עמנואל קאנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוח וויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
עמנואל קאנט
Immanuel Kant (painted portrait).jpg
תאריך לידה 22 באפריל 1724
תאריך פטירה 12 בפברואר 1804 (בגיל 79)
זרם אידאליזם טרנסצנדנטלי, דאונטולוגיה, הנאורות.
תחומי עניין תורת ההכרה, אתיקה, מטאפיזיקה, אסתטיקה.
הושפע מ אפלטון, אריסטו, אפיקורוס, סקסטוס אמפיריקוס, אבן טופייל, אל-ע'זאלי, פרנסיס האצ'סון, מישל דה מונטן, פיתגורס, ניקולה מלבראנש, אייזק ניוטון, רנה דקארט, דייוויד יום, גוטפריד לייבניץ, ברוך שפינוזה, ג'ון לוק, ז'אן-ז'אק רוסו ג'ורג' ברקלי.
השפיע על יוהאן פיכטה, פרידריך שלינג, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, פרידריך היינריך יעקובי, שילר, ארתור שופנהאואר, פרידריך ניטשה, פרייס, מאך, הילברט, פואנקרה, חנה ארנדט, מקס ובר, אנרי ברגסון, לודוויג ויטגנשטיין, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר, ז'אן-פול סארטר, מישל פוקו, ג'ון רולס, רוברט נוזיק, ישעיהו ליבוביץ ורבים אחרים.
עמנואל קאנט
Immanuel Kant
אנשים
ג'ורג' ברקלירנה דקארטיוהאן גוטליב פיכטהפרידריך היינריך יעקוביגיאורג וילהלם פרידריך הגלדוד יוםארתור שופנהאוארברוך שפינוזה
עבודות חשובות
ביקורת התבונה הטהורהההקדמותמהי נאורות?הנחת יסוד למטפיזיקה של המידותביקורת התבונה המעשיתביקורת כוח השיפוטהדת בגבולות התבונה בלבדמטפיזיקה של המידות
קאנטיאניזם ואתיקה קאנטיאנית
אידאליזם טרנסצנדנטליפילוסופיה ביקורתיתסכמהאפריורי ואפוסטריורימנתח ומרכיבנואומנהקטגוריותהצו הקטגוריצו היפותטי"ממלכת התכליות"פילוסופיה פוליטית
נושאים קרובים
אידאליזם גרמנינאו-קאנטיאניזם

עמנואל קאנט (גרמנית: Immanuel Kant;‏ 22 באפריל 1724 - 12 בפברואר 1804) היה פילוסוף פרוסי. מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמנואל קאנט נולד בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום קלינינגרד שברוסיה), רביעי למשפחה בת 11 ילדים. אביו היה ממוצא סקוטי, מתקין אוכפים במקצועו.

בשנת 1740 החל ללמוד תאולוגיה באוניברסיטה של קניגסברג, אך עד מהרה נמשך לפיזיקה ומתמטיקה ואף כתב ספר על בעיות הקינטיקה. לבסוף שילב את הראות מרחיקת הלכת של הפילוסופיה עם הרציונליות חסרת הפשרות של המדעים המדויקים. אביו נפטר בשנת 1746 ובשנת 1748 סיים קאנט את לימודיו באוניברסיטה של קניגסברג ושימש למשך שנים אחדות כמורה פרטי אצל משפחות האצולה בסביבה. בשנת 1749 התפרסם ספרו הראשון Gedanken von der wahren Schätzung der lebendigen Kräfte. (מחשבות על ההערכה האמיתית של הכוחות החיים).

בשנת 1755 קיבל את הדרגה האקדמית magister מאוניברסיטה של קניגסברג וכאקדמיים מתחילים רבים, עבד כמרצה ללא תשלום מהאוניברסיטה, אלא קיבל תשלום ישירות מהתלמידים שנכחו בהרצאות שלו. בשנת 1770 נתמנה לראש הקתדרה בלוגיקה ובפיזיקה, ושימש גם כרקטור האוניברסיטה אחרי כן.

במכתב משנת 1772 לתלמידו-חברו היהודי מרקוס הרץ, שנחשב היום לתעודה ההיסטורית החשובה ביותר להתחקות אחר היווצרות השיטה הפילוסופית של קאנט, מביע הפילוסוף את התקווה, שיסיים את ספרו הבא במשך שלושה חודשים. בסופו של דבר, כתיבת הספר נסתיימה רק לאחר תשע שנים (1781), והוא נקרא "ביקורת התבונה הטהורה". ספר זה נחשב ליסודי ביותר בין ספריו של קאנט, וגם לקשה ביותר להבנה. הן משום המשנה החדשה שקאנט הציע בספר, הן בשל צורת הכתיבה המורכבת, והן בשל הניסיון להציג את כל השקפת העולם של קאנט בספר אחד. את אותה השקפת עולם הוא הציג גם בספריו האחרים, ורשימתם בסוף ערך זה.

בשנותיו האחרונות התעמת לא אחת עם השלטונות שניסו למנוע ממנו לפרסם את דיעותיו בענייני דת, משום שראו בהם זלזול ופגיעה בכתבי הקודש. בתחילה נכנע להם קאנט, אך לאחר זמן מה, שב לעסוק בנושא ביתר שאת, בעיקר בפרסום הספר הפולמוסי "ריב הפקולטות" ב-1798.

