שער יפו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכניסה לשער יפו
שער יפו ומגדל דוד

שער יפוערבית: باب الخليل, תעתיק: "באב אל ח'ליל", תרגום: שער חברון) הוא אחד משמונת שערי ירושלים בחומת העיר העתיקה.

בתקופה הצלבנית הוא נקרא גם 'שער דוד', על שם המצודה הקרויה מגדל דוד הסמוכה לו. השער קבוע באמצע החומה המערבית של העיר העתיקה בירושלים, ונקרא על שם הדרך העתיקה המוליכה ממנו מערבה אל העיר יפו (היום - רחוב יפו) ונמל יפו, שהיה הנמל הראשי של ארץ ישראל עד לתקופת המנדט הבריטי. שם השער בערבית מתייחס לדרך חברון העתיקה, היוצאת משער יפו דרומה ומוליכה אל הערים בית לחם וחברון. שתי דרכים עתיקות אלו מהוות גם כיום עורקי תחבורה ראשיים בירושלים.

תולדות השער[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החפיר בשער יפו, לפני פריצת החומה, סביב שנת 1890

חומת ירושלים העתיקה נבנתה במחצית המאה ה-16 על ידי הסולטאן סולימאן הראשון. הבנייה נמשכה בשלבים במשך כמה שנים, ובכל פעם שהושלמה בניית אחד השערים, קבע הסולטאן הקדשה בראשו. בכל כתובת צוין גם תאריך חנוכת השער, ובשל כך אנו יודעים ששער יפו נבנה בשנת 1538: "צווה לבנות חומה מבורכת זו הסולטאן סולימאן בן סולטאן סלים חאן, בתאריך שנת ארבע וארבעים ותשע מאות (להיג'רה)."

השער היה ננעל מדי ערב ונפתח רק למחרת היום, בדומה לשאר שערי ירושלים העתיקה. בשל כך הוכשר במהלך התקופה העות'מאנית חאן (מלון דרכים) בקרבת השער, לשימוש המאחרים (כיום מבנה תיאטרון החאן). שער יפו היה הראשון שנפתח באופן מיוחד גם בלילות החל בשנת 1860, כאשר הרוסים בנו בסמוך לשער את מגרש הרוסים, והפעילו לחץ פוליטי לאפשר לצליינים גישה קבועה דרכו בכל שעה לכנסיות שבעיר העתיקה.

עד מחצית המאה ה-19 הגיעו רבים מהמבקרים לירושלים בדרך הראשית מצפון (דרך נבי סמואל), ולכן שימש שער שכם כשער הראשי של ירושלים. במחצית השנייה של המאה ה-19, בעקבות היציאה מהחומות ובניית השכונות החדשות דרומה ומערבה, עלתה קרנה של דרך יפו, ושער יפו הפך לפעיל אף יותר. בשנת 1889 נפתח גם השער החדש מצפון לשער יפו, דבר שהגביר עוד יותר את התנועה באזור זה. התנועה הערה הביאה להתפתחותם של מרכזים מסחריים משני צדי שער יפו, ובצמוד לחומה מבחוץ נבנו חנויות ובתי מגורים לרוב. באזור השער נבנו השכונות ממילא, ג'ורת אל ענב (כיום חוצות היוצר) ובתי שמעא (כיום סינמטק ירושלים).

פריצת החומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע וילהלם השני לארץ ישראל

בשנת 1898 התכוננה ירושלים העות'מאנית לקראת ביקור הקיסר הגרמני, וילהלם השני. בין היתר, הוחלט לפרוץ בחומת ירושלים פתח כניסה רחב, שיאפשר לו ולרעייתו, אוגוסטה ויקטוריה, להיכנס לעיר במרכבתם. לשם כך מולא חלק מהחפיר שהקיף את מצודת מגדל דוד הסמוכה לשער יפו; חלקה העליון של חומת החפיר הוסר; והוכשרה רמפה, שאפשרה מעבר רציף מחוץ לעיר פנימה. לראשונה בהיסטוריה של ירושלים המודרנית, התאפשרה כניסתן של עגלות לתוך העיר העתיקה. פתח זה משמש עד היום לתנועת כלי רכב בין העיר החדשה לעיר העתיקה, ומהווה את המעבר העיקרי המקשר ביניהם. את השיפוץ המרגש תיאר המחנך העברי דוד ילין:

