יואן תאודור קאלימאקי
 | |||||||||||||
| לידה |
1690 בערך קמפולונג מולדובנסק | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1680 בערך איסטנבול ככל הנראה | ||||||||||||
| מדינה | נסיכות מולדובה | ||||||||||||
| מקום קבורה | לא ידוע | ||||||||||||
| בת זוג | ראליצה (ראלו) חריסוסקולאו | ||||||||||||
| שושלת קאלימאקי | |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
יואן (ינאקי) תאודור קאלימאקי או בצעירותו - יואן תאודור קַלמֶשוּל (ברומנית: Ioan Teodor Calmășul) (ברומנית: Ioan Theodor Callimachi, ביוונית: Ιωάννης Θεόδωρος Καλλιμάχης- יואניס תאודורוס קאלימאכיס , בסביבות 1690 ככל הנראה קמפולונג מולדובנסק - בסביבות 1780, אולי באיסטנבול) היה אציל, דיפלומט ומתרוגמן רומני עם שורשים יווניים, שליט נסיכות מולדובה בין אוגוסט 1758 ולבין מאי/יוני 1761.
מוצא המשפחה ושנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יואן תאודור קאלימאקי היה אציל ממוצא רומני. ככל הנראה שם המשפחה המקורי היה Bene אליו נדבק מאוחר יותר הכינוי "קלמש" (Calmăș) או "קלמשול" (Calmășul), [1] שהתייוון לצורה "קאלימאכיס",[2] המורכבת מן המלים היווניות - "קאלי"= "יפה" ו"מאכי" = "מאבק". יואן קאלימאקי בחר לשנות את שם משפחתו לקאלימאקי ככל הנראה אחרי שהתמנה לדרגומן ראשי בקושטא.[3]. סבו של יואן תאודור, ואסילה בֶּנֶה היה בעל אחוזה בכפר היגידיש, על-יד אורהיי, בחבל הארץ שנקרא אחרי 1812 בסרביה והיו לו שני בנים: תאודור (תואדר) (כ-1660-כ-1740) וניקולאיה. חלק מנסיכות מולדובה. ככל כנראה אביו של השליט, תאודור, הגיע לעיר קמפולונג בדרום החבל בוקובינה והיה לוורניק באותה עיר.[4] יואן תאודור קאלימאקי נולד ככל הנראה בעיר הזאת והיה בנו השני של תאודור קלמש-קאלימאכיס ושל רוקסנה לבית גיקה, בתו של השליט גריגורה הראשון גיקה.[5]. אחים אחרים היו גאורגה, לימים גבריל, מיטרופוליט של תסלוניקי ואחר כל של יאשי, הבאן ודומיטרשקו ו שתי בנות -[6], פרסקיבה ומריה.[7] יואן תאודור למד בלבוב, אז מרכז חינוך חשוב של כל האזור, שנמצא בפולין השכנה.
תפקידיו במולדובה ובקושטא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בצעירותו היה יואן קלימאקי, אז עדיין קלמשול, חבר ממשלחת של 50 לוחמים צעירים שנשלחה על ידי השליט מיכאיל רקוביצה לביקור בחצר הצאר פטר הגדול.[8] בשובו לנסיכות מולדובה, נשלח על ידי השליט ניקולאיה מברוקורדט כמזכיר ו"תרזימן" (מתורגמן) ליד אחיו, הדרגומן הראשי יואן מברקורדט באיסטנבול (קונסטנטינופול). נשאר באותו תפקיד גם ליד היורש בתפקיד של יואן, גריגורה גיקה (1726-1716). הדרגומן הראשי היה מתורגמן אישי של הסולטן העות'מאני ושיחק תפקידים חשובים בדיפלומטיה העות'מאנית. יואן קאלימאקי שלט היטב בשפות רומנית (שבה התכתב למשל עם אחיו), פולנית, לטינית, יוונית, צרפתית, איטלקית וטורקית.[9]
עם עלייתו של גריגורה השני גיקה לכס המלכות במולדובה, עלה יואן קאלימאקי בהייררכית התפקידים בחצר - מלוגופט שלישי למדלניצ'ר ואחר כך קאופקחאיה, כלומר שגריר. קיבל שליחות דיפלומטית שנועדה לתווך בין הטטרים מבוג'אק לחאן של קרים. בתוקף תפקידו האחרון חזר לפעול באיסטנבול והיה לסגן דרגומן, ומקורב לאחים גריגורה ואלכסנדרו גיקה.[10] בתעודות העות'מאנית הוא מוזכר בתפקיד "סארי-ביי".
