מריה תרזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מריה תרזה
דיוקנה של מריה תרזה עשוי מרציפן, במוזיאון המרציפן בסנטאנדרה, הונגריה

מריה תרזה (13 במאי 1717 - 29 בנובמבר 1780) הייתה אצילה מבית הבסבורג אשר הייתה ארכי-דוכסית אוסטריה ומלכת בוהמיה והונגריה משנת 1740 ועד למותה. עם בחירתו של בעלה פרנץ הראשון שטפן למשרת קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נודע כפרנץ הראשון) הייתה לקיסרית של האימפריה, אך השפעתה עלתה הלכה למעשה בהרבה על שלו. מאוחר יותר שימשה עוצרת במקביל לשלטון בנה יוזף השני. כשליטה על מרבית המדינות באירופה המרכזית, הייתה אחת הנשים החזקות והמשפיעות ביותר בתקופתה.

שלטונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריה תרזה, ארכי-דוכסית אוסטריה, נולדה בווינה ב-13 במאי 1717, ילדתו השנייה של אביה קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ואשתו אליזבת כריסטינה פון בראונשוויג-וולפנביטל. קרל השישי היה הנצר האחרון ממין זכר בבית הבסבורג, וקיווה עד אחרית ימיו כי אשתו תלד לו יורש עצר זכר, לאחר שלוש בנות ובן שמת בינקותו. ילדותה של מריה תרזה הייתה איפוא חפה מלחצים ואישיותה עוצבה בסביבתה התומכת של משפחתה. קרל השישי ציווה כבר בשנת 1713 על הסנקציה הפרגמטית, שלפיה תוכל בתו הבכורה לרשת את כסאו, אם לא יהיה לו יורש זכר. בכך ביטל את כללי הירושה שנהגו לפנים, אשר מנעו מנשים לרשת את כס אביהן. משום כך עמדה בפני מריה תרזה האפשרות לרשת את אביה עם מותו, שכן שהייתה בתו הבכורה, לאחר שאחיה הארכי-דוכס לאופולד מת בשנת לידתו, 1716.

משמת קרל השישי בשנת 1740, עמדה שאלת ירושתה את אביה בסכנה, וזאת על אף הסנקציה הפרגמטית. כתר הקיסרות נשלל מבית הבסבורג וניתן לבית ויטלסבאך, ממנו נבחר בשנת 1742 הקיסר קרל השביעי. רק בשנת 1745, עם מותו של קרל השביעי, נבחר פרנץ הראשון שטפן לקיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית, ומריה תרזה החלה להתכנות "קיסרית רומית", אף שלא הוכתרה בתואר זה מעולם. פרנץ נטה שלא להתעסק בפוליטיקה הבינלאומית, ומריה תרזה ריכזה את מירב הכוח השלטוני בידיה.

מצבה הרעוע של מריה תרזה כיורשת העצר, הביא את מלך פרוסיה פרידריך הגדול (1712-1786) לפתוח עוד בשנת מותו של קרל השישי (1740) במלחמת הירושה האוסטרית על ידי שליחת צבאו לשלזיה, שם כבש את אזורי התעשייה העיקריים של הארכידוכסות לטובת פרוסיה. אף שגם ממלכות בוואריה וצרפת פלשו לשטחה של אוסטריה, הפך פרידריך לאויבה העיקרי של מריה תרזה. מדיניות הפנים והחוץ שלה נועדה להכות את פרוסיה ולזכות שוב בשטחים שנכבשו.

מריה תרזה הכפילה את כוחו של צבא האימפריה ההבסבורגית והכבידה את נטל המסים, כדי לממן את המנגנון הממשלתי והצבאי. היא איחדה את המנגנון השלטוני של אוסטריה עם זה של בוהמיה וכך הגבירה את ריכוזיות השלטון. היא ייסדה בית משפט עליון שתפקידו היה לקיים את החוק במדינות האוסטריות, והנהיגה חוק עונשין אחיד באוסטריה - Constitutio Criminais Theresiana. בין חידושיה הנוספים - חובת ביקור בבית הספר. רפורמות אלה חיזקו את הכלכלה.

