טה חוסיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טהא חוסיין

ד"ר טָהַ חוסיין (ערבית: طه حسين; 14 בנובמבר 188928 באוקטובר 1973), אינטלקטואל משפיע, היסטוריון, סופר ומבקר מצרי, אשר על אף עיוורונו, היה מייסד ורקטור של אוניברסיטת אלכסנדריה וכיהן כראש האקדמיה המצרית ללשון ערבית וכשר החינוך של מצרים. מכונה "הדיקן של הספרות הערבית", נחשב כגדול האינטלקטואלים המצרים במאה העשרים, ונמנה עם חלוצי התנועה המודרניסטית במצרים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסיין נולד בכפר אל סעיד במחוז אל-מיניה שבדרום מצרים, והתעוור בגיל 6 כתוצאה ממחלה. הוא היה השביעי מבין שלושה-עשר ילדים וחי במשפחה ממעמד הביניים הנמוך. בתחילה למד בכּוּתַאבּ (החדר המוסלמי), שם למד בעל-פה את הקוראן. בגיל 13 הגיע לקהיר, ללמוד באוניברסיטת אלאזהר, שם קיבל חינוך דתי. משחר ילדותו סירב להתחנך ברוח המסורת הקוראנית שהייתה מקובלת במצרים.

חוסיין נישא לבחירת לבו סוזאן, אותה הכיר בעת שהותו בצרפת. הכינוי שהעניק לה, "הקול המתוק", ניתן לה בזכות יכולתה להקריא לו מן הכתב בעת שניסה ללמוד את השפה הצרפתית. סוזאן העמידה לו שני צאצאים והייתה בת לוויתו במשך כל חייו.

ילדיו של חוסיין, אמינה ואחיה מוניס, היו לימים דמויות חשובות במצרים. אמינה, שהלכה לעולמה בגיל 46, הייתה מבין הנשים המצריות הראשונות שהחזיקו בתואר בוגר אוניברסיטה. היא ואחיה תרגמו את עבודתו "אלאדיב" ("האינטלקטואל") לצרפתית. מפעל זה היה חשוב במיוחד לאביהם, אשר העתיק מגוריו לצרפת ולמד שם את השפה. החיבור אפשרה לחלוק סיפורו של חוסיין בדבר ההלם התרבותי שחווה מצרי בשנותיו הראשונות בצרפת.

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נוסדה אוניברסיטת קהיר החילונית בשנת 1908, חוסיין היה נכון להצטרף לשורותיה, וחרף עיוורונו ונכותו התקבל למוסד. בשנת 1914 היה לבוגר הראשון שקיבל תואר דוקטור, כשאת התזה שלו כתב על המשורר והפילוסוף העיוור אבו אל-עלא אל-מערי הסקפטי.

חוסיין למד והשיג תואר דוקטור נוסף באוניברסיטת סורבון בשנת 1917. בכך הפך חוסיין למצרי הראשון שקיבל תואר MA ודוקטור מצרפת. את עבודת הדוקטורט השנייה שלו הקדיש להיסטוריון התוניסאי בן המאה ה-14 אבן חלדון, לו מיוחס התואר "אבי הסוציולוגיה". שנתיים מאוחר יותר, ב-1919, חוסיין שב למצרים עם אשתו סוזאן, שם נתמנה לכהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קהיר. בהמשך, היה הרקטור המייסד של אוניברסיטת אלכסנדריה. בתקופה זו היה בקשרים עם יהודה לייב מאגנס ואף ביקר באונברסיטה העברית.

חוסיין חיבר מאמרים וספרים רבים, אולם במערב הוא נתפרסם בעיקר בזכות הביוגרפיה שלו, "הימים" (אל איאם). כלל עבודותיו פורסמו ב-16 כרכים.

פרק חשוב בחייו הוקדש לכתיבת ספרו "על הפואטיקה הטרום-אסלאמית" (פי אלשער אלגאהלי), שבה הטיל ספק באשר למקוריותה של השירה הערבית המסורתית, וטען שאפשר שזו זויפה בחלקה הניכר בעת העתיקה על רקע תחרות בן שבטית. בנוסף, הוא רמז בעקיפין לכך שאין לקבל את הקוראן בתור מקור אובייקטיבי להיסטוריה. באופן טבעי, עורר הספר את זעמם של כהני הדת במצרים ובראשם אנשי האוניברסיטה האסלאמית אל אזהר וכן מוסלמים נוספים. הוא הואשם בכפירה ובהטחת עלבון באסלאם, אולם התובע הכללי במצרים הצהיר כי מה שאמר טה חוסיין נאמר במסגרת מחקר אקדמי, ועל כן לא ננקטו נגדו צעדים משפטיים. ספרו אמנם נאסר לפרסום, אולם יצא לאור מאוחר יותר עם שינויים קלים תחת השם "על הספרות הטרום-אסלאמית".

