היסטוריה של הטנקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סימן 1 - הטנק הראשון שנוצר בבריטניה

הטנק נוצר על מנת לתת מענה לבעיה שעמדה לפני הפיקוד הגבוה במהלך מלחמת העולם הראשונה - קצב האש הגבוה של התותחים והנשק קל גבה קורבנות גדולים מהצד התוקף בלי להעניק לו ניצחון. היה צורך להביא לשדה הקרב מכונה, אשר תשא על גבה כלי נשק מסייעים לחיל רגלים המסתער ותדכא בכח האש שלה את מקורות הירי של האויב שלא הושמדו בהרעשה ארטילרית. לטנק היו אבות רבים, ביניהם איש האשכולות מתקופת הרנסאנס, לאונרדו דה וינצ'י, הרבה אחריו, ה. ג'. ולס, אשר העלה אותו בספרו "ספינות קרב יבשתיות" ואחרים. למרות חזונות אלו, רק פריצת דרך טכנולוגית אפשרה את פיתוח הטנק אחרי שיפור הידע בעבודה עם מתכות והמצאת מנוע בעירה פנימית.

הטנק במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1912 הציע ממציא בריטי בשם דה-מול תוכנית לרכב זחלי שנגנזה. ב-1915, אל מול הקיפאון בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, הציע הממציא את הצעתו פעם נוספת וזו נדחתה בשנית. לבסוף החל פיתוח של טנק בתצורה שונה מזאת שהציע דה-מול ודווקא הצי הבריטי קידם את התפתחותו בעוד שהקצונה הבכירה בחיל היבשה התנגדה לרעיון. בין התומכים ביצור הטנק היה וינסטון צ'רצ'יל, שראה בו אמצעי להכריע את המלחמה. על-פי התכנון, היה על הטנק לנוע במהירות של ארבעה מיילים לשעה (כ-6 קמ"ש) לכל הפחות. בנוסף הוא תוכנן להיות בעל יכולת טיפוס עד מטר וחצי ובעל יכולת לחצות חפירה בעומק של מטר וחצי. כמו כן ציפו מהטנק להיות מוגן מאש מנשק קל כגון: רובים, מקלעים, וכו'. הטנק חומש בשני מקלעים, וצוותו אמור היה למנות עשרה אנשים.

אב הטיפוס הראשון של טנק, שהומצא על ידי וולטר גורדון וילסון וויליאם טריטון, נוסה לראשונה על ידי הצבא הבריטי ב-6 בספטמבר 1915. השימוש הקרבי הראשון בטנק מסוג סימן 1 נעשה ב-15 בספטמבר 1916 בקרב על הסום עם 16 טנקים, אך התוצאות היו עלובות. חסרונו הגדול היה ששקע בחפירות ובבוץ יותר מהצפוי. גם תנאי הצוות היו רחוקים מלהיות מושלמים, והחום גרם ליושבי הטנק לחוש מחנק. בינתיים החלו גם הצרפתים, שעד אז התמקדו יותר בשיפור הארטילריה, לייצר את הטנק ככלי עזר לחיל הפרשים.

למרות הפוטנציאל הגדול הטמון בו, לא השכילו מדינות ההסכמה לנצל את הטנק. הן שלחו לקרב רק טנקים בודדים וכך איבדו את אפקט ההפתעה הטמון במתקפת טנקים מסיבית. רק לקראת סוף המלחמה הן השתמשו בטנק כראוי וניצלו את יתרונותיו. השימוש הממשי הראשון בטנק על מלוא אפשרויותיו היה בקרב קמברה, ב־20 בנובמבר 1917. הטנקים הצליחו להבקיע את החזית הגרמנית, והכוחות של בעלות הברית לקחו בשבי עשרת אלפים חיילים גרמנים, 123 תותחים, ו־281 מכונות ירייה - הצלחה כבירה באותם הימים כאשר התקדמות של קילומטר או שניים נחשבה ל"פריצת דרך". אולם הבריטים לא השכילו לנצל את ההצלחה ולהניע כוחות רגלים לשטח שנכבש, וזאת בניגוד לתוכנית המבצע הראשונית. כתוצאה מכך הצליחו הגרמנים לקדם תותחי שדה ולהשמיד את רב הטנקים הבריטיים, ועשרה ימים מאוחר יותר החזירו לידיהם בהתקפת נגד נוספת את רוב השטח. אף על פי כן, השימוש המוצלח בטנק בקמברה הגדיל את האמונה בכוחו ובאפשרויות שהוא צופן בחובו, וגם הצבא האמריקאי התחיל לפתח טנק משלו. הגרמנים שעד כה היססו החלו אף הם לפתח דגמים בעצמם.

