כריסטיאן וולף (פילוסוף)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריסטיאן וולף

כריסטיאן וולףגרמנית: Christian Wolff נודע גם כ-Wolfius; ‏ 24 בינואר 16799 באפריל 1754) היה פילוסוף ומתמטיקאי גרמני. נחשב לבכיר הפילוסופים בגרמניה בתקופה שבין גוטפריד לייבניץ לעמנואל קאנט. וולף, אשר היה נציג מובהק של הנאורות הרציונליסטית בגרמניה, היה מהראשונים שכתבו פילוסופיה בשפה הגרמנית ולא בשפה הלטינית (אם כי פרסם גם בשפה זו).

רקע משפחתי ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא נולד בעיר ברסלאו, אשר הייתה אז בפרוסיה. הוא למד באוניברסיטת יינה פילוסופיה, פיזיקה ומתמטיקה. בשנת 1703 קיבל דיפלומת Privatdozent, המקבילה לדוקטורט, באוניברסיטת לייפציג שם הרצה עד שנת 1706. אחר כך מונה לפרופסור למתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטת האלה, אולם בדעותיו הרציונליסטיות הקיצוניות הרבה להתנגח עם המיסטיקה הפייטיסטית של מייסדי האוניברסיטה, עד שבשנת 1723 סולק מתפקידו בה, והוגלה מפרוסיה בידי פרידריך וילהלם הראשון.

בשנת 1740, כשפרידריך השני ירש את כסאו של אביו, הוחזר וולף אל הקתדרה שלו בהאלה. השקפותיו של וולף, חסיד הרציונליזם המוחלט, שהטיף לחופש האמונה הדתית כיון שהיא לא תאמה לתפיסת העולם והמדינה שלו, התאימו לצרכיו ולדעותיו של פרידריך השני, "המלך הפילוסוף".

לאחר מותו גישתו הפילוסופית, אשר חסידיה כונו הוולפים (Wolffians), הפכה להיות הגישה הדומיננטית בגרמניה עד להופעות של עמנואל קאנט.

העובדה שפרסם את מרבית עבודותיו בשפה הגרמנית עזרו להפוך אותה לשפת כתיבה לגיטימית, כאשר באותה תקופה היה נהוג לכתוב הגות בשפה הלטינית.

פילוסופיה והגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולף הושפע מאוד מלייבניץ, ולכן נוהגים להתייחס לגישתם המשותפת הזרם הלייבניציאני-וולפיאני.

וולף הצליח להציג את שיטתו של לייבניץ באופן שיטתי ומשכנע. הפילוסוף הגרמני אדמונד הוסרל כותב על דרך זו "דרך החשיבה של הרציונליזם הבתר־קארטזיאני, שמשלימו הגדול היה לייבניץ, ושזכה להצגתו השיטתית, כעין ספר לימוד, ולצורתו היעילה ובוודאי המשכנעת ביותר מידי כריסטיאן וולף" (משבר המדעים האירופיים והפנומנולוגיה הטרנסצנדנטלית).

וולף שאף ליצור משנה המקיפה את כל ענפי המדע והפילוסופיה, ולשם כך יצר יצירה גדולה, בת 24 כרכים, העוסקת בלוגיקה, אונטולוגיה, קוסמולוגיה, פסיכולוגיה נסיונית, תאולוגיה טבעית, אתיקה, פוליטיקה, כלכלה, ואף מתמטיקה ומדעי הפיזיקה, למעט תחום האסתטיקה שפותח על ידי תלמידו, אלכסנדר גוטליב באומגרטן. בכך העמיד וולף מערכת מסועפת יותר משל לייבניץ, אך גם עקבית מאוד ובעלת בהירות מושלמת, ולכן זכתה לפופולריות רבה. הרעיון השולט במערכת הזאת הוא שניתן לבסס את הידע על התבונה הטהורה, השולטת בכל, ולא ייתכן שניסוי אמפירי כלשהו יעלה תוצאות מנוגדות. התפקיד היחיד של הניסיון הוא לחזק את המסקנה הרציונלית.

שיטתיות זו בהצגת משנתו של לייבניץ הטביעה את חותמה על כל "המאה של המונאדות",‏[1] והשפיעה רבות, בין היתר, על משה מנדלסון שחלק נכבד מחיבוריו מוקדש לשאלות מטפיזיות ולבעיות אסתטיות הנגזרות מהפילוסופיה הרציונליסטית מבית מדרשם של לייבניץ וכריסטיאן וולף. גם ההוכחה של לייבניץ לקיומו של האל, כפי שנוסחה על ידי וולף, אומצה על ידי מנדלסון, ועובדה זו הוצגה על ידי שלמה מימון כחוסר יושרה מצידו של מנדלסון, הדבק בעקשנות בהוכחות ארכאיות גם אחרי שקאנט הפריך אותן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה, עמ' 45