דרגומן גדול[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי עריפת ראשו של הדרגומן הגדול אלכסנדרו גיקה, אחרי הסכם השלום בבלגרד (1739), התמנה יואן קאלימאקי במקומו בשנת 1741. הוא מילא תפקיד זה בתקופות -1741-1751 ו-1752-1758.כדרגומן דגל קאלימאקי ביחסים טובים עם האימפריה ההבסבורגית. במשבר שנוצר עקב מות קיסר אוסטריה, קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פעל קאלימאקי בהצלחה למנוע את כניסת האימפריה העות'מאנים במלחמת הירושה האוסטרית כפי שציפו פרוסיה וההרפתקן האוסטרי המומר לאסלאם, המרקיז דה בונוואל, שהתנגדו ליורשת הכתר האוסטרי, מריה תרזה.[11] ב-1751, ככל הנראה בעקבות תככים של גריגורה השני גיקה, מיטיבו בעבר, שביקש הפעם לקדם את אחד מבניו, ואולי גם עקב מזימות הדיפלומטים הפרוסים והצרפתים ששנאו את גישתו הפרו-אוסטרית[12], פוטר קאלימאקי מתפקידו והוחלף במאטיי גיקה. לצורך העיניין שילמו בני גיקה לטורקים 200 שקיות צהובים. יואן קאלימאקי נשלח לכלא יחד עם הפטריארך היווני של קושטא. שניהם מילאו שליחויות תיווך מטעם הוזיר הגדול בקפריסין והואשמו אחר כך האשמות שוא על אי-סדרים כביכול בטיפול בקובלנות הקפריסאים. [13]. בסופו של דבר ניצל קאלימאקי מעונש מוות הודות להתערבויות של כמה בכירים בחצר העותמ'אנית ויואן הוגלה לאי היווני טנדוס בצפון הים האגאי.[14] אולם עבור זמן לא רב, באוגוסט 1752 הוחזר לתפקיד באיסטנבול.
שליט מולדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 1758 קיבל יואן תאודור מינוי מהשער העליון כשליט מולדובה במקום סקרלט גיקה. באופן מוזר, ביקש קאלימאקי מהסולטן שבטקס מינויו שלא ישתתפו השגרירים הזרים (ה"אלצ'")[15].
תואר[עריכת קוד מקור | עריכה]
Io Ioan Teodor Voevod Domn țării Moldovei יו יואן תאודור וויבוד דומְן (שליט) של ארץ מולדובה
מדיניות הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלטונו הסתמך במידה רבה על הלוגופט והרופא ממוצא יווני יורדאקה סטבראקה (סטבראקיס או סטבראקולו), שכיהן כ"באש קאופקחאיה" - שגריר מולדובה ב"שער הנשגב". הוא סייע לקאלימאקי לקנות מהטורקים את המינוי כשליט.[16] המדינה הייתה כבר מתחילת השלטון של קאלימאקי במצב משבר, בגלל פלישת הטטרים מדרום בוג'אק. הטטרים התפרעו בנסיבות מאבק פנימי שלהם על כתר הח'אנות של קרים בין אסלן גיריי, שהתמנה על ידי הסולטן, ול קרים גיריי, האהוד על ידי העם.