הקרב הראשון של ש.ב.ש. (שריון מול שריון, בעגה צבאית) נערך באפריל 1918 בצרפת. בקרב גברו שלושה טנקים בריטיים על שלושה טנקים גרמנים. ביולי 1918 ניצח הגנרל האוסטרלי ממוצא יהודי, ג'ון מונש, על התקפה מתואמת של טנקים, תותחים ומטוסים שנועדה לפנות דרך להתקדמות חיל הרגלים. מונש לא ראה טעם בהסתערות ישירה של חיל הרגלים על מכונות הירייה של האויב וטען שבראש חיל הרגלים צריכים לנוע הטנקים. בינתיים הלך וגבר השימוש בטנקים על ידי מדינות ההסכמה במהלך שנת 1918. השימוש הראשון בטנק בקנה מידה גדול היה ב-8 באוגוסט 1918 כאשר 604 טנקים של מדינות ההסכמה ליוו את חיל הרגלים המתקדם לאורך 20 מיילים בחזית המערבית.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק השרמן האמריקני - אחד הטנקים הנפוצים של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה

בין שתי מלחמות העולם פותחו טנקים רבים ברחבי העולם. ארצות הברית, בריטניה, צרפת, ברית המועצות ואחרות ייצרו טנקים בעלי שריון טוב יותר ובעלי עוצמת אש גדולה יותר. אולם רק מדינה אחת פיתחה ואימצה תורת לחימה שכללה שימוש בכוח משוריין וממוכן ברמה האסטרטגית. הייתה זו גרמניה. ההבדל העיקרי בין תורת הלחימה הגרמנית לזו של שאר הצבאות היה איחוד הטנקים בדיוויזיות עצמאיות ומאוחר יותר אף בארמיות, בעוד שיתר המדינות פיזרו את הטנקים שלהם בין דיוויזיות החי"ר או הפרשים עם כמה בריגדות עצמאיות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שעטו הפנצרים הגרמניים לתוך פולין, ובמכת מחץ דרסו את הצבא הפולני המיושן. גם בעת הפלישה לצרפת ב-1940 שיחקו הטנקים הגרמניים תפקיד מכריע, כשהוכיחו שקו ביצורים נייח דוגמת קו מז'ינו אינו יכול להם. מנגד, בעלי בריתם של הגרמנים האיטלקים נחלו תבוסה מול הבריטים בקרבות שריון בשריון בצפון אפריקה. בעיקר בזכות עדיפותו של הטנק הבריטי, מטילדה דגם 2 על הטנקים האיטלקיים וחולשת תותחי נ"ט איטלקיים שהיו בקוטר של 37 מ"מ ולא הצליחו להבקיע את שריונה של המטילדה.

בשנת 1941 פלשו הנאצים לרוסיה, ובכך החלה שרשרת הקרבות השריון הגדולים ביותר בהיסטוריה. הכוח הגרמני כלל אלפי טנקים, וקרבות שריון בשריון אדירים התחוללו כאשר הוא עשה את דרכו לעומק ברית המועצות. בשנת 1942 נערכה הלחימה העזה בצפון אפריקה בין קורפוס אפריקה של גנרל פלדמרשל ארווין רומל הגרמני לארמייה השמינית של גנרל מונטגומרי הבריטי. כמעט 1,600 טנקים משני הצדדים השתתפו בקרב ההתשה של אל-עלמיין. אף על פי שאיבדו יותר מ50% מהטנקים שלהם, יצאו הבריטים כשידם על העליונה. באותה שנה הגיע לבסוף הייצור הרוסי של טנק ה-T-34 לרמות גבוהות מספיק על מנת לפצות על אבדות השריון הגדולות, והסובייטים החלו במתקפות נגד, שבהן שותפו אלפי טנקים. במסגרת קרב קורסק, שנערך בקיץ 1943, התנהל קרב השריון הגדול בהיסטוריה, בו השתתפו למעלה מ-6,000 טנקים משני הצדדים. במסגרת הקרב ספגו הכוחות הממונעים הגרמניים אבידות כבדות, והוא הסתיים בניצחון אסטרטגי סובייטי מכריע. לאחר הקרב נטל הצבא האדום את היוזמה לידיו, ולא שמט אותה עד לתום המלחמה באירופה והכרעת גרמניה הנאצית. הצבא האדום ניהל שורה של מתקפות, במסגרתם מילאו ארמיות הטנקים שלו תפקיד מכריע, הדף בהדרגה את הצבא הנאצי מערבה, וסיים את המלחמה בכיבוש הבירה הנאצית, ברלין, במאי 1945.