Cquote2.svg

על התיקונים ההולכים ונעשים לקבלת פני קיסר אשכנז, אומר כבוד פחת עירנו להוסיף עתה שער חדש בחומת עירנו על יד שער יפו מימין, למען תהיה דרך ישרה ומיוחדה לעגלות לבוא אל תוך העיר, והרחוב הנהדרי אשר לפתח שער עירנו בביאה, יתרחב הרבה יותר, ולצורך זה יפרצו בחומת העיר פרץ, ואת החֵיל העתיק (החפיר) אשר בין הרחוב הזה ובין מגדל דוד ימלאו בעפר. וקמו הפעם דברי רבותינו ז"ל האומרים: "מלך פורץ לו גדר, לעשות לו דרך"... וקול שוט וקול אופן יישמע ברחובותינו בהשתקשק הרכב בעיר פנימה.

Cquote3.svg
– דוד ילין, ירושלים של תמול, עמ' 249 ו-262

תקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחבה הפנימית של השער בראשית המאה ה-20
הרס הבתים הצמודים לחומה על ידי הבריטים, 1944

19 שנים לאחר מכן, בדצמבר 1917, נכנס הגנרל הבריטי, אדמונד אלנבי, דרך שער יפו, וסימל בכך את כיבוש ירושלים בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. למרות שהיה פרש מזהיר, ולמרות שהרמפה שהוכנה לקייזר עמדה לרשותו, בחר אלנבי לרדת מסוסו, והוא וקציניו נכנסו ברגל דרך השער לירושלים העתיקה. הוא הסביר את מעשהו כמחווה של צניעות וכבוד כלפי העיר הקדושה ליהדות, לנצרות ולאסלאם. לאחר מכן ציין בדו"ח הרשמי:

"נכנסתי לעיר רשמית ב-11 בדצמבר בצהרי היום, עם כמה מאנשי הסגל שלי, מפקדי הדיוויזיה הצרפתית והדיוויזיה האיטלקית, ראשי המשלחת הפוליטית, והנספחים הצבאיים של צרפת, איטליה ואמריקה. התהלוכה הייתה רגלית בלבד, ובשער יפו התקבלתי בידי השומרים המייצגים את אנגליה, סקוטלנד, אירלנד, וויילס, אוסטרליה, ניו זילנד, הודו, צרפת ואיטליה. האוכלוסייה קיבלה את פני יפה."

– Charles F. Horne (ed.), Source Records of the Great War, vol V

בשנת 1922 הורה מושל העיר מטעם המנדט הבריטי, רונלד סטורס, לפרק את מגדל השעון מעל שער יפו, שפגם לדעתו במראה הכללי של השער. על החלטתו כתב בפרסומי "האגודה למען ירושלים" אותה שנה:

"מגדל השעון שהוקם על ידי האזרחים הנאמנים של ירושלים... הוסר כמות שהוא מצדו הצפוני של שער יפו, שאותו כיער במשך זמן רב מדי. כדי לקיים את יעדו שהובטח (מלאות 30 שנה לשלטון רב החסד של הסולטאן המנוח עבדול חמיד) אף כי בפחות תוקפנות, הוא נבנה כעת מחדש במקום מרכזי ומתאים בכיכר הדואר המרכזי."

על פי עדותו זו של סטורס, המגדל נבנה מחדש במרכז המסחרי הקטן שנבנה בכיכר צה"ל, השוכנת במרחק של כמאתיים מטרים מערבה לשער, ונקראה אז כיכר אלנבי. כך או כך, בשנת 1931 נהרס המבנה כולו, כולל המגדל, כדי להקל על עומס התחבורה באזור. גם החנויות והבתים, שנבנו בצמוד לשער ולחומה מבחוץ לאורך רחוב יפו, הוסרו על ידי הבריטים במחצית שנות ה-40, כדי לחשוף את החומה לכל אורכה. עדות לקיומם של הבתים שנהרסו ניתן למצוא בחלקי רעפים קטנים וחריצי חיבורים, שנותרו עד ימינו בשער ובחומה הסמוכה לו.

בתקופת המנדט הותקנה ברחבה שמדרום לשער עמדה עגולה, עליה ניצב דרך קבע שוטר תנועה. עמדה זו שנקבעה כקילומטר אפס של ירושלים - נקודת המוצא למדידת המרחקים מהעיר ואליה.‏[1] כן שימש האזור הסמוך לשער כתחנה מרכזית, ממנה יצאו שירותי תחבורה ליפו, בית לחם וחברון.

