טיגריס שנחרבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgטיגריס שנחרבי
Smilodon Skeleton.jpg
תקופה
פליסטוקן, כ-10,000‏–‏2,500,000 שנה לפני זמננו
Arrow for fossil range 17x9.png
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: טורפים
תת־סדרה: דמויי חתול
משפחה: חתוליים
תת־משפחה: שן חרביים
סוג: טיגריס שנחרבי
מינים

S. gracilis
S. fatalis
S. populator

שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Smilodon
איור של טיגריס שנחרבי
שחזור של "Smilodon fatalis"
ה-"Smilodon fatalis" לעומת אדם
גולגולת של טיגריס שנחרבי

טיגריס שֶׁנְחַרְבִּי או סמילודון (שם מדעי: Smilodon), הוא סוג טורף נכחד מתת-משפחת השן חרביים. חתול שן חרבי זה היה אנדמי לאזור צפון ודרום אמריקה. הוא חי בתקופת הפליסטוקן, לפני 2.5 מיליון שנים עד 10,000 שנה, אז נכחד.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכינוי " שן חרב" מתייחס לניבים הארוכות במיוחד של סוג זה. למרות השם "טיגריס שנחרבי", הסמילודון אינו טיגריס; שכן טיגריס שייך לתת משפחת הפנתריים בעוד שהסמילודון שייך לתת משפחת השן חרביים. השם סמילודון מגיע מיוונית: σμίλη (סמיל), שפירושה "סכין חותכת", ו-ὀδoύς (אודוס), שפירושה "שן".

סיווג ומינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוג סמילודון תואר על ידי חוקר הטבע והפלאונטולוג הדני פיטר ווילהלם לונד בשנת 1841. הוא מצא את מאובנים של Smilodon populator במערות בעיירה קטנה במדינת מינאס ז'ראיס שבברזיל. מספר מינים של סמילודונים תוארו, אך היום רק 3 מוכרים לרוב. הוכחות גנטיות מעידות שהמינים בסוג זה התפתחו מהחתוליים לפני כ-18-14 מיליוני שנים.

  • Smilodon gracilis: חי לפני 2.5 מיליון - 500,000 שנים. זהו המין הקטן והקדום ביותר. מעריכים שמשקלו היה בין 100-55 ק"ג. הוא היה ממשיכו של המגנטראון (Megantereon) בצפון אמריקה, וממנו הוא כנראה התפתח. המינים האחרים בסוג זה כנראה התפתחו ממין זה.
  • Smilodon fatalis: חי לפני 1.6 מיליון - 10,000 שנים. החליף את ה-Smilodon gracilis בצפון אמריקה ופלש למערב דרום אמריקה גם כן. גודלו תאם את החתול החי הגדול ביותר כיום, טיגריס סיבירי, הוא הגיע למשקל של 280-160 ק"ג. לפעמים שני מינים נוספים מוכרים: Smilodon californicus ו-Smilodon floridanus, אך לרוב הם נחשבים כתת מין של ה-Smilodon fatalis.
  • Smilodon populator: חי לפני מיליון - 10,000 שנים. הוא שכן בחלקים המזרחיים של דרום אמריקה. הוא אולי החתול הגדול ביותר שאי פעם חי עם משקל של 400-220 ק"ג. הוא היה בעל רגליים קדמיות וחזה מסיבי, הגיע לגובה של 1.4 מטרים בכתף, לאורך ממוצע של 2.6 מטרים וזנב באורך 30 ס"מ. הניבים העליונים שלו הגיעו לאורך 30 ס"מ ובלטו עד ל-17 ס"מ מחוץ ללסת שלו‏[1].

אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינים של הטיגריס השנחרבי היו מהחתוליים הגדולים ביותר שאי פעם חיו. המין הגדול ביותר, S. populator, עשוי היה להגיע למשקל של מעל 400 ק"ג.

טיגריס שנחרבי בוגר שקל בערך 360-55 ק"ג, תלוי במין. היה לו זנב קצר, רגליים חזקות, צוואר שרירי וניבים ארוכים. הוא היה בנוי בצורה רובוסטית יותר מאשר כל חתול מודרני, בר השוואה לדוב. הגב שלו היה קצר יחסי, והגפיים התחתונות שלו היו קצרות ביחס לעליונות בהשוואה לפנתריים מודרניים. הדבר מצביע על כך שהוא לא התבסס על מהירות, אלא על כוח מתפרץ.