ב-1944 נחתו בעלות הברית בנורמנדי. בגל הראשון נכללו טנקי השרמן DD האמפיביים בנוסף לעוד סוגים רבים של טנקים. הטנקים הגרמניים שוב היוו אויב קשה, אך הכמות המוחצת של השרמנים הביאה לניצחון. ב-1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. היה ברור שבכל סכסוך עתידי יהיה לטנק תפקיד מכריע. במזרח ובמערב המתינו עשרות אלפי הטנקים שיוצרו להילחם בגרמניה לאויב חדש. מלחמת העולם השנייה הביאה להתפתחות אדירה בתחום הטנקים. השריון נעשה עבה יותר, חימוש הטנק היה לגדול יותר ולמדויק יותר, ופותחו תאוריות טקטיות ואסטרטגיות לשימוש בטנקים.

הטנק במלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי למערב, היו שני הצדדים חמושים בטנקים ממלחמת העולם השנייה. אצל האמריקאים היו אלה בעיקר שרמנים וגם טנקים מסוג M26 פרשינג, שיוצרו לקראת סוף המלחמה. אצל הסובייטים כלל המלאי את טנקי ה-T-34 האמינים שיוצרו בעשרות אלפים, ולצידם טנקים כבדים מטיפוס IS. בניסיונותיהם לייצר טנק שיתמזגו בו גם השריון והחימוש הכבד של הטנקים הכבדים, וגם המהירות ויכולת התמרון של הטנקים הבינוניים, הגיעו שני הצדדים לאותן מסקנות ופיתחו את טנק המערכה. טנק זה, שהראשונים מסוגו היו הצנטוריון, ה-T54 והפטון משלב בתוכו מהירות, שריון וחימוש, המתפשרות זו עם זו. כך נוצר טנק שממלא את תפקיד כל סוגי הטנקים שקדמו לו (פרט לטנק הקל).

המזרח התיכון שימש כשדה ניסויים חשוב עבור המעצמות. נשק סובייטי ניתן למדינות ערב ואילו ישראל הצטיידה בנשק מערבי (בהתחלה בריטי וצרפתי, ואחרי מלחמת ששת הימים - אמריקאי). קרבות טנקים גדולים התרחשו במלחמות ישראל, בעיקר במבצע קדש, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, שבה נערכו קרבות טנקים השניים בגודלם רק לאלה שנערכו במלחמת העולם השנייה, יש במיוחד לציין את קרב השריון של ה-14 באוקטובר שהוא קרב השריון השני בגודלו בהיסטוריה עם יותר מ-2,000 טנקים נלחמים בשני הצדדים. ברוב הקרבות יצא חיל השריון הישראלי כשידו על העליונה. אלפי טנקים סובייטים הושמדו או נלקחו שלל מידי מדינות ערב ושודרגו על ידי ישראל.

טנקי המערכה ממלאים עד היום תפקיד מרכזי בצבאות הגדולים, וכנראה ימשיכו למלא אותו גם בעתיד, ולו רק בשל יכולתם להטיל מורא באויב ולהפגין עוצמה. לטנק יש יתרון חשוב - במיגון הכבד שלו ובאמצעי התצפית המתקדמים הוא מהווה בפועל מוצב נייד. הפיתוחים הטכנולוגיים מהשנים שאחרי המלחמה ניכרים בטנק היטב. מערכות ממוחשבות החליפו את האמצעים הפשוטים של העבר. תנאי הצוות השתפרו ללא הכר. שריון מתוחכם נוסף על שריון הפלדה הישן והסטנדרטי.

