אבן ירושלמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכותל המערבי בעיר העתיקה בירושלים, הבנוי באבן ירושלמית
בית פרנק במושבה הגרמנית בירושלים, הבנוי באבן ירושלמית

אבן ירושלמית (בפי בנאי ירושלים, בערבית: حجر القدس) - כינוי עממי למיזית יהודית שהיא אבן גיר קשה, לעתים מעורבת בדולומיט המצויה באזור הרי ירושלים ומשמשת אבן לבנייה בירושלים ובסביבתה. צבעה נע בין צהוב כהה לאדמדם. באחד מסוגי האבן, נעשה שימוש רב במבנים מפורסמים בסביבה זו, בין השאר בכותל המערבי.

שם והגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיזי יהוד היא אבן גיר קשה, הנקראת כך בערבית על שם היהודים קשי העורף‏[1]. בעברית היא נקראת "אבן ירושלים".

כיום, הבונים והמתכננים באזור השפלה מכנים בשם "אבן ירושלמית" כל שימוש באבן מסותתת ביד או כל אלמנט מבני שנראה כעשוי מאבן מסותתת ביד. הכינוי "אבן ירושלמית" משמש באופן הזה לתיאור של חיפוי קירות, ריצוף, גדרות ושל קירות תומכים. גם אבנים מלאכותיות הנוצקות מחומרים צמנטיים לתבניות בצורה המחקה פני אבן מסותתת, זוכות לכינוי "אבן ירושלמית". ישנם מספר סוגים של גמר של אבן מסותתת.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבן במצבה הטבעי
אבן גיר משכבת טורון במכתש רמון, בדרום הארץ. אבן זו היא מסוג ה'מליק' של האבן הירושלמית
חזית אבן ירושלמית על מלון ענבל בירושלים

הרי ירושלים מורכבים בעיקר מסלעי המשקע אבן גיר ודולומיט. לאבן, שנחצבה למטרות בנייה, צבעים מגוונים, החל בלבן, עבור בוורוד וכלה בצהוב וזהוב. כל צבעי האבנים, ידועים בכינוי אבן ירושלמית. גיר רך נמצא ממזרח לירושלים והוא משמש, כבר שנים רבות, כחומר בנייה זול. אבן משכבת הקנומן, הידועה בערבית כ"מיזי אחמר" ו"מיזי יהוד", עמידה בהרבה מגיר זה, אך הייתה קשה מאוד לכרייה בשיטות טרום מודרניות. בשכבת טורון מצויות האבנים "מיזי הלו" ו"מליק", אבני הבנייה הירושלמיות היקרות ביותר. ה'מליק' היא אבן רכה ונוחה לחציבה המתקשה במגע עם האוויר ונעשית עמידה. אבן זו שמשה בעת העתיקה לבניית מוסדות הציבור בעיר ובתקופה האסלאמית לבניית החומות ומבני העיר העתיקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי הגאולוג הישראלי איתמר פרת, תושבי ירושלים בימי קדם חצבו את האבן לבניית בתיהם מהחצרות, כאשר בבור שנשאר השתמשו לאגירת מי גשמים. מחצבות עתיקות נמצאו בסביבת ירושלים בתחנת אוטובוס במזרח ירושלים, רחוב המדרגות בנחלאות וגן הקבר. שרידי מחצבות עתיקות ניתן לראות גם ליד ימין משה, בשכונת סנהדריה ובמקומות נוספים.

המיזי היהודי (ערבית: מָ‏אזִי יאהוּ‏דִי, סלָא‏יֵיבּ‏), זכתה לשימוש ניכר, גם לאחר שהבניה באבן הפכה לפחות נפוצה בישראל, כיוון שבתחילת תקופת המנדט הבריטי חוקק מושל ירושלים הראשון מטעם הבריטים רונלד סטורס חוק עירוני המחייב כל קיר חיצוני בירושלים להיות מחופה באבן מסותתת. חוק זה חוקק כחלק מתוכנית המתאר העירונית שנערכה בשנת 1918 על ידי ויליאם מקלין, מהנדס העיר אלכסנדריה והוא נמצא בתוקף עד היום.