למין הדרום אמריקאי, S. populator, היו כתפיים גבוהות מן המותניים וגב בעל נטייה יורדת, בדומה לצורה של צבוע כיום, וזאת בניגוד למראה הגב הישר של המין S. fatalis, שדמה יותר לחתולים של היום.

לסת ושיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיגריס שנחרבי מפורסם ביותר בגלל הניבים הארוכים שלו, הארוכים ביותר מכל השן חרביים, שהגיעו ל-28 ס"מ במין הגדול ביותר, Smilodon populator.

הניבים הללו היו שבירים ולא יכלו לנשוך לתוך עצם; מכאן שחתולים אלו לא השתמשו בניבים שלהם תוך כדי תפיסת הטרף, מהחשש שישברו. רק כאשר טרפם הוכרע לגמרי הם היו נועצים את ניביהם כדי להעצים את אובדן הדם, ולסגור את קנה הנשימה של הטרף, ובכך להרוג אותו במהרה.

למרות שהיו חזקים יותר משאר החתולים הגדולים, היו להם נקודת תורפה. היה להם מבנה גולגולתי שונה שגרם לכך שתהיה להם נשיכה חלשה יותר מאשר חתולים גדולים מודרניים. אנליזה שנעשתה על הלסת הצרה שלו מראה שעוצמת הנשיכה שלו הייתה כשליש מזו של אריה. אולם קיימת גם אנליזה שבדקה את חוזק שבירת הניבים (העוצמה המרבית בהם הניבים לא ישברו), המצביעה כי עוצמת הנשיכה שלו הייתה חזקה משל החתולים הגדולים כיום. בנוסף, יכול היה לפתוח את הלסת שלו עד ל-120 מעלות, וזאת בניגוד לאריה שהלסת שלו נפתחת רק עד 60 מעלות.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיגריס שנחרבי כנראה ניזון ממגוון רחב של טרף שכלל: ביזון, טפירים, מקרוקניה, איילים, גמלים אמריקאים, סוסים ועצלנאי קרקע. כמו שידוע אצל ההומוטריום, ייתכן שגם צד ממותות ומסטודונים צעירים. יכול להיות שהוא אף תקף בני-אדם פרה-היסטוריים, אך דבר זה אינו ידוע בוודאות. בבורות הזפת בלה בריאה, שבקליפורניה, נלכדו מאות שנחרביים, ייתכן שזה קרה כאשר ניסו לטרוף ממותות שהיו לכודות שם.

חתולים גדולים מודרניים הורגים את טרפם על ידי כך שהם מוחצים את קנה הנשימה שלהם, דבר שעשוי לקחת מספר דקות. שרירי הלסת של הטיגריס שנחרבי היו כנראה חלשים מידי והניבים הארוכים והגולגולת השבירה שלו היו פגיעים לנשיכה תוך כדי מאבק או נשיכה של טרף רץ. מחקר משנת 2007 הגיע למסקנה כי קרוב לוודאי שהוא נעזר בכוח של חלק גופו העליון להכריע את הטרף לקרקע, שם ניביו הארוכים יכלו לשלוח ניקוב עמוק לגרון, דבר שהיה חותך את עורק הצוואר או את קנה הנשימה ומביא למוות מהיר של הקורבן.

הכחדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיגריס שנחרבי נכחד בסוף תקופת הפליסטוקן, כ-10,000 שנים לפנה"ס בערך, תקופה בה נכחדו יונקים גדולים, טורפים וצמחונים.

ידוע שהאדם הפרה-היסטורי, שהגיע לצפון אמריקה בערך באותה תקופה, צד מינים רבים שנעלמו, ונחשב לרוב כאחראי לגל הכחדות.

אחרים מצביעים על כך שסוף תקופת הקרח גרמה להכחדה. ככל שגושי הקרח נסוגו, נוצרו שינויים בדפוסי הצמחייה. אזורי מרעה ירוקים התרחבו. הקיץ נהפך לקיצוני יותר וחלקים מצפון אמריקה החלו להתייבש. אולם, תאוריה זו אינה מסבירה מדוע הטיגריס שנחרבי ואבותיו וכמו חיות רבות אחרות, שרדו בהצלחה תקופות חמות קודמות, ואז מתו בפתאומיות בבת אחת ברחבי כל האזור היבשתי של צפון ודרום אמריקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]