לב ויגוצקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לב סמיונוביץ' וִיגוֹצְקי (או וִיגוֹטְסְקי; ברוסית: Лев Семёнович Выго́тский;‏ 17 בנובמבר 1896 (5 בנובמבר לפי הלוח היוליאני)11 ביוני 1934), פסיכולוג התפתחותי יהודי-רוסי, מייסד הפסיכולוגיה התרבותית-היסטורית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לב ויגוצקי נולד בשנת 1896 באורשה שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), למשפחה יהודית מן המעמד הבינוני, וגדל בעיר גומל. את חינוכו היסודי קיבל בבית מפי מורים פרטיים, ונוסף לתוכנית הלימודים הרגילה למד גם לימודי דת. בשנת 1913 סיים בהצטיינות את בית הספר התיכון. באותה שנה עבר למוסקבה, ולמד באוניברסיטת מוסקבה (שאליה התקבל במסגרת מגבלות הנומרוס קלאוזוס) משפטים, ספרות ולשון, כאשר במקביל למד באוניברסיטה פרטית היסטוריה ופילוסופיה. סיים את לימודיו בשנת 1917.

ויגוצקי נודע כפסיכולוג על אף שמעולם לא למד פסיכולוגיה; עיקר עניינו היה נושאים הומניסטיים. את עבודת הדוקטור שלו על הפסיכולוגיה של האמנות כתב ללא כל הנחיה, והיא כללה את חיבורו על המלט שנכתב בשנים הראשונות ללימודיו במוסקבה. מבין כל הפסיכולוגים הרוסים היה ויגוצקי, קרוב לודאי, הבינלאומי ביותר.[דרוש מקור] למרות זאת רעיונותיו התקבלו במערב רק כחמישים שנה לאחר מותו.

ויגוצקי, ששלט בשפות אחדות, התכתב עם מספר פסיכולוגים מערב-אירופיים,ובעיקר הושפע מהפסיכולוג השווייצרי ז'אן פיאז'ה. על מנת לפרוס את משנתו של ויגוצקי יש לעמוד על ההבדלים או ההשוואות שבינו לבין פיאז'ה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 הוכרה התאוריה של ויגוצקי ברוסיה כתאוריה המבטיחה ביותר על התפתחות הילד והלמידה.

בעוד שוויגוצקי מוצג במערב לעתים קרובות כפסיכולוג מרקסיסטי, הרי שהוא ככל הנראה היחיד מבין הפסיכולוגים המובילים שמחשבתו היצירתית ניזונה גם מהיהדות. בשנים 19161917, בעודו סטודנט באוניברסיטת מוסקבה, החל ויגוצקי לפרסם סקירות ספרותיות ומאמרים על ההיסטוריה והתרבות היהודית, וכן מספר מאמרים וביקורות ספרותיות עבור כתב-העת היהודי 'נוֹוִי פּוּט' (רוסית: "דרך חדשה"). נושאי פרסומיו המוקדמים היו, אם כן, בתחום התרבות היהודית. ייתכן כי כמה מרעיונותיו המאוחרים, כמו רעיון הכלים הפסיכולוגיים, שאבו את השראתם ממקורות יהודיים.[דרוש מקור]

בין השנים 19241934 הרצה ויגוצקי וערך מחקרים במכון הפסיכולוגי במוסקבה. זמן קצר לאחר הגיעו למכון, הפך למנהיגהּ של קבוצה קטנה אך הולכת וגדלה של פסיכולוגים צעירים, בהם אלכסנדר לוריא ואלכסיי ליאונטייב. תחומי הפעילות המחקרית שלו ושל קבוצתו כללו היסטוריה של הפסיכולוגיה, מחקר ניסיוני של שפת הילד והתפתחות מושגים, וכן פרויקטים של מחקר ופיתוח בתחומי החינוך המיוחד והפסיכופתולוגיה. במקביל לעבודתו במוסקבה הרצה ופיקח ויגוצקי על פרויקטים מחקריים בלנינגרד ובחרקוב. בין השנים 19311932 ארגן עם עמיתו אלכסנדר לוריא מחקר קוגניטיבי בין-תרבותי ראשוני באסיה המרכזית.

בשנות ה-30 המוקדמות הופעל על ויגוצקי ועל קבוצתו לחץ פוליטי כבד שמטרתו הייתה להביא לידי מידה מסוימת של אחידות מרקסיסטית-לניניסטית בין הפסיכולוגים הסובייטים. מאמרים בכתבי-עת סיווגו אז את התאוריה של ויגוצקי כ"סובייקטיבית", "אקלקטית" ו"מזיקה לפרקטיקה החינוכית". עימות ישיר בין ויגוצקי ומבקריו לא התקיים מעולם, כנראה עקב מותו בטרם עת (ב-1934).