בשנת 1796 פרש קאנט מן ההוראה. הוא נפטר ב-12 בפברואר 1804. את ספרו האחרון לא הספיק לסיים. מילותיו האחרונות היו "טוב הדבר". הוא הובא לקבורה ב-28 בפברואר.

קאנט מעולם לא עזב את סביבת עיר הולדתו ואף על פי כן קנה לעצמו ידיעות מקיפות על המציאות של העולם והארצות השונות. הוא היה ידוע כקפדן ודייקן מאוד והאגדה מספרת שתושבי עירו היו מכוונים את שעוניהם לפי פעולותיו של קאנט במשך היום, משום שמעולם לא שינה את הרגליו ונהג לעשות כל דבר באותה שעה בדיוק, יום אחר יום בחייו. תלמידיו באוניברסיטה, סיפרו בכל זאת, על דמות מעט רעננה יותר, והעידו על מידת ההומור הנפלאה שניחן בה בעת שנשא בפניהם את הרצאותיו. קאנט נטה להרצות אף על נושאים שונים שאינם בתחום התמחותו. הרצאות אלו משכו קהל שומעים רב שנהנה מסיפורים על ארצות אקזוטיות ומקומות רחוקים. קאנט עצמו היה ידוע בקומתו הנמוכה ובראשו גדול המידות. לקאנט היו מספר מנהגים מיוחדים דוגמת קשירת גרביו בריתמות אל חגורת מכנסיו. בנוסף הוא נהג לפנות מפעם לפעם לתחנת המשטרה המקומית על מנת לברר אם פרצה מגפה באזור, דבר היכול להשפיע על בריאותו.

תורתו הפילוסופית של קאנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "ביקורת התבונה הטהורה" טוען קאנט:

Cquote2.svg

כל עניינה של תבונתי (העניין הספקולאטיבי וכן העניין המעשי) מצטרף לידי שלוש שאלות אלו:

  1. מה אני יכול לדעת?
  2. מה אני רשאי לעשות?
  3. למה אני רשאי לקוות?
Cquote3.svg

לטענתו, אלו הן שלוש השאלות הבסיסיות שאותן מנסה התבונה האנושית לפתור. השאלה הראשונה היא מתחום תורת ההכרה ותפקידה לתחום בגבול את הידע האנושי (את המתמטיקה, את המדע ואת המטאפיזיקה). קאנט התיימר לענות על שאלה זו בספרו "ביקורת התבונה הטהורה". השאלה השנייה היא שאלה מתחום תורת המידות (אתיקה). כדי לענות על שאלה זו ינסה קאנט לחפש ציווי מוסרי מטאפיזי הכרחי המורה לי כיצד אני מוכרח לנהוג (וכך להיות חופשי, לטענת קאנט). את שאלה זו התיימר קאנט לפתור בספרו "ביקורת התבונה המעשית". השאלה השלישית למעשה שואלת "אם אני עושה את שעלי לעשות - למה אני רשאי לקוות?", מה עושה אותי מאושר? מה נראה בעיניי כחיובי? זוהי שאלה מהתחום האסתטי, היא שואלת מה למעשה עומד מאחורי השיפוט האסתטי (משפטי הטעם הטהור). על שאלה זו מתיימר קאנט לענות בספרו "ביקורת כוח השיפוט".

קאנט ותורת הידיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להבין את עמדתו של קאנט בשאלה "מה אני יכול לדעת?" יש להבין את הרקע שקדם לעבודתו. בתקופה שלפני קאנט, הדעות בפילוסופיה של הידיעה התחלקו בין שתי אסכולות: רציונליזם ואמפיריציזם.

רציונליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסכולה הראשונה גרסה, שכל הידע האנושי מקורו בשכל והוא ידע אפריורי – דהיינו, ידע מראש. הנפש, לדעתם, יודעת מראש דברים על העולם. דוגמה אחת לידע כזה היא 'הקוגיטו' של רנה דקארט. העובדה שבלא כל התבססות בניסיון, יכול דקארט לומר 'אני קיים', מתוך עצם העובדה שהוא חושב ומטיל ספק. מלבד דקארט שייכים לאסכולה זו גם ברוך שפינוזה, וילהלם גוטפריד לייבניץ ואחרים.

אמפיריציזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסכולה השנייה גרסה שמקור הידע האנושי הוא בניסיון החושי, והוא ידע אפוסטריורי – כלומר, לאחר מעשה. אסכולה זו שמה דגש, בין השאר, על המתודה המדעית (המבוססת על ניסיון) ועל ההנחה כי הנפש היא "לוח ריק" והיא לומדת על האידאות שבחוץ רק מתוך ניסיון מצטבר. בין המוכרים באסכולה זו הם ג'ון לוק, ג'ורג' ברקלי ודייוויד יום, ולאחר תקופתו של קאנט: ג'ון סטיוארט מיל וברטראנד ראסל.