לפי עצת הקאנצלר שלה, ונצל אנטון קאוניץ, הביאה לסיום הברית עם בריטניה. תחת זאת נקשרה עתה וינה בבריתות עם רוסיה וצרפת.

בוינר נוישטט הקימה בשנת 1751 את האקדמיה הצבאית הראשונה, האקדמיה הצבאית הטרזיאנית. כן הרחיבה את הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת וינה.

לאחר שניכרה השפעתן החיובית של הרפורמות, הכינה מריה תרזה את הצבא בשנת 1756 להתקפה על פרוסיה. פרידריך הגדול הקדים אותה ופלש לארכידוכסות סקסוניה - בת ברית של אוסטריה. בכך ניתן האות לתחילתה של מלחמת שבע השנים, אשר נסתיימה בשנת 1763 בשלום הוברטוסבורג, אשר מסר את שלזיה לפרוסיה, הפעם לתמיד. לאחר המלחמה ואובדנה של שלזיה, הייתה משימתה העיקרית של מריה תרזה עתה לשמור על השלום.

משפחתה וילדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריה תרזה נישאה ב-12 בפברואר 1736 בווינה לדוכס פרנץ הראשון שטפן (פרנץ מלורן), ובכך נוסדה שושלת הבסבורג-לורן. לפי המסופר, היו אלו נישואין מאהבה, ולא נישואי נוחות. לאחר נישואיה העניקה מריה תרזה לבעלה מעמד של עוצר משני על נחלותיה באוסטריה, תוך שהיא שומרת למעשה את מרבית הכח הפוליטי בידיה שלה. לאחר מותו של בעלה, פרנץ הראשון שטפן, שינתה מריה את התנהלותה. מותו העציב אותה מאוד, ובחמש עשרה השנים שחלפו עד למותה לבשה בגדי אבלות.

מריה תרזה העמידה מספר גדול של צאצאים - שישה עשר, שחלקם מתו בגיל צעיר. כל בנותיה של מריה תרזה נקראו בשם "מריה" כשם ראשון ושם שני נוסף. הן נקראו כך על שם מריה הבתולה, שכן מריה תרזה הייתה קתולית אדוקה. למעשה, הבנות לא נקראו כלל "מריה" בחיי היום יום, אלא בשמותיהן השניים. מריה תרזה הקפידה על מעמדה המלכותי ונהגה כשליטה אבסולטית בחצר המלוכה, לא כשליטה לצד בעלה, אלא כשליטה היחידה. בעבור ילדיה היא הייתה אם שמכבדים אותה ויראים מפניה. אולם על מנת לאזן את דרישות התפקיד, ראתה מריה תרזה חשיבות רבה בשמירה על חיי משפחה תקינים, שעות במהלך היום שמוקדשות אך ורק למשפחה, ואף חופשה משפחתית בארמון לוקסנבורג פעם בשנה, שבו התנהלה המשפחה המלכותית כמשפחה לכל דבר ללא הטקסים והמסורות של חצר המלוכה. אפילו הלבוש של משפחת המלוכה היה שונה בעת חופשתם בארמון לוקסנבורג והילדים נהנו מחופשיות רבה שלא כבדרך כלל. תמונה מפורסמת של משפחת המלוכה, מריה תרזה, פרנץ שטפן וילדיהם בחדר ארוחת הבוקר בארמון, שציירה מריה כריסטינה, בתה האהובה של מריה תרזה, תלויה בארמון שנבורן לצד יצירות אמנות מוזמנות של ציירים שונים, מהווה דוגמה ליחסים החמים והקרובים בין מריה תרזה וילדיה, גם באמצעות הסצנה המוצגת בתמונה ובעיקר בגין החשיבות שניתנה ליצירה חובבנית של בתה, שקיבלה מקום של כבוד בארמון לצד ציורים מקצועיים יותר.