לחימה נמוכת עצימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק M1A2 אברהמס עם חבילת מיגון TUSK ללוחמה בשטח בנוי מסייר בעיראק, 2008.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה מגמה של מעבר ממלחמות של צבא סדיר בצבא סדיר לעימותים א-סימטריים כנגד ארגוני טרור וגרילה, שלהם לא היו טנקים אך כן היה נשק נ"ט רב. עוד במלחמת יום הכיפורים, גרמו טילי הסאגר ורקטות ה-RPG-7 לאבדות רבות בקרב חיל השריון הישראלי. מלחמה זו סימנה ירידה בכוחו של הטנק במערכה היבשתית.

במבצע שלום הגליל (1982) הראה צה"ל כי לחיל השריון יש מענה כנגד נשק הנ"ט. שריון משופר, מיגון ריאקטיבי והפעלה נכונה הפחיתו באופן ניכר את אבדות הטנקים במלחמה זו. כמו כן, טנקי המרכבה סימן 1 החדשים רשמו טבילת אש מבצעית והביסו בקרבות חטיבות שריון סוריות של טנקי T-55 ו-T-72. במלחמה זו נעשה לראשונה שימוש נרחב במסוקי קרב כדי לפגוע בטנקים וברכב קרבי משוריין.

במלחמת המפרץ (1991) ומלחמת עיראק (2003) בה נלחמו מדינות הקואליציה בראשות ארצות הברית כנגד צבא עיראק, התגלה חיל השריון העיראקי כיריב נחות וטנקי ה-T-55 וה-T-72 המשונמכים שלו הושמדו בקלות. למרות שלכאורה זו הייתה מלחמת שריון בשריון של צבאות סדירים, רוב הטנקים העיראקים נפגעו מירי מסוקי קרב ומירי נגמ"שי הבראדלי.

במלחמת לבנון השנייה טילי הנ"ט המתקדמים של חזבאללה, שכללו גם קורנט, הסבו אבדות לצוותי הטנקים וחדרו גם את טנקי המרכבה סימן 4 החדישים ביותר. על צורת הלחימה של צה"ל ושל חיל השריון הישראלי נמתחה ביקורת רבה, אך צוין גם ששריון הטנקים העניק הגנה טובה יותר לצוותים ויחסית לעימותים אחרים, פחות טנקים נחדרו ונפגעו מירי נ"ט. גם בעיראק שאחרי הפלישה, איבדו כוחות הקואליציה טנקים כתוצאה ממטעני גחון וירי רקטות נ"ט מדגמי RPG-7 ו-RPG-29, אך ברוב המקרים סיפק שריון הטנק הגנה טובה לאנשי צוותו ורוב הטנקים שנפגעו תוקנו והוחזרו לשימוש.

מנגד, חל שיפור גדול בביצועי ויכולות הטנקים: תותחי הטנק גדלו לקליבר 120 מ"מ במדינות המערב (כולל ישראל) ועד 125 מ"מ במדינות הגוש המזרחי. מערכת בקרת הירי השתפרה באופן ניכר והתפתחה ממחשב בליסטי פשוט למערכת דיגיטלית מתוחכמת בעלת יכולות משופרות, כגון מעקב אחרי מטרה וירי על מסוקים. מיגון הטנקים שוכלל וכלל לצד שריון הפלדה הסטנדרטי גם שריון מרוכב, מיגון ריאקטיבי ובעשור האחרון גם מערכת הגנה אקטיבית. המנועים התחזקו ועברו את רף 1000 כוחות הסוס ואפשרו לנייד טנקים ששקלו למעלה מ-60 טון במהירויות של למעלה מ-50 קמ"ש.

הטנקים המרכזיים והמתקדמים ביותר של המאה ה-21 (נכון ל-2014) הם ה-M1A2 אברהמס האמריקאי, הלאופרד 2 הגרמני (הדגמים המודרניים הם ה-A5 וה-A6), המרכבה סימן 4 הישראלי (הדור הרביעי בסדרת המרכבה), הצ'לנג'ר 2 הבריטי וה-T-90 הרוסי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]