משפטים מרכיבים-אפריורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאנט בחן את המשפטים שאנשים רגילים לומר או לחשוב אותם וסיווג אותם לפי שתי חלוקות:

  1. משפטים מנתחים ומשפטים מרכיבים.
  2. משפטים אפריוריים ומשפטים אפוסטריוריים.

כל המשפטים בנויים מהצורה: "X הוא Y", כאשר X הוא הנושא של המשפט, או המושג שעליו מדברים ו-Y הוא הנשוא של המשפט, כלומר מה שיש לנו לומר על X.

משפט מנתח (אנליטי) זה משפט שאומר על המושג דבר שכלול בו מעצם הגדרתו. לדוגמה: "כלב הוא בעל-חיים". תפקידם של המשפטים המנתחים הוא להדגיש דברים שעד-כה לא שמנו לב אליהם. למשפט מנתח ניתן לקרוא גם משפט מסביר.

משפט מרכיב (סינתטי) זה משפט שאומר על המושג דבר שלא היה כלול בו מלפני-כן. לדוגמה: "הבית הוא ירוק" - כל המרכיבים הכלולים במושג "בית" אינם כוללים בתוכם את המושא של "צבע-ירוק", והמשפט שאמרתי, הוא זה שיצר הרכבה בין המושג של הבית לתכונת הצבע-הירוק. למשפט מרכיב ניתן לקרוא גם משפט מרחיב.

משפט אפוסטריורי הוא משפט הנובע מתוך נסיון-החושים. משפט אפריורי הוא לא נובע מנסיון-החושים.

כל המשפטים המנתחים הם אפריוריים, שהרי משפטים אלו הם הכרחיים מתוך הגדרת המושג שעליו הם מדברים, ואין צורך בנסיון-החושים כדי לאמת או לשלול אותם.

קאנט התעניין בעיקר במשפטים המרכיבים, מפני שהם אומרים על המושג דברים חדשים שלא ידענו אותם מלפני-כן. כאשר אנו מנסחים עובדות שנחשפנו אליהן באמצעות נסיון-החושים, אנו יוצרים משפטים מרכיבים. אך הטענה המעניינת של קאנט היא, שלפעמים אנו יוצרים משפטים מרכיבים מבלי להיעזר בנסיון-החושים, כלומר אנו יוצרים משפטים מרכיבים-אפריורי.

הכי קל למצוא משפטים כאלו באקסיומות של הגאומטריה. נתבונן במשפטים: "הקו הישר העובר בין שתי נקודות הוא הקו הקצר ביותר המחבר ביניהן"; "לחלל ישנם שלושה ממדים". משפטים אלו מרחיבים את הנושא מעבר לתחום הגדרתו, ולמרות זאת אנו אומרים אותם מתוך ודאות מוחלטת ומבלי לערוך ניסיונות מקדימים. קאנט טען שמשפטים מרכיבים אפריורי קיימים גם בתחומים נוספים. לדוגמה, המשפט "לכל מאורע יש סיבה", שהוא בסיס לכל תאוריה פיזיקלית (לפחות בפיזיקה הקלאסית - זאת שהייתה ידועה לקאנט), הוא גם לדעת קאנט, משפט מרכיב אפריורי.

קיומם של משפטים מרכיבים-אפריורי מהווה הוכחה לכך שההכרה שלנו לא מורכבת רק ממה שמתגלה לנו באמצעות החושים. כי כיצד אנו יכולים להצהיר על משפטים מרכיבים מבלי לערוך ניסוי מקדים? ועוד יותר מכך - מניין לנו הוודאות המוחלטת של המשפטים הללו? המסקנה של קאנט היא שלהכרה האנושית יש תבניות מולדות, שרק דרכן היא יכולה להכיר את העולם שמחוצה לה.

עמדת קאנט - המהפכה הקופרניקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדתו המהפכנית של קאנט הציבה את מבנה המחשבה האישי כגורם מרכזי בידע על העולם. גם הרציונליסטים וגם האמפיריציסטים, טען קאנט, טעו טעויות מסוימות כשדנו במבנה הידיעה. לדקארט, ששאף להוכיח את קיומם של העצמים מחוץ לו על בסיס העובדה שהוא קיים ושישנו אלוהים מחוץ לו אשר אינו מרמה אותו, אומר קאנט שהידע על עצמים מבחוץ אינו יכול להתבסס על מסקנה מדבר חיצוני. עצם הטענה שישנו 'אני' קיים כוללת בתוכה את הטענה כי ישנם עצמים בחוץ אשר אני נפרד מהם, ואפשר לומר שהיא שקולה לה לוגית. במלים אחרות, קאנט טוען שדקארט ניסה להוכיח באופן לוגי את מה שהניח מראש. מסקנתו של קאנט לגבי הרציונליסטים היא שהם הצליחו לדון במבנה האידאות כפי שהם בתבונתנו לבדן, אך לא לדון באמיתות מטאפיזיות של העולם, אשר תבונתנו לוקחת בו חלק. על מנת לעשות זאת, טוען קאנט, יש להבין יותר טוב את היחס בין התבונה לבין העולם (על כך ראו בהמשך הערך).