מריה ילדה 3 בנות עד שנולד יורש העצר, בנה הבכור יוזף השני (1741-1790), שהיה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה. אולם עד למותה, נותרה מריה תרזה הייתה עוצרת-שותפה בשלטונו. אחרי יוזף השני, נולדה בתה האהובה של מריה תרזה, היא מריה כריסטינה (היחידה שאישרה לה אימה להנשא מאהבה). מיום נישואיה ועד גיל 39, הגיל בו ילדה את בנה הצעיר ביותר, הייתה מריה תרזה עסוקה בהריונות ובלידות, וזאת במקביל למלחמות שניהלה מול אויבי אוסטריה ולשנות השלום שהגיעו לאחריהן. כמעט מיד לאחר שילדה את בנה הצעיר, החלה מריה תרזה לעסוק במטלת השידוך של ילדיה הבוגרים. כל ילדיה שהגיעו לבגרות שודכו, בהתאם לצורכי הממלכה, לבני זוג ממיטב מלכי אירופה. מריה כריסטינה, בתה הרביעית של מריה תרזה הייתה יוצאת הדופן היחידה בנישואים הפוליטיים שהיו גורלם של כל ילדיה של מריה תרזה. כולם לקחו חלק במשחק הבריתות וההסכמים הפוליטיים שניהלה על מנת לשמור על שלמות ממלכתה ועל השלום בה.

מריה תרזה ראתה את עצמה כאוטוריטה מרכזית בחיי ילדיה, היא ניהלה את חייהם ללא הרף, החליטה בעבורם למי ינשאו ואף לאחר נישואיהם וגם אם התגוררו במרחק רב ממנה הקפידה על תכתובת שבועית שבה הבהירה להם את תפקידם ומעמדם, גם אם בעקבות נישואיהם היה שווה לשלה. את בנה, יוזף השני, יורש העצר, היא השיאה לאיזבלה נסיכת פארמה. לאחר מותה היא לחצה עליו להנשא בשנית, למריה יוספה נסיכת בוואריה. נישואים אלה ארכו רק שנתיים, שכן מריה יוספה חלתה באבעבועות שחורות ומתה. מריה תרזה שהגיעה לבקרה במיטת חוליה, חלתה אף היא, אך החלימה. לאחר מותה של כלתה לחצה מריה תרזה על בתה בת ה-16, שגם היא נקראה מריה יוספה, לבוא עימה לביקור אבלים בקבר הטרי. הנסיכה הצעירה נדבקה כתוצאה מהביקור באבעבועות שחורות, אך היא, בניגוד למריה תרזה, לא הבריאה ומתה ממחלתה. מריה תרזה האשימה את עצמה עד יום מותה בגורלה של בתה. בתה הצעירה ביותר של מריה תרזה הייתה מארי אנטואנט אשר בעודה ילדה הוסדרו נישואיה ללואי, יורש העצר הצרפתי, אשר הוכתר מאוחר יותר כמלך לואי השישה עשר. חלופת המכתבים בין מריה תרזה ומארי אנטואנט ידועה בציטוטי הביקורת הרבים שהעבירה מריה תרזה למארי אנטואנט במכתביה וכללו הנחיות התנהגות ואף עצות כיצד לגרום לבעלה, לואי ה-16, להתעניין בה ולהכניסה להריון. את בנה ליאופולד ביקרה בשל היותו קר באישיותו, היא התנגדה לפעילותה הפוליטית של בתה, מריה קרולינה, על פרדיננד היא אמרה כי הוא אינו מאורגן דיו ואת מריה אמליה ביקרה על היותה מתנשאת ושאינה שולטת היטב בשפה הצרפתית. מריה כריסטינה הייתה היחידה שלא סבלה ממילותיה הביקורתיות של אימה, שככל הנראה ראתה בה את בתה האהובה ביותר. מריה כריסטינה לא רק נישאה מאהבה, אלא אף התגוררה בתחומי אוסטריה בנחלה שסיפקה מריה תרזה לה ולבעלה, ושאותה ביקרה תכופות. אכזבתה העיקרית של מריה תרזה מילדיה הייתה כי הם לא העניקו לה את כמות הנכדים לה ציפתה, ואף מריה כריסטינה לא צלחה במשימה זו ולא העניקה לאימה נכדים. מריה תרזה צוטטה באמרה כי נתיניה הם ילדיה הראשונים ובהתאם לכך אף פעלה. תפקידם החשוב ביותר של ילדיה היה לחזק את הבריתות המלכותיות באמצעות קשרי נישואים. ציטוט מפורסם אחר של מריה תרזה: "שאומות אחרות ילחמו, את, אוסטריה, הינשאי."‏[1]. קשרי הנישואים היו הפתרון המועדף של מריה תרזה לצורך הסכמים פוליטיים, על רקע קולות המלחמה באירופה.