ימי מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות ב-1948 נחסם שער יפו כליל על ידי רכב משוריין שנפגע במלחמה ונתקע בפתחו. בהסכמי הפסקת האש בין ישראל וירדן ניצב שער יפו על פתחו של שטח ההפקר שהשתרע משער יפו עד כיכר צה"ל ושכונת ממילא, כשהוא מפריד בינו ובין ירושלים הירדנית שממזרח. בעקבות כך לא סולק המשוריין החוסם, והשער נותר סגור במשך כל ימי הקו העירוני בירושלים החצויה.

לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 נפתח השער מחדש, וחזר לחבר בין העיר העתיקה לחדשה. הוחלט לקרוא לרחוב המוביל משער יפו אל הכותל המערבי בשם: רחוב הבירה (רחוב עיר הבירה) ובמהלך שנות כהונתו של טדי קולק שונה השם לרחוב דוד. שרידי הבתים שהיו בתחום שטח ההפקר נהרסו, ובחלק שפונה נבנתה טיילת קצרה וגן ציבורי מכיכר צה"ל ועד שער יפו. על חלקה המזרחי של שכונת ממילא נבנה חניון ציבורי גדול, שנועד עבור ציבור המבקרים בעיר העתיקה, בייחוד בתקופות חגי ישראל בהם באים רבים לעיר העתיקה ולכותל המערבי.

מ-1973 הופיע שער יפו על שטר שקל 1, בסדרה ב' הוא הופיע בשטר של 10 שקל, ולאחר מכן על שטר של 1.000 שקל.

כחלק מפרויקט ממילא, נבנה מחדש רחוב ממילא כמדרחוב הפועל כקניון ובו מסעדות, בתי קפה וחנויות יוקרה, הנמשך מרחוב אגרון ועד פאתי שער יפו, ומשמש כדרך גישה ממרכז ירושלים לשער יפו ולעיר העתיקה, לצד טיילת רחוב יפו הנמשכת מכיכר צה"ל.

מאפייני השער[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום השער[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער יפו ניצב בנקודה אסטרטגית חשובה סמוך למצודת מגדל דוד, על פתחו של יובל קצר בשם 'נחל המצודה'. יובל זה יורד מערבה מאזור רחבת שער יפו, ומתחבר לגיא בן הינום (במקום בו עבר חפיר המצודה עד סוף המאה ה-19). מיקומו הטופוגרפי המיוחד של השער אילץ את בוני החומה לוותר על קו חומה ישר מכיכר צה"ל של ימינו ועד פינת החומה בהר ציון, וליצור "ברך" שבנקודת הכיפוף שלה שוכן השער.

אמצעי הגנה וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השערים מהווים בכל חומה את נקודת החולשה, דרכה בדרך כלל מנסה האויב לפרוץ. בשל כך שולבו בשער יפו, כמו ברוב שאר השערים, מנגנוני הגנה מוגברים: ראשית, הכניסה עוברת דרך בית שער מוגן היטב, שהמעבר דרכו מאלץ את הבאים לפנות 90° שמאלה לפני כניסתם לעיר. ('שער תפנית') תכנון זה נועד להכשיל ניסיונות פריצה מהירה של חיל פרשים או רגלים דרך השער. שנית, השער נסגר בדלתות עץ כבדות מחופות בברזל, שהיו סגורות על בריח רוב הזמן. פשפש קטן באחת הדלתות נותר פתוח בשעות האור, והכניסה דרכו נעשתה באופן מבוקר תחת עינם הפקוחה של חיילי משמר. בנוסף, שולבו במבנה השער מתקני הגנה, ובהם מרפסת חזית (משיקולי) נטולת רצפה, דרכה ניתן היה לשפוך על האויב שמן רותח או זפת; חרכי ירי בקומה השנייה של בית השער; אדן רחב בתוך בית השער להצבת תותח מול חרך ירי, וייתכן שבית השער אף הכיל סורג מתרומם, למניעת פריצה לעיר במקרה שדלתות הברזל יפרצו.