קאנט הציג תשובה דומה גם לאמפריציסטים. קאנט טען שכשדנים בניסיון כגורם הידע האנושי, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאותו ידע מעוצב באופן התואם את תבונת המתבונן. חקירת העולם בחוץ, אומר קאנט, היא גם חקירה של התבונה עצמה. הרצון ללמוד מנסיון תלוי, מעצם מהותו, בהנחה כי אנו נתקלים באובייקטים ברורים, בעלי זהות ובעלי התנהגות הניתנת לניבוי. הנחה זו, כפי שמראה יום כאשר הוא מדבר על בעיית האינדוקציה, מתבססת על מספר מוגבל של מקרים והיא אינה בסיס וודאי לידיעה.

קאנט בעצמו השווה, במבוא למהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה, בין עמדתו המהפכנית לבין המהפכה הקופרניקאית. בתקופה שלפני קופרניקוס, מרבית בני האדם חשבו שהשמש ושאר הכוכבים נעים סביב כדור הארץ. קופרניקוס טען שכדור הארץ הוא זה שמסתובב סביב צירו וסביב השמש. זהו גם המהפך של קאנט - עד כה, נטו כולם לחשוב שההכרה היא זאת שצריכה לכוון את מושגיה לפי המושאים החיצוניים. קאנט מציע לזנוח את ההנחה הזאת, ולומר במידה מסוימת את ההפך: המושאים החיצוניים נתפסים בחשיבתנו רק באמצעות חוקים של ההכרה, שאינם נובעים מן הנסיון. כמו האמפירציסטים, הוא טוען שמרבית ידיעתנו מקורה בניסיון, אך עצם השימוש בניסיון מותנה במבנה הידיעה שלנו ובדרך בה אנו מסוגלים לתפוס דברים. עוד דרך אחת להסביר את עמדתו של קאנט היא המשלת מבנה הידיעה למשקפיים בצבע מסוים, אשר לא ניתן להורידם. מצד אחד, הידע מגיע מחוץ לנו, באמצעות הקלט של החושים. אך מצד שני, הוא 'צבוע' ולא ניתן לתאר את העולם אלא מגבולות הצבע של משקפינו.

לדעת קאנט, ישנן צורות נתונות, שרק דרכן אנו מקבלים את כל התחושות שלנו. צורות אלו הן החלל והזמן. החלל והזמן אינם תכונות של הגופים החיצוניים לנו, אלא הם מושגים המצויים בתוכנו, ללא קשר לניסיון כלשהו. בנוסף, ישנן קטגוריות ידיעה ברורות שההבנה האנושית משתמשת בהן באופן קבוע בשיפוט העולם. הקטגוריות קשורות לכמות אובייקט (כמו אחדות וריבוי), לאיכותו (כמו ממשות או שלילה), למודאליות שלו (שהיא שיקוף של יכולת, של הכרח ואפשרות) וליחסים בינו לבין אובייקטים אחרים (כמו עצמיות, חומריות, תלות וסיבתיות). אלו, לדעת קאנט, המושגים שמשמשים אותנו כשאנו מנתחים תופעות בעולם, ולא ניתן לתאר את העולם אלא באמצעות קטגוריות אלה.

הדבר-כשהוא-לעצמו ועולם-התופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאנט הציג, בעיקר במהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה, הבחנה בין חלקים שונים של העולם כדי להסביר מהם גבולות התבונה האנושית בראייתו.

קאנט מוכיח שיש הבדלה בין עולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (מכונה גם "עולם התופעות") לבין הדבר-כשהוא-לעצמו. בעוד שעולם התופעות הוא העולם אותו אנו חווים, באמצעות חושינו, אל הדבר-כשהוא-לעצמו אין לנו גישה ישירה, ואין דרך לחקור אותו באופן ישיר. עם זאת, קאנט מדגיש שעולם התופעות אינו מנותק מהדבר-כשהוא-לעצמו, אלא יש ביניהם קשר מסוים, אשר חוקרי תורת קאנט נחלקו במהותו. הדבר-כשהוא-לעצמו הוא דבר שאין אנו יכולים לתפוס בשכלנו (כפי שהציעו אפלטון, שפינוזה ולייבניץ), אך הוא עדיין קיים ומהווה את המקור לעולם התופעות. קאנט טוען כי גבול המחקר שלנו נמצא בעולם התופעות בלבד. אנו יכולים באמצעות המתודה המדעית לחקור את המסגרת בה פועל עולם התופעות, כפי שהחל המדע לעשות כבר בתקופת קאנט. אנו יכולים לדון בקטגוריות שתבונתנו מניחה מראש על עולם התופעות כאילו היו מהותו, כפי שקאנט עושה. אין אנו יכולים, חוזר ומדגיש קאנט, לחקור באופן מהותי את הדבר-כשהוא-לעצמו.

חלק זה במשנתו של קאנט הוא מהשנויים ביותר במחלוקת, והוא זכה לפירושים שונים, אשר הבליטו פן מסוים בתורתו על מנת לגבש תפיסה אפיסטמולוגית שונה.

קאנט ותורת המידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של קאנט בתורת המידות נחשבת למשפיעה ומקיפה לפחות כמו עבודתו בתורת ההכרה. רבים מהפילוסופים הגדולים שלאחר קאנט הציגו את רעיונותיהם כפרשנות מורחבת לשיטתו, ואין כיום הסכמה ברורה לגבי טיב הפרשנויות לו.