[17] בספטמבר 1758 זרעו הטטרים הרס וחורבן באזורי לפושנה, פלצ'יו, קובורלוי, ואסלוי, טוטובה ופוטנה. תושבים רבים (כ-15,000, לפי עדות הדיפלומט הצרפתי ה ורז'ן) נחטפו כעבדים. קשישים ונכים נרצחו ללא רחמים. רק שלושה מחוזות נשארו ללא פגע. לבסוף התרצה הסולטן ומינה את קרים גיריי לח'אן.[18] בהגעתו ליאשי התקיים טקס דתי להכתרת השליט בכנסיית ניקולאיה הקדוש. בעקבות הפשרה שהושגה לגבי בחירת הח'אן של קרים, הצליח קאלימאקי להשיג את שחרור העבדים מידי הטטרים ואף החזרת חלק מהנכסים גנובים. אולם אחרי נזקי הטטרים באו הגזרות מבפנים. סטבראקה חזר לנסיכות ויישם בה, בין היתר, באמצעות שר האוצר - הויסטיירניק קונסטנטין קולגלניצ'אנו מדיניות של הכבדה רבה של עומס המסים. יחד עם סטבראקה, שתיפקד כמעין שר אוצר או אף "משנה לנסיך" (כדברי הכרוניקן ינאקה קוגלניצ'אנו, המצוטט ב[19]), ביקש השליט לחדש את המס על הבקר (וקריט văcărit) שבוטל רק שנתיים קודם לכן[20] על ידי השליט קונסטנטין רקוביצה אך המיטרופוליט יאקוב פוטניאנו שנשבע בזמנו לאסור על מס זה, לא הסכים להפר את שבועתו ופרש. יואן מינה אז במקומו את אחיו, גבריל, שכיהן קודם כמיטרופוליט בתסלוניקי, אך גם זה לא העז לתמוך במיסוי. אז המציא קאלימאקי מס חדש בשם "אז'וטורניצה" (מס "לעזרה" "ajutorniță") שהוטל על ראש כל בעל משק, מכל השכבות החברתיות, אף על הבויארים והמנזרים. נגד חרושת השמועות העוינות לשלטון נאבק השליט בעזרת צו מלכותי שאסר על "המצאת שקרים" והפצתם. אחרי שסטבראקה הכין מלכודת לכמה מהבויארים שהתנגדו להטלת המיסים, וגרם להם ליפול לידי הטטרים, זעם רב התעורר בקרב העם, לרבות האצולה. ב-18 במרץ 1759 באמצע התענית הגדולה פרץ מרד ביאשי נגד סטבראקה. לדברי ינאקה קוגלניצ'אנו, ההמון שמנה אלפי איכרים וסוחרים דרש את ראשו של היועץ יווני. המורדים הצליחו לפרוץ את שער הארמון וחדרו פנימה. סטבראקה הצליח להימלט בעור שיניו, לבוש בבגדים טורקיים, והגיע בשלום לאיסטנבול.[21][22] ב-25 בדצמבר 1759 החליט קאלימאקי על הקמת בית חולים ביאשי. באיסטנבול סוכלו בינתיים מזימות החצר של גריגורה גיקה ושל מיכאי רקוביצה ומקורבו הצרפתי, לנשו, להדיח את קאלימאקי מכס המלכות.
מדיניות החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
יואן קאלימאקי שלט, כמו שאר הנסיכים הפנרים בחסות האימפריה העות'מאנית, מה שלא מנע ממנו לעודד את המסחר הישיר עם פולין ופרוסיה. במסגרת מדיניות עידוד המסחר, העניק cab, 1760 ליהודים פריבילגיות כמו הפטור מן המס על המלח.[23]. בימי שלטונו הקצרים הורעו היחסים עם אוסטריה שהחליטה לשים מחסומים בגבולות עם מולדובה מחשש ממגפת דבר.[24] אחרי שצרפת התקרבה לאוסטריה, גם קאלימאקי התקרב לצרפת.
