג כתב פיוטים, ולדעת פרופ' עזרא פליישר, חוקר הליטורגיה היהודית, היה המקורי והמעניין מבין כל הפייטנים בארצות המזרח. הפיוטים הגיעו אלינו בסידורו. כתיבתו היא בסגנון קלסי, מתוך ניסיון לחזור לסגנון המקראי – כגון סיומות ("פימו" במקום "פיהם"), וזאת בניגוד לסגנון הארצישראלי של הקליר באותה תקופה. הוא הראשון שחרז בסגנון החריזה המסורגת. הוא גם הראשון שנהג לפתוח ולסיים בתים באותה מילה – סגנון השרשור המהופך. הוא מביא בפיוטיו מלבד שבח גם רעיונות הגותיים.
  • ישנו חיבור על הלכות מתנות, וחיבור על הלכות עסקאות. מונוגרפיות הלכתיות הן חידוש של רס"ג. הם חיבורים בערבית, המאורגנים באופן שיטתי – חלוקה לשערים, הקדמת מבוא, וכדומה. הדבר משקף את השפעת התרבות המוסלמית הרווחת באותה תקופה.
  • לרס"ג מיוחס חיבור של הפיוטים לשמיני עצרת בנוסח יהדות עדן.
תקופת חייו של סעדיה גאון על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ירחמיאל ברודי, רב סעדיה גאון, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2006
  • משה רובני, רבנו סעדיה גאון
  • הערך: "רב סעדיה גאון", אנציקלופדיית התלמוד החדשה
  • יונה מרצבך, עוד על המחלוקת בין רס"ג ובן מאיר, סיני, ט"ז, ה'תש"ה, עמ' רל"ו - רמ"א,
  • יוסף טובי ר' סעדיה גאון המשורר־הפייטן: חוליית המעבר בין הפיוט הקדום לבין השירה העברית בספרד • יוסף טובי – התרגומים הערביים־היהודיים ליצירות הליטורגיות העבריות של ר' סעדיה גאון • ר' סעדיה גאון – יוצר לפרשת שמיני (ביאר: יוסף טובי), בתוך: 'דחק' - כתב עת לספרות טובה, כרך ג, 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודותיו

וידאו
ספריו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: יצחק יוליוס גוטמן, יש הטוענים כי הוא נולד או גדל בתימן; (אברהם ורטהיימר בילקוט מדרשי תימן"). הפילוסופיה של היהדות, הוצאת מוסד ביאליק, 1951, עמ' 62. וכן שמחה בונם אורבך, "רבנו סעדיה גאון - האיש ומפעלו הספרותי", עמודי המחשבה הישראלית תשל"א.
  2. ^ מנחם המאירי, בית הבחירה על אבות, הקדמה.‏
  3. ^ ראו: ד"ר משה גברא "אנציקלופדיה לחכמי תימן" ע"פ כתב יד מתימן.
  4. ^ סדר הדורות ד' אלפים תרפ"ז בשם ספר יוחסין השלם, אך בספר יוחסין (מאמר שלישי) הפרטים הרבים חסרים
  5. ^ איגרת תימן