טה חוסיין היה אינטלקטואל ומראשי זרם הרנסאנס המצרי. הוא תמך בלהט באידאולוגיה המתפתחת של הלאומיות המצרית, והאמין שהציוויליזציה המצרית הייתה מנוגדת בתכלית לזו הערבית. על רקע זה טען שהקידמה במצרים תגיע רק כאשר יקבלו המצרים את שורשיהם העתיקים והטרום אסלאמיים.

בשנת 1950 נתמנה חוסיין לתפקיד שר החינוך, ושם ביקש להוציא לפועל את אמונתו לפיה "החינוך שקול לאוויר שאנו נושמים ולמים שאנו שותים." הוא הקדיש חלק ניכר מפועלו לקידום החינוך במצרים ולביעור הבערות בעיקר באזורי הספר של המדינה.

חוסיין עורר מחלוקת רבה בתומכו בנאורות כנגד התפיסות המסורתיות השוררות במצרים. במסגרת נסיונו להגן על עצמו מפני התקפות הריאקציונרים, טען חוסיין כי אימץ גישה מחקרית מערבית ברוח הפילוסוף הצרפתי דקארט לניתוח הכתבים הטרום אסלאמיים, תוך שהוא שם דגש על חיפוש האמת.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק את עבודותיו הספרותיות של טה חוסיין ל-3 קטגוריות:

  • מחקרים אודות התרבות הערבית והמוסלמית
  • רומנים ונובלות בדיוניות שהתמקדו בביקורת חברתית כנגד העוני והבערות
  • מאמרים פוליטיים.

להלן רשימת עבודותיו של טה חוסיין:

  • זכרונותיו של אבו אלעלא - 1915
  • שירים נבחרים מהדרמה היוונית - 1924
  • דרמות של הכותבים הצרפתיים הידועים ביותר - 1924
  • הפילוסופיה של אבן ח'לדון - 1925
  • חלוצי המחשבות - 1925
  • דיבורי יום רביעי - 1925
  • השירה הטרום אסלאמית - 1926
  • בקיץ - 1933
  • הימים - 1933
  • חאפז ושוכי - 1933
  • חיי הנביא - 1933
  • ממרחק - 1935
  • אדיב - 1935
  • החיים הספרותיים בחצי האי ערב - 1935
  • יחד עם אבי אלעלא בכלאו - 1935
  • שירה ופרוזה - 1936
  • ארמון החלומות - 1937
  • יחד עם אלמותנבי - 1937
  • עתיד התרבות במצרים - 1938
  • רגעים - 1942
  • קול פריס - 1943
  • חלומות שחרזאדה - 1943
  • עץ האומללות - 1944
  • גן עדן של קוצים - 1945
  • פרקים על ספרות וביקורת - 1945
  • קולו של אבו אלעלא - 1945
  • עת'מאן - (חלקו הראשון של "מלחמת האחים הגדולה" (אלפתנה אלכברה) - 1947
  • מסע האביב - 1948
  • העינוי של המצפון המודרני - 1949
  • ההבטחה האלוהית - 1950
  • גן העדן של החיות - 1950
  • האהבה האבודה - 1951
  • משם - 1952
  • הבדלים - 1952
  • במרכז - 1952
  • עלי ובניו (חלקו השני של "מלחמת האחים הגדולה) - 1953
  • אנטגוניזם ורפורמה - 1955
  • ביקורת ורפורמה - 1956
  • הספרות בת זמננו - 1958
  • מראת האסלאם - 1959
  • הבלי קיץ - 1959
  • על הדרמה המערבית - 1959
  • שיחות - 1959
  • אלשיח'אן (אבו בקר ועומר בן אלחטאב) - 1960
  • מהבלי קיץ לרצינות החורף - 1961
  • השתקפויות - 1965
  • מעבר לנהר - 1975
  • מילים - 1976
  • מסורת והתחדשות - 1978
  • הספרים והסופר - 1980
  • מהחוף האחר - 1990

בין המתרגמים שתרגמו את כתביו לעברית ניתן למצוא את אבא אבן[1] ועמנואל קופלביץ.

חטיבת הביניים בסחנין קרויה על שמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "טהא חוסין והתחדשותה של מצרים", בעריכת עמנואל קופלביץ ובתרגומו, מוסד ביאליק, ירושלים 2001, 509 עמ'
  • "ארמון החלומות של הערבים", פואד עג'מי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]