דת ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יואן קאלימאקי תרם תרומות למנזרים ביוון - למנזרים קסרופוטאמו ופנטלימון הקדוש (רוסיקון) בהר אתוס ולמנזר יוחנן הקדוש התאולוג באי פטמוס. ביוני 1760 הוא העמיד את מנזר "בוגדאן סאראי" בקונסטנטינופול, שהיה מקום ההארחה של שליטי הארצות הרומניות בברית האימפריה העות'מאנית, תחת חסות המנזר רוסיקון. בנו, השליט גריגורה קאלימאקי, אישר את ההחלטה ושילם את הסכום שאביו התחייב לו. חובב תרבות, קאלימאקי מימן הדפסת ספר תהלים בלייפציג והזמין גלובוסים גאוגרפיים ומפות.
סוף שלטונו והמשך חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
יואן קאלימאקי ויתר על השלטון, בנסיבות לא ברורות, ייתכן כי בגלל גילו המופלג, לטובת בנו גריגורה קאלימאקי. להבדיל משליטים אחרים באותה תקופה, זכה להיות נוכח בהכתרת בנו כשליט. נראה כי חזר לגור באיסטנבול. נפטר שם בערך כעבור 19 שנה, בסביבות שנת 1680 כשהוא בן 90. אך נסיבות מותו ומקום קבורתו אינם ידועים. גם אחיו המיטרופוליט גבריל חי חיים ארוכים ונפטר בשנת 1786 בסביבות גיל 100.[25]
היה נשוי לראליצה (ראלו) חריסוסקולאו והיו להם 4 ילדים" שתי בנות:
- סבסטיצה (נ' 1736) נישאה למיכאיל הראשון סוצו, לימים שליט ולאכיה ושליט מולדובה
- מריה (1831-1740) נישאה לאלכסנדרו הראשון מברוקורדט, לימים שליט מולדובה
ושני בנים:
- גריגורה (1769-1735), ירש מאביו את כתר נסיכות מולדובה, שלט בה פעמיים
- אלכסנדרו קאלימאקי (1821-1737), היה גם הוא לשליט נסיכות מולדובה
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Mihai Țipău Domnii fanarioți în Țările Române Editura Omonia, București 2008
אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Baron De Tott, Mémoires sur les Turcs et les Tartares, Paris 1785,
(דיפלומט צרפתי, המתאר ביקור בבית קאלימאקי, בעת כהונתו כדרגומן באיסטנבול, )1755
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Gorovei genealogia familiei Callimachi
- Ștefan S. Gorovei Contribuții la genealogia familiilor Tăutu și Callimachi, Analele științifice ale Universității "Alexandru Ioan Cuza", Istorie, tom LIX, Iași 2013
P.99-121
Budu-Ghyka, Mona; Florian Budu-Ghyka (July 2006). ";'Arbre Généalogique de la Famille Callimaki" (PDF). ghyka.com.
Alexandru Xenopol Istoria și genealogia Casei Callimachi F.Göbl Fii Bucuresci 1897
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Ștefan Gorovei ע'113-114
- ^ M."Țipău ע' 53
- ^ A.Xenopol מצטט את הכרוניקן היווני קונסטנטינוס דפונטס, ע'3
- ^ A.Xenopol ע' 8
- ^ M."Țipău ע' 53
- ^ Ștefan Gorovei ע'116 לפי ק.סיון
- ^ Mona &Florin Budu-Ghyka
- ^ A. Xenopol ע' 21, 37
- ^ M."Țipău ע' 53
- ^ לפי הכרוניקה של יואן קנטה, מצוטטת ב-A.Xenopol ע'23
- ^ A.Xenopol ע' 34
- ^ A.Xenopol ע' 34
- ^ M."Țipău ע' 53
- ^ A.Xenopol ע' 24-25
- ^ M.Țipau ע' 54
- ^ A.Xenopol ע' 38
- ^ A.Xenopol ע' 40
- ^ A.Xenopol ע' 40
- ^ A.Xenopol ע' 41
- ^ M.Țipău ע' 24
- ^ A.Xenopol ע' 44-43
- ^ M.Țipău ע' 54
- ^ Manfred Reifer, transl.Jerome Silverbusch History of Jews in Bukovina p. 6
- ^ A.Xenopol ע' 52
- ^ A.Xenopol ע'53