הצו הקטגורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצו הקטגורי

מוסכם על פי רוב הפרשנים כי האתיקה הקאנטיאנית מבוססת על רעיון החובה ועל מושג 'הצו הקטגורי' ("הציווי המוחלט", בלעז: "האימפרטיב הקטיגורי"). הצו הקטגורי דורש שהעקרון שנובע מפעולת האדם יהיה עקרון מנחה לכל "יש ראציונאלי", לכל אדם היכול לנהוג בתבונה. הצו דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו:

Cquote2.svg

"עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי"

Cquote3.svg

יש לשים לב במיוחד למשמעות הצירוף "תוכל לרצות". אין הכוונה כאן ל"האם היית רוצה שפעולה זו תהפך לחוק כללי?" אלא ל"האם ניתן בכלל לרצות את שפעולה זו תהא חוק כללי בד בבד עם רצוני לבצע את הפעולה?". כלומר, יש כאן דרישה פורמלית שלא תהיה סתירה בין רציית הפעולה להפיכתה לחוק כללי.

דוגמה: קאנט שאל את עצמו האם ניתן מוסרית להפר הבטחות. הצו הקטגורי קובע שבכדי שפעולה (הפרת הבטחה) תוכל להיות מותרת מוסרית עליה לחפוף לוגית את הפיכתה לחוק כללי. החוק הכללי במקרה זה יהיה: "ניתן להפר הבטחות". בנקודה זו טוען קאנט: לפני הפיכת הפעולה לחוק כללי, ההגדרה להבטחה הייתה "אמירה שמחויבים לקיים". דרך הגדרה זו מקבל המושג "הפרת הבטחה" תוכן כלשהו. לעומת זאת, כאשר הכרת בחוק "ניתן להפר הבטחות" כחוק כללי שינית למעשה את הגדרת ההבטחה ל-"אימרה שניתן לקיים וניתן גם לא לקיים". בצורה זו, אומר קאנט, המושג "הפרת הבטחה" מאבד ממשמעותו והופך ריק (כיצד ניתן "להפר" הבטחה בעלת הגדרה שכזאת?). כך מתקבלת סתירה בין הפעולה "הפרת הבטחה" לבין החוק הכללי הנגזר ממנה. לכן, יסכם קאנט, דרישה זו בהכרח אינה מוסרית כי אינה עומדת בתנאי ה"כלליות" ולכן חובה לקיים הבטחות.

(עבור מקבילה מודרנית של הצו השווה עם רעיון "מסך הבערות" של ג'ון רולס ובייחוד רעיון "המצב המקורי" (Original Position) בכתביהם של רולס ורוסו).

נוסח זה של הצו הקטגורי (שכונה נוסח "החוק הכללי") הוא רק אחד מחמישה נוסחים שהציע קאנט לצו זה. הנוסחים הנוספים שטבע קאנט לציוויו כונו "חוק הטבע", "האוטונומיה", "האדם כתכלית" ו"ממלכת התכליות".

מהו מעשה מוסרי?[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש לשים לב שיש כמה דברים שקאנט לא דורש מהאדם כפעולה מוסרית. הצו הקטגורי אינו דורש שהאדם יצליח ליצור מציאות טובה יותר או יתרום לאושרם של בני האדם בפועל. הוא אינו דורש מהאדם להיענות לרצון אלוהים. קאנט טוען שהמוסר תלוי רק בכוונות האנשים, ולא בתוצאות מעשיהם בפועל. לכן, קאנט טוען שהחוק המוסרי האובייקטיבי דורש מאיתנו כבוד לחוק התבונה שאותו הוא מנסה להגשים. אותו 'כבוד לחוק התבונה' קרוי גם בשם רצון טוב. קאנט טוען שהרצון הטוב הוא הדבר היחיד המקנה לפעולה ערך מוסרי.

לכן, לפי קאנט למעשה טוב יהיה ערך מוסרי רק אם הוא נעשה מתוך חובה לעקרון, ולא רק בהתאם לו. מעשה שלא נעשה מתוך תחושת החובה המוסרית אלא מתוך הנטיות יוכל אולי לתרום לאושר הכללי, אבל יהיה נטול ערך מוסרי. קאנט פותח את דבריו ב"הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות" בטענה הזו בדיוק: 'לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב והוא בלבד'.

קאנט התנגד למעשה אוננות, וכתב כי האוננות מהווה "הפרה של חובת האדם לעצמו… וללא ספק נוגדת את המוסר בדרגה הגבוהה ביותר"‏[1].

