שמואל הוגו ברגמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמואל הוגו ברגמן, 1935

פרופ' שמואל הוגו ברגמן (25 בדצמבר 1883, פראג8 ביוני 1975, ירושלים) היה פילוסוף ישראלי ממוצא צ'כי-גרמני, מאנשי הרוח הבולטים של הציונות, והרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו למד פילוסופיה באוניברסיטאות של פראג ושל ברלין, והיה תלמידם של הפילוסופים אנטון מארטי ופרנץ ברנטנו. ברגמן היה פעיל בחוגים ציוניים-סוציאליסטיים כארגון הסטודנטים "בר כוכבא" ובמפלגת הפועל הצעיר יחד עם חברו הסופר פרנץ קפקא, שעקב מחלתו לא שעה לניסיונות השכנוע של ברגמן לעלות לארץ. כן היה מיודד עם הפילוסוף פליקס ולטש (Weltsch), שבהמשך עבד גם הוא כברגמן בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, וכן עם מקס ברוד, שבעקבות ידידותו עם ברגמן התוודע לציונות. בצעירותו קיים ברגמן קשרים עם מרטין בובר, אשר השפיע על הגותו הפילוסופית. בין השנים 19071914 כיהן ברגמן כספרן ספריית האוניברסיטה בפראג. בשנת 1914, בימי מלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרי, ובשנת 1918 חזר לעבודתו בספרייה. בשנת 1919 עבר ברגמן ללונדון, שם כיהן כמזכיר הראשי של המחלקה לחינוך ולתרבות בהנהלה הציונית, והיה ממייסדיה של מפלגת "התאחדות".

ביישוב ובמדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא צ'כוסלובקיה תומאס מסריק (משמאל) בביקורו בירושלים (1927), מימינו שמואל הוגו ברגמן והקונסול הצ'כי

בשנת 1920 עלה ברגמן לארץ ישראל, ובאותה שנה מונה למנהל בית הספרים הלאומי, שעם פתיחת האוניברסיטה העברית (1925) הפך ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", בתפקיד זה היה חמש עשרה שנים רצופות עד לשנת 1935, עת הוחלף על ידי פרופ' אליקים גוטהולד וייל. בתקופה זו הפך בית הספרים ממוסד דל ובו 30,000 כרכים למוסד גדול ובו 300,000 כרכים, וגם עבר למשכן חדש בבניין דוד וולפסון בהר הצופים‏‏.‏[1] במקביל לעבודתו בספרייה מונה בשנת 1928 כמרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

בשנת 1935, עקב שינויים מבניים באוניברסיטה וביטול משרת קאנצלר האוניברסיטה, שבה נשא יהודה לייב מאגנס,‏[2] בחר סנאט האוניברסיטה העברית ביום 11 בנובמבר 1935‏‏[3] בפרופ' שמואל הוגו ברגמן לתפקיד הרקטור הראשון של האוניברסיטה , סמכויות הניהול האקדמי שהיו בידי הקאנצלר מאגנס עברו מעתה לרקטור האוניברסיטה‏‏ – תפקיד שבו כיהן ברגמן עד לשנת 1938 (מאגנס נותר לכהן בתפקיד נשיא האוניברסיטה עד למותו בשנת 1948).

היה בין החברים בתנועת הפועל הצעיר, ולאחר מכן בתנועת ברית שלום, שדגלה באוטונומיה דו-לאומית יהודית-ערבית תחת משטר המנדט הבריטי, והיה ממתנגדי המחתרות אצ"ל ולח"י.

