משכנות שאננים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משכנות שאננים בראשיתה
משכנות שאננים בשלג
תבליט בבניין הארוך במשכנות שאננים המנציח את תרומת יהודה טורא להקמת השכונה
טחנת הקמח
הבית הארוך של משכנות שאננים

משכנות שאננים הייתה אחד ממפעלי הפיתוח הראשונים בעיר החדשה של ירושלים בתקופה העות'מאנית, והשכונה היהודית הראשונה שהוקמה בירושלים מחוץ לחומות העיר העתיקה. הקמתה, ביוזמתו של משה מונטיפיורי, סימלה את תחילת תקופת "היציאה מן החומות" בירושלים. בתי משכנות שאננים כיום, לאחר שיפוץ ושימור, משמשים כמרכז כנסים, מרכז למוזיקה ובית הארחה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אמצע המאה ה-19 השתרעה ירושלים על השטח התחום בין חומות העיר העתיקה בלבד. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעת לילה, נחשבה מסוכנת ביותר בשל כנופיות שודדים שהפילו חיתתן על האזור. בין חומות ירושלים העות'מאנית הצטופפו תושבים מוסלמים, יהודים, נוצרים וארמנים במספרים גדלים והולכים, בצד אנשי ממשל עות'מאנים, קבוצות אנשי דת ופילנטרופים ממדינות שונות, ונציגים דיפלומטיים של מעצמות שונות שגילו עניין גובר והולך בירושלים. בשלהי התקופה העות'מאנית הגיעה הצפיפות בעיר שבין החומות לממדים בלתי נסבלים, דבר שהשפיע על תנאי המחיה, התברואה והכלכלה של העיר.

גורמים שונים, בהם מעצמות זרות וכנסיות שנדרשו לשטח למפעליהם המתוכננים בירושלים, החלו לגלות התעניינות ברכישת קרקעות בשטחים הסובבים את העיר - בעיקר ממערבה ומצפונה. בין אלה היה הפילנטרופ היהודי-אנגלי משה מונטיפיורי, שבביקוריו בעיר הוטרד ממצוקת הדיור של יהודי ירושלים בין חומות העיר העתיקה, מהיעדרם של שרותי רווחה ובריאות הולמים, ומהיעדר אמצעי כלכלה שיאפשרו ליהודים להשתחרר מן התלות בנדבות לקיומם. קדמו ל"משכנות שאננים" מספר מפעלים פרטיים שהוקמו בשנות החמישים של המאה ה-19. בין היתר הוקמו באותה עת בית הקיץ של הקונסול ג'יימס פין בטלביה ומפעלו בכרם אברהם, ביתו של לודוויג שנלר בליפתא ובית הספר הפרוטסטנטי שהקים הבישוף סמואל גובאט על הר ציון. ב-1860, כמעט בו זמנית עם משכנות שאננים החלו בהקמת מגרש הרוסים ובית היתומים של שנלר.

לרשות מונטיפיורי עמדה קרן של כספי העיזבון של הנדבן היהודי-אמריקני יהודה טורא, שבמותו השאיר $50,000 לטובת ירושלים ויושביה. על כן היו שקראו לה "חצר יהודה טורא".

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת ההתארגנות לבניית משכנות שאננים הייתה בשנות החמישים של המאה ה-19. רכישת הקרקע נעשתה כבר ב-1855, שנת ביקורו הרביעי של מונטיפיורי בארץ. השטח שנקנה היה מגרש של 180,000 מ"ר, מעל לבריכת הסולטאן מול הר ציון. מאחר שרכישת קרקע באותם ימים על ידי נתין זר הייתה בלתי אפשרית, הוצא לשם כך צו מיוחד מטעם השלטונות, אשר התיר למונטיפיורי את רכישת הקרקע מפחת ירושלים תמורת 1,000 לי"ש.

תחילה ייעד מונטיפיורי את הקרקע להקמת בית חולים ליהודי העיר, אך העובדה שבשנות החמישים הוקם בעיר העתיקה בית החולים רוטשילד, וחוסר הנכונות של התושבים להתאשפז מחוץ לחומות העיר, גרמו לגניזת הרעיון. מונטיפיורי החליט לייעד את השטח להקמת שכונת מגורים חדשה ומרווחת, שתעניק ליושביה אלטרנטיבה לחיים הצפופים והתלותיים שבין החומות.