האוטונומיה והחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתפיסת קאנט, פילוסופיה היא תפיסה ביקורתית של המציאות, אשר מאפשרת לאדם לגלות את מהותו התבונית. האדם הרגיל נתון לרוב להשפעות, והוא זוכה להדרכה בכל חייו. הוא אינו לומד להבין מדוע עליו להתנהג בדרך זו או אחרת - הוא פשוט מצווה כך על ידי המוסדות החברתיים והדתיים. מול מצב זה, קאנט טוען כי האדם הוא אוטונומי באמצעות תבונתו. תבונתו של האדם היא האוטוריטה העליונה ולא אף ציווי של אדם אחר שמלמד אותו. פרשנים מסוימים, שניטשה הוא הבולט בהם, טענו כי האדם הופך להיות ל"אלוהים" של עצמו. הוא נשלט על ידי תבונתו ובה בעת, הופך לאוטונומי באמצעותה. החירות של האדם, לפי פרשנות זו, מתקיימת רק כאשר הוא המקור להחלטותיו. גם אם הוא חופשי מבחינה חוקית לפעול, אין לו חירות אמיתית אם אין לתבונתו אוטונומיה להחלטותיו. ככל שתגבר הפצת בשורת התבונה והחירות בעולם, כן ייטב לבני האדם. מבחינה זו, קאנט בהחלט מייצג את רעיון הנאורות. "אמץ בך את האומץ להשתמש בשכלך שלך עצמך".

קאנט מול הדטרמניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמנואל קאנט מרצה בפני קצינים רוסיים. I. Soyockina / V. Gracov, מוזיאון קאנט בקלינינגרד

מושג הצו הקטיגורי מסייע בהבנת המניע הרצוי לכל בן-אדם מאחורי פעולותיו. מושג החירות והאוטונומיה מרחיב רעיון זה ומסביר מהם התנאים הרצויים לשם פעולה שכזו. עם זאת, קאנט נתקל בבעיה מסוימת. הצו הקטיגורי נבנה על ההנחה שבני האדם הם חופשיים לבחור בין פעולותיהם השונות, והדבר אינו מתיישב עם מושג הסיבתיות שהיה בין הקטגוריות שמציג קאנט כבסיס לבחינת העולם. אם לכל סיבה יש תוצאה, וכל פעולה מוסברת על ידי הסיבה אשר גרמה אותה, קשה לדבר על רצון חופשי הקובע את פעולותינו, שכן כל פעולותינו נשלטות על ידי המארג הסיבתי שתיארנו זה עתה. לא רק שלא ניתן לדבר על רצון חופשי (שהצו הקטיגורי תלוי בו), אלא גם שלא ניתן לדבר על אחריות מוסרית. אם פעולותינו תלויות במארג הסיבתי הכללי ולא בהחלטותינו, קשה לדרוש מאיתנו אחריות להן. תמצית טענות אלו, אשר מבשרת אותה תורת הדטרמיניזם, מציבה מכשול מסוים בפני התפיסה של קאנט.

תשובתו של קאנט לדטרמניזם נמצאת בתורת ההכרה ובמטאפיזיקה שלו. קאנט, כזכור, טוען שהסיבתיות היא אחת מהקטגוריות שבאמצעותן אנו תופסים את העולם. יש לשים לב – קאנט לא טוען שהסיבתיות היא בהכרח חוק בעולם, אלא שלנו אין דרך לרכוש ידע על העולם אלא כממלא עקרון סיבתי. לכן, אפשר לדבר על האדם כ"דייר בשני עולמות". אחד הוא העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (מכונה גם "עולם התופעות"), והשני הוא העולם כשהוא-לעצמו. הידע שאנו רוכשים על העולם באמצעות הניסיון שייך לעולם הראשון, אך טענותינו בנוגע לידיעה אפריורית שייכת לעולם השני. תיאור זה של העולם כונה גם "שניות טראנסצנדנטלית", שכן הוא מניח דברים שנמצאים מעל להכרתנו הרגילה. ובסופו של דבר, מסכם קאנט, התבונה עצמה היא זו שמודעת לחופש פעולותיה. חופש הבחירה שייך לעולם כשהוא-לעצמו, והידע עליו לא תלוי בהתנסותנו. הסיבתיות היא עקרון של "עולם התופעות", אך העולם כשהוא-לעצמו מראה לנו, באופן אפריורי, כי אנו חופשיים. חופש הבחירה, או הרצון החופשי, אינו חלק מעולם התופעות, ולכן אין דרך לדבר עליו במדעי הטבע. ומעבר לכך, מדובר במשפט אפריורי, אשר לדעת קאנט אין דרך להוכיחו באמצעות הנסיון:

'הרי דבר שצריך לגזור מן הנסיון את ההוכחה לקיומו הוא בהכרח דבר שהנימוקים לאפשרותו תלויים בעקרונות אמפיריים. אולם תבונה טהורה שהיא גם מעשית, אי אפשר, לפי עצם מושגה, שתהיה תלויה באופן כזה בנסיון'.

התבונה כיוצרת קידמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק נוסף בהגותו של קאנט הוא השקפתו לגבי התבונה כיוצרת קידמה. קאנט טען כי התבונה היא מהות האדם ומונעת דעות קדומות. עיצוב הפוליטיקה והמשפט על דרך התבונה יביא, לפי קאנט, לפתרון בעיות האנושות. בהמשך הגותו מציג קאנט רעיון שורשי יותר - לדעת קאנט ישנו דפוס תבוני החבוי באנושות וצפוי להובילה אל עבר הקידמה. רעיון זה השפיע על רבים. שני פילוסופים גדולים לאחר תקופתו של קאנט, הגל וקרל מרקס השתמשו, כל אחד בדרכו, ברעיון זה (התבונה כיוצרת קידמה) במסגרת הפילוסופיה שלהם. השקפה זו ספגה במאה ה-20 ביקורת נוקבת בספר החברה הפתוחה ואויביה מאת קרל פופר. פופר, אשר זכה לראות נסיונות להגשים את האידאולוגיה המרקסיסטית, ראה ברעיון זה סכנה לאנושות.

אסתטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד החלקים בספרו של קאנט "ביקורת התבונה הטהורה" מכונה "האסתטיקה הטרנסצנדנטלית". השימוש במילה "אסתטיקה" אצל קאנט שונה מהשימוש הנהוג כיום, והמושג אסתטיקה אצל קאנט אינו קשור לאסתטיקה במובן המודרני של המילה (הוא אינו עוסק בשיפוטים הקשורים ליופי), אלא בתרומתה של החישה להכרה. חלק זה של הספר משלים את חלקו האחר, "הלוגיקה הטרנסצנדנטלית", העוסק בתרומתה של התבונה להכרה.

חיבורו המפורסם ביותר של עמנואל קאנט בנושא האסתטיקה במובן המודרני של המילה, כלומר העוסק בשיפוטים הקושרים ליופי, הינו "משפט הטעם הטהור",אשר נמצא בחלקו הראשון בספרו "ביקורת כח השיפוט", ובו קאנט מראה גישה אסתטית המכילה מתח בין סובייקטיביזם אסתטי לבין אובייקטיביזם אסתטי.

קאנט מדבר על היפה במושגים של "חוויה אסתטית". פירוש הדבר כי היפה הוא סובייקטיבי, הוא חוויה שנחווית על ידי סובייקט. היופי אינו נמצא באובייקט עליו מתבוננים אלא במתבוננים עצמם. הוא צורת הסתכלות אסתטית.

עם זאת, ההסתכלות על אותו אובייקט הינה צורת הסתכלות "אובייקטיבית", ובעלת קריטריונים חיצוניים (עליהם יפורט בהמשך). בהתבוננות האסתטית על האובייקט צריך הסובייקט "להתעלם" מן הסובייקטיביות שלו, להסתכל על האובייקט "כפי שהוא", מבלי להוסיף לו אינטרסים או אסוציאציות אישיות מעולמו הפרטי ובכך לפגום בהסתכלות הטהורה.

קאנט, אם כן, מסביר בעזרת ארבעה היגדים כיצד מתאפשרת החוויה האסתטית, כיצד ניתן להסתכל על אובייקט ולשופטו כיפה. חשוב לציין כי ההערות לאחר ההיגדים הינם רק פרשנות אחת שלהם:

  1. יפה הוא שמעורר הפקת נחת ללא חפץ עניין. כלומר, כאשר הסובייקט מביט באובייקט היפה הוא חש תחושה של הנאה מסוימת. עם זאת, הנאה זו אינה הנאה של סיפוק אינטרסים אישיים. למשל, אדם אשר מסתכל על מכשיר חדש שהוא זקוק לו נהנה הנאה פונקציונאלית מן ההסתכלות, הוא נהנה מהתועלת הפוטנציאלית של האובייקט. אלא שאינטרסים הינם דברים סובייקטיביים, לכל אדם אינטרסים אחרים, ולכן לא ניתן להעריך יופי באופן אובייקטיבי עם שיפוט סובייקטיבי. הדבר תקף גם באובייקט אשר מרמז למשהו שמוכר לסובייקט - למשל תמונה של בנו. יש בהנאה שבהתבוננות בתמונה של קרוב משפחה משום סיפוק פרטי, שאינו קשור לשיפוט אובייקטיבי של יופי.
    על האובייקט, אם כן, להיות יפה רק משום שהוא יפה, ולא משום סיבה אחרת.
  2. יפה הוא שמוצא חן ללא מושג. כלומר, יפה הוא מה שלא ניתן להסביר מדוע הוא יפה. לא ניתן למצוא קריטריונים א-פריוריים לאובייקט היפה. למשל, לא אוכל לומר מראש כי כל מה שסימטרי וצבעוני הוא יפה, וכאשר אתקל במשהו יפה לא אוכל לומר כי זה בגלל שהוא מתאים לקריטריונים כאלה או אחרים. או בפשטות: אובייקט יפה בגלל שככה אני מרגיש.
  3. יפה הוא מה שיש לו צורה של תכליתיות, עד כמה שהיא נתפשת בו ללא דימוי של תכלית. כלומר, האובייקט נתפש כאילו עיצובו נעשה לאחר חישוב וסידור, כאילו "הכל נמצא במקום", אך אין הסובייקט יכול להסביר מדוע. למשל, בהתבוננות בעץ ניתן להרגיש כי מיקום העלים הינו הרמוני, כל עלה נמצא במקומו, אך איננו יכולים להגיד מדוע כל עלה נמצא במקום בו הוא נמצא, ומדוע דווקא סידור זה הוא יפה. (חשוב לציין כי קאנט בתורתו האסתטית התייחס בעיקר לטבע כאובייקט המהווה חוויה אסתטית, ולא לאמנות).
  4. יפה הוא מה שמוכר ללא מושג, כמושא של הפקת נחת הכרחית. היפה, כאמור, הוא יפה מבלי שנוכל להסביר מדוע, הוא אינו מתאים לקריטריונים כאלה ואחרים. עם זאת, כאשר אנו מביטים באובייקט יפה אנו מרגישים כי הוא יפה באופן הכרחי, כלומר כאילו הוא יפה באופן בלתי נמנע ושזו תכונה בלתי נפרדת ממנו, וכל מי שיסתכל באובייקט יראה בהכרח את יופיו. עם זאת, כאמור, כיוון שלא ניתן להכניס את היופי לקריטריונים, לא נוכל להסביר לסובייקט אחר מדוע אותו אובייקט הוא יפה. אם הוא לא יסכים איתנו, נוכל אמנם להתווכח איתו, אך ויכוח זה יהיה במידה מסוימת עקר, שכן לא נוכל לטעון בו טיעונים של ממש.

