טחנת הרוח במשכנות שאננים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°46′18″N 35°13′27″E / 31.771555°N 35.224177°E / 31.771555; 35.224177

טחנת הרוח כיום
מנגנון הכנפיים מסתובב באמצעות השבשבת
מבט על מנגנון הסיבוב של מתקן הכנפיים (ניתן להקליק על התמונה לתקריב)
טחנת הרוח, כפי שנראתה בתקופה שבין שנות השבעים ל-2011

טחנת הרוח במשכנות שאננים שוכנת בכניסה לשכונת משכנות שאננים בירושלים, והיא המבנה הראשון שנבנה בה ב-1858. במקור שימש המבנה כטחנת קמח למשך כשני עשורים, אז הופסקה הטחינה. כיום משמש המבנה כאתר תיירות פופולרי וממוקם בו מוזיאון קטן לתולדות יוזם הטחנה סר משה מונטיפיורי. רחבת האבן סביב התחנה מהווה נקודת תצפית על שכונות משכנות שאננים וימין משה, על גיא בן הינום ועל העיר העתיקה.

מהקמתה ועד מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטחנה היא טחנת קמח בגובה כ-18 מטרים, בעלת גוף מגדלי עגול מאבן ירושלמית וכיפת עץ בתצורת קרון ("דגם קנט"), המסתובב בראשה לכיוון הרוח באמצעות מנגנון שבשבת ונושא ארבע כנפיים עשויות עץ.

הטחנה נבנתה בשנת 1858 ביוזמתו של משה מונטיפיורי, מעט לפני הקמתה של משכנות שאננים שהייתה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. הטחנה, הממוקמת בפינה הצפון-מערבית של המגרש עליו נבנתה השכונה, הוקמה על מנת לספק למתיישבי השכונה מקור פרנסה, ולספק לעניי ירושלים קמח במחיר זול. היא תוכננה על ידי חברת הולמן (Holman) מקנטרברי, שביססה אותה על טחנת רוח ברמסגייט, עיר מגוריו של מונטיפיורי, ושלחה מהנדס מטעמה לפקח על עבודת ההקמה והתקנת ציוד הטחינה. המגדל הוקם מאבן מקומית אך הציוד הובא באניה מאנגליה והובל לירושלים מנמל יפו על גבי גמלים. באנגליה ובספרות הנוסעים כונתה התחנה Jaffa Gate Windmill ("טחנת הרוח שער יפו").

למרות הציטוט הפופולרי של דברי אברהם משה לונץ כי הטחנה פעלה זמן קצר בלבד, וסבלה מבעיות שונות (מחסור ברוח, מיכון יקר ועדין, קלקולים וכו')‏[1], היא עבדה כמעט שני עשורים שלמים, מ-1858 ועד 1876‏[2]. בעל הזיכיון להפעלת הטחנה היה יצחק פ"ח (פיתוחי חותם) רוזנטל.

לאחר שהטחנה פסקה לטחון, נזנח המבנה ועמד נטוש עד שנות השלושים, אז שופץ ביוזמת ממשלת המנדט והאגודה למען ירושלים.

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות בתחילת שנת 1948 בנו לוחמי ההגנה עמדה יצוקה מבטון על ראש מגדל הטחנה‏‏‏[3], העמדה חלשה על התנועה בדרך חברון שמעל גיא בן הינום במזרח ועל אזור מלון המלך דוד ותחנת הרכבת במערב. בשל מיקומה האסטרטגי הורה הנציב העליון הבריטי אלן קנינגהם לפוצץ את העמדה, בכך נגרם נזק רב לראש מגדל הטחנה.

הטחנה נותרה ללא כיפה בראשה עד מלחמת ששת הימים.

לאחר איחוד ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר איחוד ירושלים שוקמה התחנה ובראשה הותקנה כיפה מתכתית וכנפיים דקורטיביות, קטנות בהרבה מן הכנפיים המקוריות.

בראשית שנות השמונים של המאה ה-20 בוצע שיפוץ של הטחנה, והוקם בתוך המבנה מוזיאון לתולדות חייו של משה מונטיפיורי. במבנה אבן קטן הממוקם בקרבת הטחנה הוצבה הכרכרה אשר שימשה את מונטיפיורי במסעותיו בארץ ישראל. בשנת 1986 הוצתה כרכרת העץ על ידי אלמוני, וכמעט ולא נותר ממנה זכר. מאוחר יותר שוחזרה הכרכרה ונבנתה מחדש, תוך שימוש בחישורי הברזל המקוריים שלה, שהיו השריד היחיד ממנה שלא נשרף, והיא מוצגת כיום באותו מבנה אבן - מוגנת מפני הציבור באמצעות לוח זכוכית.

החזרת כנפי התחנה ומנגנון הטחינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 ביולי 2012, ביוזמת קרן ירושלים ובכספי תרומות מהולנד, פורקו כיפת התחנה והכנפיים המחוברות אליה והוחלפו במתקן בעל יכולת סיבוב לפי כיוון הרוח וכנפיים הזהות לאלה שהותקנו בתחנה על ידי מונטפיורי. פנים התחנה שופץ ובקומה השנייה הותקנו אבני ריחיים הפועלות בכוח הרוח, שהחלו לעבוד במהלך חודש אוגוסט‏[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אברהם משה לונץ, 'משה וירושלים' , ירושלים , ב, תרמ"ז , עמ' 125
  2. ^ שאול ספיר, ‏מקנטרברי לירושלים, סיפורה של טחנת הרוח, קתדרה 81, ספטמבר 1996, עמ' 60-35
  3. ^ ‏לאחר שהבריטים‏ פוצצו את בניין בית הספר של ימין משה שחלש על דרך חברון, מספר אריה שור: "עמדה מבוצרת יפה ויצוקה בבטון נבנתה על ראש מגדל טחנת הרוח וגם אותה פוצצו האנגלים". רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 37.
  4. ^ הרוח שוב נושבת בטחנה המפורסמת בירושלים. וידאו של התחנה פועלת, בדף הפייסבוק של תוכנית המורשת של משרד ראש הממשלה.