את משכנות שאננים הקים מונטיפיורי (למעשה בפועל, המשגיח והאחראי על ההקמה היה הרב יצחק פיתוחי חותם רוזנטל שהעלה את הרעיון לרכוש קרקע סמוך לירושלים עוד בשנת תקצ"ט-1839) על שליש מהשטח שרכש. ה"שכונה" נבנתה למעשה כמבנה ארוך אחד של בתים טוריים, שבנייתו ארכה כשנה והוא נחנך בשנת 1860. המבנה כלל 16 דירות מרווחות יחסית במושגי אותם ימים, כשלכל אחת מהן חלקת אדמה קטנטנה. כמו כן הוקמו שני בתי כנסת - אשכנזי וספרדי, ומקווה טהרה. כן פעלו במקום בית מרחץ ובור מים עם משאבה, חידושים של ממש במושגי הסניטציה של ירושלים באותה תקופה. בהמשך החליט מונטיפיורי על הקמת מבנה נוסף, קצר יותר, מאחורי המבנה הארוך ובו ארבע דירות נוספות.

את הדירות ייעד מונטיפיורי לאנשים נזקקים ולתלמידי חכמים, מבני העיר העתיקה. בחירת המועמדים הוטלה על הכוללים. כן הייתה כוונה שמחצית הדירות ייועדו לאשכנזים וחצי לספרדים. על פי התוכנית הראשונה היו צריכים הדיירים להתחלף אחת לשלוש שנים, כך שכל עניי ירושלים ייהנו מהבתים (תקנה י"ג בתקנות השכונה) אולם תוכנית זו לא נתקיימה, מכיוון שלאחר סיום הבנייה כמעט ולא היו בנמצא משפחות שניאותו להתיישב במקום, מפחד השודדים בלילה וריחוק המקום ממרכז היישוב היהודי. על כן הוחלט לתת את הבתים נחלה לצמיתות ואף לתמוך במתיישבים תמיכה כספית.

במעלה הגבעה הקים מונטיפיורי, עוד לפני בתי השכונה, טחנת קמח, שתספק למתיישבים מקום תעסוקה לפרנסה. הוא קיווה שהטחנה תספק שירותים במחיר נמוך מזה של הטוחנים הערביים וכך תקל על עניי ירושלים. מונטיפיורי שלח ציוד מלא מלונדון, והטחנה הוקמה בפינה הדרום מערבית של המגרש ב-1857. בתחילה הפעילוה טוחנים מאנגליה ואחר כך נמסרה הטחנה בחכירה לרבי יוסף רוזנטל. במשך הזמן התקלקלו המכונות, ומכיוון שהוקמו בעיר טחנות קיטור הטחנה נעזבה.

השם משכנות שאננים ניתן לה בהשראת פסוק מספר ישעיהו פרק ל"ב, פסוק י"ח: "וישב עמי בנווה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות", ונועד לשקף את "שאננותם" של מתיישביה שהעזו לעזוב את הביטחון היחסי שהיקנו להם חומות העיר העתיקה.

רחוב מודרני בשכונת משכנות שאננים

משכנות שאננים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנים המקוריים של השכונה נמצאים היום בחסות קרן ירושלים, אשר שיפצה אותם כמרכז לפעילות אמנותית ותרבותית של דיאלוג, סובלנות ופלורליזם. במקום פועל מרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר וכן בית הארחה ליוצרים ואנשי רוח עם יחידות אירוח מפוארות, והוא מהמבנים ההיסטוריים והמרשימים שבעיר.

במשכנות שאננים פועלים המרכז לאתיקה בירושלים, והמרכז למוזיקה ירושלים - אחד המרכזים החשובים בארץ למוזיקה קאמרית, המלווה אמנים צעירים בדרכם המוזיקלית על ידי מתן בימה לרסיטלים, הופעות וכיתות אמן (המועברים לעתים בשידור חי ברדיו), חזרות והקלטות.

ב-1936 הובאה מווינה המרכבה של מונטיפיורי ששימשה אותו במסעותיו באירופה והוצבה במרכז השכונה. ב-1986 הוצתה המרכבה על ידי גורם לא ידוע וכל חלקיה הדליקים נשרפו. כיום עומדת בשכונה המרכבה המשוחזרת כשהיא מוגנת על ידי קיר זכוכית. על המרכבה ניתן לראות את סמלה של משפחת מונטיפיורי, שבו כתוב "חשוב והודה" (THANK &THINK).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ראובן גפני, חלומות ורוח: משכנות שאננים 2010-1860, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2011

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]



היציאה מן החומות

היציאה הנוצרית מהחומות: בית הספר התיכון של הבישוף סמואל גובאט בהר ציון (1850) | החווה החקלאית כרם אברהם ובית הקיץ של ג'יימס פין (1850) | מגרש הרוסים (1860)

היציאה היהודית מהחומות: משכנות שאננים (1860) | מחנה ישראל (1865) | נחלת שבעה (1869) | בית דוד (1873) | מאה שערים (1874)
Rivlin Street.jpg