Cquote2.svg

קירותיהם החיצוניים ועמודיהם של בתים וחזית כל קיר הגובל דרך יהיו מצופים אבני-גזית טבעיות מרובעות

Cquote3.svg
– תיקון מס' 1 בתוכנית המתאר לירושלים, תוכנית מס' 64

ב- 1923, אהרן גרבלסקי ייסד את מחצבת השיש הממשלתית הראשונה בבעלות יהודית באזור ירושלים. בנו, יחיאל גרבלסקי, הרחיב את העסק וכיום הוא כולל יותר ממאה עובדים.

בימי המנדט הבריטי המקור העיקרי למיזי יהוד היה באזור בית לחם, אך הייתה גם מחצבה למיזי יהוד באזור ליפתא. מחצבה זאת שימשה לבנייה בישראל לאחר מלחמת העצמאות עת בית לחם הייתה בשליטת ממלכת ירדן[2].

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל העיור הרב באזור ירושלים רבתי, הפכה המיזי היהודי למצויה פחות וכיום ניתן להשיג אותה רק במחצבות ספורות בצפון ירושלים, בעיקר על יד היישוב אדם. את מקומה של המאזי היהודי בחיפוי מבנים וריצוף בשטחים ציבוריים, תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן כמו אבן ביר זית והאבן החברונית שהיא רכה בהרבה ולפיכך קלה יותר לעיבוד.

כיום משמשת המיזית הירושלמית בעיקר לחיפוי ולריצוף מבנים יוקרתיים וכן בייצור רהיטי אבן ונעשה בה שימוש רב בעבודות הרחבת משכן הכנסת.

תכונות וסוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המכון הגאולוגי, סוגים שונים של סלעים מנוצלים למטרות שונות. סוגי אבן המשמשים בבניין הם:

  • לבן, גיר גבישים גס, הוא ה"מליק" המקורי- אבן המלכים.
  • גיר בצבע קרם הידוע בערבית המקומית בשם "מיזי חילו"- אבן מתוקה.
  • דולומיט גבישים אפור, הידוע בערבית בשם "מיזי יהוד"- אבן יהודית, זו האבן הירושלמית הנפוצה.
  • Jerusalem Gold - אבן מיזי יהודי בגוון זהוב - צהבהב.
  • Jerusalem Red - אבן מיזי יהודי בגוון אדמדם.
  • אבן גיר דק שכבתי.

סוגי האבנים האלו נחצבו מאבני הגיר והדולומיט של יהודה בעיר העתיקה ומחוצה לה. בשקיעת השמש היה לאבני הגיר, שצבען קרם, מראה זהוב, שהוליד את הביטוי "ירושלים של זהב".

בצפון הארץ מצויה המיזית הלבנונית הדומה לאבן הירושלמית בתכונותיה, אך בהירה ממנה בהרבה.

מבחינה פיזיקלית האבן הירושלמית נחשבת לחזקה יחסית בין אבני הגיר המצויות בישראל. חוזקה ללחיצה מגיע ל-2000 ק"ג לסמ"ר וצפיפותה נעה בין 2700 ל-2300 ק"ג למ"ק.

שימוש סמלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבנים ירושלמיות שונות משמשות בחו"ל במבנים יהודיים כסמל לזהות יהודית‏[3]. שימוש בדרך זו נעשה במרכזים יהודיים רבים, ביניהם בסן חוסה, בירת קוסטה ריקה. אבן ירושלמית משמשת פעמים רבות בבתי כנסת מהעת החדשה, ליצירת דמיון לכותל המערבי וכרקע לארון הקודש.

כנסיית הפנטקוסטליזם בסאו פאולו, החלה לעבוד על העתק של מקדש שלמה שיהיה בגובה של כחמישים וחמישה מטרים. לצורך המיזם, הורתה הכנסייה על רכישת אבן ירושלמית בשווי שמונה מיליון דולר.

כלי תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן ירושלמית הייתה הנושא של הסרט התיעודי "רד סטון - הצד אחר של ירושלים" ששודר גם ברשת אל ג'זירה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מן החיים בירושלים, אבן ירושלים, הצופה, 14 באוגוסט 1938
  2. ^ מיזי יהוד, מעריב, 31 בינואר 1955
  3. ^ הגדרת זהות יהודית, סקירה אדריכלית (באנגלית), יוני 2005, לילה דווסון