ברגמן בטקס הענקת התואר, 1959

ברגמן זכה פעמיים בפרס ישראל: פעם ראשונה במדעי הרוח בשנת 1954, ופעם נוספת ב-1974, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ב-1959 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בשנת 1967 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

דעותיו בשאלות דת ואמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשאלות דת ואמונה התרחק ברגמן מן הרציונליזם והאנתרופוצנטריות, ודגל בהחייאת האמונה, כחוויה בלתי אמצעית ומפגש עם האל. ברגמן לא היה אדם דתי, אך הכיר בחשיבותם של התפילה, השבת והחגים, כחלק ממורשת העם היהודי. בנושא התפילה כתב, "אנו, בני ישראל, הבאנו לעולם רפואה גדולה וחזקה, את התפילה... ברחוב אומרים כיום: אוטוסוגסטיה (אשליה ושכנוע עצמי), אין אני רוצה להתווכח. רק על זה אני מעיד מחווייתי, שהתפילה פועלת. כמובן אין אני מדבר על התפילה השגרתית...". בנושא השבת, חתם הוגו ברגמן בשנת 1931 על כרוז הסופרים שמחה על קיום משחקי ספורט בשבת ובימי חג, ביחד עם: בן ציון דינור, יוסף קלוזנר, חיים נחמן ביאליק ואחרים‏‏.‏[4]. ברגמן הושפע רבות מתפיסת העולם האנתרופוסופית, והיה מיודד עם מייסדה ד"ר רודולף שטיינר.

מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי" נוסד לזכרו של ברגמן בשנת 1977 על ידי פרופ' ירמיהו יובל לעידוד המחקר הפילוסופי באוניברסיטה.

המרכז מוציא לאור את הרבעון הפילוסופי "עיון", וכן מקיים ימי עיון וסימפוזיונים, בהם "מפגשי ירושלים בפילוסופיה" –כנסים בינלאומיים המוקדשים לנושאים שונים בפילוסופיה.

מנהלו של המרכז כיום הוא פרופ' דוד הד.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דברי משה, 1913.
  • יבנה וירושלים, 1919.
  • המאבק על חוק הסיבתיות בפיזיקה החדישה 1929
  • הפילוסופיה של עמנואל קאנט, מאגנס, 1927.
  • הוגי הדור, מאגנס, 1935.
  • מבוא לתורת ההכרה, מאגנס, 1940.
  • מבוא לתורת ההיגיון, מאגנס.
  • הפילוסופיה של שלמה מימון, מאגנס.
  • מדע ואמונה, מחברות לספרות, תש"ה-1945.
  • אהרון דוד גורדון – האדם ודעותיו, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית בהשתתפות הקרן הקיימת לישראל, ירושלים, תשי"א-1951.
  • אלוהים ואדם במחשבה החדישה הוצאת-ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, 1956.
  • אנשים ודרכים, מוסד ביאליק, 1967.
  • תולדות הפילוסופיה החדשה (בשלושה כרכים), מוסד ביאליק, 1970, 1973, 1977.
  • הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר, מוסד ביאליק, 1974.
  • הוגים ומאמינים (מסות), אגודת הסופרים העברים, דביר, 1974.
  • במשעול, עם עובד, 1976.

מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי עת שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה שוורץ, "פילוסופיה מתוך אמנונה – על משנתו של שמואל הוגו ברגמן", בתוך ספרו: הגות יהודית נוכח התרבות הכללית, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תשל"ו, עמ' 145–164.
  • אברהם שפירא (פצ'י), "בין נוף הולדת לנוף מולדת: התערותם של ש"ה ברגמן וג' שלום בארץ ישראל", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ה, עמ' 504–538.
  • יהוידע עמיר, "הזדהות ביקורתית - על נפתולי הידידות בין ש"ה ברגמן למ"מ בובר", דעת 57–59 (תשס"ו), עמ' 289–312.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה האזרחי, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי‏, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשכ"ז, עמ' 23–24.
  2. ^ ‏רות כ"ץ, "בעיית לכמן": פרק עלום במוזיקולוגיה השוואתית, ירושלים: הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, 2003, עמ' 53–55.
  3. ^ ימימה רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/ 1917-1935, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1979, עמ' 304 ו-306.
  4. ^ ‏ירחון "ההד" של חודש שבט תרצ"א