חזית שער יפו

עיטורים וקישוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו שאר שערי חומת ירושלים, גם שער יפו מעוטר מאד, וגם בו רוב האלמנטים הארכיטקטוניים נשדדו ממבנים אחרים בעיר. הקשתות המסוגננות שבחזית החיצונית והפנימית, למשל, שבשוליהן "תלתלים" אלגנטיים, אופייניות לכנסיות צלבניות, ונראה כי פורקו ממבנה כנסייה סמוך. אבני המשקוף הגדולות, המחפות על השערים משני צדי בית השער, נשדדו כנראה ממבנה מדרסה ממלוכית, ונראה כי במקור ניצבו בקו ישר זו ליד זו, ולא בשיפוע קשת. בנוסף מעוטר השער בתבליטי אבן עגולים ומרובעים, ועליהם צורות גאומטריות. המשיקולי נשען על שלוש אומנות מסוגננות, ולראשו גג משולש התחום בשול בתבנית קוביות. בראש חזית השער הפונה לעיר משובצת תבנית מגדל שמירה עגול קטן, ובראשו שיניות חומה מסוגננות. לצד חזית השער הפונה החוצה ישנו "שער חתום" ובתחתיתו ספסל אבן. זהו אלמנט מוכר מחומות שנבנו במזרח בעת בניית חומת ירושלים.

כתובות בשער יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך שער יפו ישנה כתובת הדומה לשהאדה: "אין אלוהים מלבד אללה, ואברהם ידיד אללה". אברהם מוזכר, מכיוון שהשער מוביל לחברון.

אלמנטים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-40 של המאה ה-20 עמדו, כאמור, בתים בצמוד לחומה ולשער, עד שנהרסו בידי הבריטים. עדויות למבנים אלה ניתן למצוא בשני מקומות בשער: האחד הוא תבנית משולש, המופיעה על קיר בית השער הפונה דרומה. זהו שריד לגג של קומתו השנייה של בית, שעמד בצמוד לשער בנקודה זו. השני הוא פס כהה, החוצה את "השער החתום" ויורד באלכסון משני קצותיו. אלו הם שרידיו של גגון רחב, שחיפה על דוכני רוכלים. בתמונה משנת 1918 נראים הבית והגגון לפני הסרתם.

אלמנט נוסף, המופיע בכל שערי העיר העתיקה, וגם בשער יפו, הוא סימון ה'בֵּנְצ'מָרְק' של הקרן לחקר ארץ ישראל. הסימון מופיע למרגלות חזית השער, מצד ימין לכניסה. סימון זה ציין נקודת גובה, ששימשה את חברי הקרן למטרות מדידה ומיפוי.

אתרים בקרבת בשער[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת האפס של ישראל ממנה מודדים את מדינת ישראל - ברחבת שער יפו שעל יד הפתח בחומה
ביתן בצלאל בצמוד אל שער יפו בירושלים
מגדל השעון מעל שער יפו, 1918
הסביל בכניסה אל שער יפו - בימין התמונה

רחבת השער[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיכר עומר אבן אל ח'טאב

רחבת השער הפנימית, הקרויה כיכר עומר אבן אל ח'טאב, תחומה בין השער ממזרח, המצודה ("מגדל דוד") והקישלה מדרום והירידה לרחוב דוד (השוק המרכזי של העיר העתיקה) ומתחם כנסיית המשיח ממערב. רחבה זו הייתה בין סוף המאה ה-19 ועד שלהי המנדט הבריטי המרכז העירוני העיקרי של ירושלים ושכנו בה מספר מוסדות שחלקם קיימים עד היום:

ברחבת השער החיצונית הייתה תחנת הדיליז'אנסים המרכזית של העיר. כמו כן ניצב בה ביתן בצלאל שבו נמכרו יצירות אמנות של האקדמיה לאומנות "בצלאל".

המצודה (מגדל דוד)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מגדל דוד

מגדל דוד הוא הכינוי שניתן למצודה אשר הגנה במשך אלפי שנים על העיר ירושלים.

המצודה שוכנת במקום הגבוה ביותר בעיר העתיקה, מעל נקודת ההשקה של גיא בן הינום ונחל צולב. נקודה אסטרטגית זו היוותה עילה להקים ביצור במקום, במטרה להגן על העיר ממערב. במהלך ההיסטוריה היה למצודה חלק מרכזי בהגנת העיר, והיא שימשה מרכז שלטוני וצבאי. כיום שוכן בה מוזיאון לתולדות ירושלים. המצודה צמודה אל פתח החומה ליד שער יפו.