שם תאריך לידה תאריך פטירה הערות
הארכידוכסית מריה אליזבת 5 בפברואר 1737 6 ביוני 1740 מתה בילדותה
הארכידוכסית מריה אנה 6 באוקטובר 1738 19 בנובמבר 1789 לא נישאה
הארכידוכסית מריה קרולינה 12 ביוני 1740 25 בינואר 1741 מתה בינקותה
יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה 13 במרץ 1741 20 בפברואר 1790 עלה לשלטון באופן רשמי לאחר מות אביו פרנץ הראשון, אך בפועל פעל באופן עצמאי רק לאחר מותה של אמו בשנת 1780. נישא תחילה לאיזבלה, נסיכת פארמה ולאחר מותה למריה יוספה, נסיכת בוואריה
הארכידוכסית מריה כריסטינה 13 במאי 1742 24 ביוני 1798 נישאה לאלברט, נסיך סקסוניה, דוכס טסכן
הארכידוכסית מריה אליזבת 13 באוגוסט 1743 22 בספטמבר 1808 לא נישאה
הארכידוכס קרל יוזף 1 בפברואר 1745 18 בינואר 1761 נפטר מאבעבועות שחורות לפני שהגיע לגיל 16
הארכידוכסית מריה אמליה 26 בפברואר 1746 9 ביוני 1804 נישאה לפרננדו, דוכס פארמה
לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה 5 במאי 1747 1 במרץ 1792 ירש את אחיו בתפקיד הקיסר. נישא למריה לואיזה, נסיכת ספרד, בתו של המלך קרלוס השלישי
הארכידוכסית מריה קרולינה 17 בספטמבר 1748 17 בספטמבר 1748 נפטרה דקות ספורות לאחר לידתה
הארכידוכסית מריה יוהאנה 4 בפברואר 1750 23 בדצמבר 1762 נפטרה מאבעבועות שחורות בגיל 12
הארכידוכסית מריה יוספה 19 במרץ 1751 15 באוקטובר 1767 נפטרה מאבעבועות שחורות בגיל 16
הארכידוכסית מריה קרולינה 13 באוגוסט 1752 7 בספטמבר 1814 נישאה לפרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות
הארכידוכס פרדיננד 1 ביוני 1754 24 בדצמבר 1806 נישא למריה ביאטריס ד'אסטה, דוכסית מסה
הארכידוכסית מריה אנטוניה (מארי אנטואנט) 2 בנובמבר 1755 16 באוקטובר 1793 נישאה ללואי, יורש העצר הצרפתי, אשר הוכתר מאוחר יותר כמלך לואי השישה עשר. הוצאה להורג במהלך המהפכה הצרפתית
הארכידוכס פרנץ מקסימיליאן 8 בנובמבר 1756 27 ביולי 1801 הארכיבישוף של קולוגן

יחסה ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריה תרזה

מריה תרזה נחשבה לקתולית קנאית ובמדיניותה נהגה להפלות יהודים וישועים. יוצאים מן הכלל היו היהודים הספרדים שהיו בעלי נתינות של האימפריה העות'מאנית וניתן להם חופש רב יותר משום שנהנו מהחסות של הסולטאן.