ניאו קאנטיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח 'ניאו קאנטיאניזם' מתייחס, כהכללה, להתחדשות מאוחרת (בעיקר מן המחצית השנייה של המאה ה-19) של אופן החשיבה הפילוסופי שהניח עמנואל קאנט במאה ה-18, בראש ובראשונה בתחומה של תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). ישנם זרמים שונים של נאו-קאנטיאניות, אך הסיסמה המקושרת עם מונח זה היא 'השיבה אל קאנט', מגמה פילוסופית בעיקר במרחב התרבות הגרמנית מאז מחצית המאה ה-19. אין זאת אומרת שכל ניאו קאנטיאני מסכים לחלוטין עם כלל עמדותיו של קאנט, אך חשובה כאן ההשפעה הישירה של קביעותיו, בדגש על ההבחנה בין מושאי ההכרה שלנו לבין העולם האמיתי או 'הדבר כשהוא לעצמו'. לצד השפעתו הישירה של קאנט על הוגים נאו-קאנטיאנים, יש לציין גם את סיכומה הביקורתי של משנת קאנט בידיו של שופנהאואר בשנת 1818 (בנספח לספרו: העולם כרצון וכייצוג). זה האחרון מותח ביקורת על התעלמותו של קאנט מיכולת ההכרה האינטואטיבית, כלומר גם ללא תיווכם של מושגים מופשטים. הוגים פוסט-קאנטיאנים נוספים השפיעו אף הם על השיבה הנאו-קאנטיאנית המאוחרת, למשל יעקב פרידריך פרייס (Fries), יוהאן פרידריך הרבארט (Herbart).

בין כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביקורת התבונה הטהורה, תרגמו והוסיפו מבוא ונספחים שמואל הוגו ברגמן, נתן רוטנשטרייך, העריכה הסגנונית - דב סדן, ‬מוסד ביאליק, תשי"ד 1954.
  • ביקורת התבונה המעשית, תרגמו והוסיפו מבוא והערות, שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, תשל"ג.
  • ביקורת כוח השיפוט, תרגמו והוסיפו מבוא והערות שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק ירושלים, תשכ"ט 1969.
  • הדת בגבולות התבונה בלבד, תרגם והוסיף מבוא והערות נתן רוטנשטרייך, הוצאת מוסד ביאליק, 1985.
  • הנחת יסוד למטפיזיקה של המדות, תרגם מ. שפי, הוצאת מאגנס, תשמ"ד 1984.
    • תרגום נוסף בידי חנן אלשטיין, עליית הגג וידיעות ספרים, 2011.
  • הקדמות : לכל מיטאפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע, תרגם אברהם יערי, בעריכת ש"ה ברגמן, הוצאת מאגנס, תשנ"ח 1998.
  • לשלום הנצחי : שרטוט פילוסופי, תרגמו, הוסיפו מבוא וההערות שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, הוצאת מאגנס, תשל"ו 1976.
  • ריב הפקולטות, תרגם יפתח הלרמן-כרמל, בעריכת ד"ר פיני איפרגן, הוצאת רסלינג, תשס"ז 2007.
  • מהי נאורות? כתבים פוליטיים, תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, רסלינג, 2009.
  • 'על כישלונם של כל הניסיונות הפילוסופיים לתיאודיציה', תרגם גדי גולדברג, מתוך חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך אסף שגיב, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011.
  • על רעיון האלוהים (מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל), מתוך הרצאות על פילוסופיה תאולוגית, 1817. דחק ד', 2014  

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה

  1. ^ מספרו של בן עמי שרפשטיין, 'פילוסופים כבני אדם': "ייתכן שגישתו של קאנט לפשעי מין הייתה אופיינית לתקופתו, אולם מנקודת הראות שלנו היא מפתיעה בחומרתה. הוא חשב שאוננות היא 'הפרה של חובת האדם כלפי עצמו... וללא ספק נוגדת את המוסר בדרגה הגבוהה ביותר'... עם זאת, אמר, למרות החומרה שבדבר 'לא קל להביא הוכחה ראציונלית לאי הקבילות של שימוש בלתי טבעי זה' בגופו של אדם שנועד לספק רק את הדחף החייתי של האדם" (עמ' 163).