למרות שמה של המצודה, אין קשר בינה לבין דוד המלך, ושמה זה ניתן לה אלפי שנים אחרי קיומו המשוער.

קילומטר האפס של העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית, ואולי גם מאוחר יותר, ניצב עמוד ניצחון רומי ברחבה שמול שער שכם, וממנו מדדו את המרחק אל ערים אחרות. עמוד זה מופיע במפת מידבא. העמוד לא שרד, אולם שער שכם נקרא עד ימינו בערבית "באב אל-עמוד" (باب العمود).

החל מהמאה ה-20, קילומטר אפס של ירושלים נמצא ברחבה שמחוץ לפתח בחומה שעל יד שער יפו. הפתח בחומה נעשה בשנת 1898 לכבוד ביקורו של קיסר גרמניה וילהלם השני. בתקופת המנדט הבריטי הותקנה עמדה מוגבהת עליה עמד שוטר תנועה - ברחבה שמחוץ לפתח בחומה. העמדה עליה עמד השוטר נקבעה כנקודת האפס של העיר, למדידת מרחקים אל ירושלים וממנה למקומות אחרים. כיום אין כל ציון בשטח לנקודה זו.

מגדל השעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1907 בנו תושבי ירושלים מגדל שעון על גג שער יפו. היה זה אחד מכמאה מגדלי שעון שנבנו ברחבי האימפריה העות'מאנית כמחווה לסולטאן עבדול חמיד השני במלאת 25 שנה לשלטונו. הקמת המגדל עלתה לתושבי העיר כעשרים אלף פרנק, ובשל הקושי לגייס סכום כה רב מתושבי העיר העניים, נבנה המגדל למעשה רק כעבור חמש שנים, במלאת 30 שנה לשלטונו של הסולטאן. בארץ ישראל לבדה נבנו שבעה מגדלים: בצפת, עכו, חיפה, נצרת, שכם, ירושלים, והמגדל המפורסם בעיר יפו. העובדה כי שער יפו נבחר מכל שערי ירושלים כבסיס למגדל השעון, מעידה על חשיבותו הרבה באותה עת, שגברה אף על שער שכם.

מגדל השעון נבנה מאבן גיר שנחצבה במערת צדקיהו הסמוכה. הוא התנשא לגובה 13 מטרים, ובראשו נקבעו ארבעה שעונים, שפנו לארבע רוחות השמים. השעון המערבי והמזרחי הציגו את השעה הרגילה ("שעה אירופית"), בעוד ששני השעונים האחרים הציגו את השעה המקומית ("שעות זמניות"). מעל השעונים, בחלק המקושט והמעוטר ביותר, הוצב פעמון ולידו סמל השלטון העות'מאני, שכלל סהר וכוכב.

ביתן בצלאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביתן בצלאל

ביתן בצלאל ליד שער יפו בירושלים היה מבנה עץ מצופה פח עם גג משונן ומגדל, אשר הוקם מחוץ לחומות העיר העתיקה בשנת 1912 המבנה כלל חנות ואולם תצוגה למוצרי בצלאל, שנועדו במיוחד עבור התיירים והעוברים ושבים בדרכם אל העיר העתיקה וביציאה ממנה.

בצמוד אל הביתן שכן סביל עות'מאני.

סביל טורקי-עות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכניסה אל הפתח שצמוד אל שער יפו ובסמוך אל ביתן בצלאל שכן סביל טורקי-עות'מאני שהקים הסולטאן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שערי חומות העיר העתיקה בירושלים - SYT פורטל טיולים ומחנאות
אתרי העיר העתיקה של ירושלים
שער שכם שער הפרחים שער האריות שער הרחמים שער האשפות שער ציון שער יפו השער החדש הרובע היהודי הרובע המוסלמי הרובע הארמני הרובע הנוצרי הר הבית הרובע היהודיJerusalem oldcity hebrew.svg
אודות התמונה
שערי ירושלים

שער האריות | שער הפרחים | שער שכם | השער החדש | שער יפו | שער ציון | שער האשפות | שער הרחמים | שערי חולדה


קואורדינטות: 31°46′35.85″N 35°13′39.7″E / 31.7766250°N 35.227694°E / 31.7766250; 35.227694