בשנת 1740 בעת שקיבלה לידיה מריה תרזה, בין שלל תאריה, גם את תואר מלכת הונגריה, דרשה היא מיהודיה, להעלות מס בסך; 50,000 פלארין לשנה. זאת למרות, שעל פי החוק בהונגריה היה על היהודים לשלם רק מס סמלי, שהוטל עליהם על ידי מלכיה הקודמים. היהודים זעקו חמס, ולאחר ויכוחים רבים, התפשרה המלכה על הנחה למשך חמש שנים משנת 1746 ועד 1751 בהן ישולמו 20,000 פלארין לשנה, "בלבד". אולם עם תום ההסכם, הגדילה המלכה את סך המס השנתי והוא הלך ותפח, עד שבשנת 1778 נדרשו יהודי הונגריה לשלם 80,000 פלארין לשנה.

בשנת 1744, ערכו המוני פראג שבבוהמיה (כיום בירת צ'כיה), פרעות כנגד היהודים, בגיבויים וסיועם של חייליה הקרואטים של מריה תרזה, שנשאה אף את כתר מלכת בוהמיה. הסיבה ה"רשמית" למהומות, הייתה אשמת שווא של שיתוף פעולה עם הצבא הפרוסי שהיה אז בעיצומה של מלחמת הירושה האוסטרית נגד הקיסרית. הקהילה היהודית של פראג מנתה אז קרוב ל-20,000 איש (כ-30% מהאוכלוסייה) והייתה מבין הגדולות בזמנה באירופה. במהלך הפרעות פירסמה מריה תרזה צו מלכותי שגזר גירוש מיידי על יהודי פראג ויהודי בודה שבהונגריה, על נשיהם וטפם. בחודש ינואר של שנת 1745, בעיצומו של החורף העז, הוכרחו היהודים לעזוב את פראג ובודה, להתרחק ממרכזי הערים הראשיות ולהגר ליישובים כפריים קטנים בבוהמיה והונגריה. במשך שלוש שנים, שממו פראג ובודה מיהודים.

במהלך אותן השנים, פנו המגורשים אל הנגיד היהודי יהודה ברוך, בנקאי הארמון של הסולטאן הטורקי מהמוט הראשון, וביקשו ממנו שיפעל עבורם לקבלת אזרחות עות'מאנית. לשאלת הסולטאן מדוע חפצים כל כך הרבה יהודים להגר לארצו, סיפר הבנקאי שלו על גירושם של היהודים. הסולטאן אוהב היהודים שלח אולטימטום למלכה. המלכה שהייתה מסובכת בלאו הכי במלחמה קשה, נרתעה מהאיום ועם תום המלחמה (בשנת 1748) מיהרה להשיב את המגורשים לבתיהם, לאחר שחייבה אותם לשלם קנס הגון. מריה תרזה התנצלה לפני הסולטאן וטענה כי "נפלה אי הבנה"‏[2].

במטרה ליצור טשטוש בייחודיות היהודית ולשנות את אורח החיים היהודי, הוציאה מריה תרזה בשנת 1777 את קובץ "החוקים להסדרת החינוך היהודי" (Ratio Educationis, Systemaatica Gentis Judeaorum Regulatio), מסמך זה הגדיר בחוק את החיוב של הקמת בתי ספר יהודיים בהם יוענק ידע חילוני ויושם דגש על כלכלה, תרבות אירופאית וידע טכני, על חשבון לימודי היהדות וזניחת מנהגים והנהגות שונות המייחדות את היהודים. אולם החוק לא מומש עד החלת האמנציפציה על ידי בנה יוזף השני, בכתב הסובלנות שפרסם לאחר מותה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Antonia Fraser, Marie Antoinette, Phoenix, 2001
  2. ^ תמירה צדקיהו-חסון, השולטאנים העות'מאנים, באתר "טריפי"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]