המכה הניצחת לתאוריה שלו באה מאוחר יותר, ב-1936, כאשר פרסמה הממשלה הסובייטית פסק-דין כנגד ה"פדולוגיה" – תנועה שעסקה בפסיכולוגיה של הילד והחינוך, והחרימה את כל המחברים שהיו קשורים עם תנועה זו. ספריו של ויגוצקי נשארו ב"רשימה השחורה" עד אמצע שנות ה-50, ורק בשנות ה-80 התפרסם ברוסיה האוסף המלא של מאמריו.

ויגוצקי התעניין תמיד במסתורין של המחשבה המחפשת להּ התגלמות בשפה, ושל השפה המנחה את מחשבותינו. האחות הרחמנייה שסעדה את ויגוצקי על ערש מותו דיווחה כי מילותיו האחרונות היו "יָה גוֹטוֹב" – שניתן לפרשן כ"אני גמור" אך גם כ"אני מוכן", מה שמדגיש את הכפילות העמוקה של ביטוי מילולי.

ויגוצקי חיבר שני ספרים חשובים בתחום החינוך: "למידה בהקשר חברתי" ו"חשיבה ודיבור".

ויגוצקי נפטר ב-1934 במוסקבה, בגיל 37, ממחלת השחפת.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה של ויגוצקי בנויה על מרכזיות התרבות ותרומתה המכרעת להתפתחות האדם. הוא טוען כי האדם הינו תוצר התרבות, כלומר התפתחות המחשבה, השפה והחשיבה הרציונלית מתפתחים דרך אינטרקציה חברתית, כך שכלל היכולות המנטליות, הקוגניטיביות והרגשיות של האדם מייצגות את הידע המשותף של התרבות.

התפתחות קוגניטיבית אצל האדם נובעת מתוך התהליך הדיאלקטי שבו לומד הילד ומתפתח דרך חוויות משותפות של פתרון בעיות עם אדם אחר (הורה/מורה). הילד לומד את הכללים התרבותיים של פתרון בעיות בתחילה תוך תצפית וחיקוי, ומאוחר יותר דרך לקיחת אחריות על מעשיו.ויגוצקי טוען כי אנו מעניקים פרשנות לעולם על ידי שימוש בכלים אינטלקטואליים מתווכים אשר משפיעים בדרך עמוקה על המשמעות שאנו נותנים לכל דבר. לפיכך, התפתחותנו האינטלקטואלית לא יכולה להיות מובנת כהלכה במונחים אפיסטמולוגים של ידע נצבר או של שלבים התפתחותיים פסיכולוגיים כפי שגרס פיאז'ה. ברם, היא מחייבת הבנה מלאה של התפקיד אותו ממלאים הכלים האינטלקטואליים הזמינים לחברה שלתוכה גדל האדם.שני רעיונות מרכזיים מונחים בבסיס תורתו של ויגוצקי- הפנמה (internalization)ואזור ההתפתחות המקורב (Zone of Proximal Development).שני המושגים הללו יבוארו להלן.

הפנמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויגוצקי גורס כי לסביבה יש חשיבות מכרעת בהתפתחותו האינטלקטואלית של הילד. עיקר ההתפתחות על פי ויגוצקי מתרחשת באמצעות תהליך של הפנמה, כלומר קליטת הידע מתוך הקשר. חלק הארי מן המידע שמפנים הילד מתרחש כתוצאה מאינטראקציות עם הסביבה. את המידע שהילדים קלטו מהסביבה הם מפנימים, וכך הופכים אותו לשלהם. ויגוצקי גרס כי הסביבה מעניקה לילד הנחיה אישית, המותאמת למידת התקדמותו במהלך ניסיונותיו להתמודד עם משימה מסוימת הדורשת פתרון. בתהליך זה המכונה פיגום(scaffolding), הסביבה פועלת באופן מכוון להגברת המוטיבציה של הילד ולחיזוק יכולתו להמשיך במאמציו בדרכו לפתרון הבעיה העומדת לפניו. מושג הפיגום פותח והיווה נדבך מרכזי גם במשנתו של הפסיכולוג האמריקני, ג'רום ברונר.

רמת ההתפתחות המקורבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת ההתפתחות המקורבת היא טווח היכולות שבין ההתנהגות הנצפית של הילד לבין התפקוד הסמוי שלו, תפקוד שאינו נצפה באופן ישיר. כאשר אנו צופים בהתנהגות של ילד אנו צופים בדרך כלל בהתנהגויות שהוא פיתח באמצעות אינטראקציות עם הסביבה, אך תצפית זו אינה חושפת בפנינו את פוטנציאל העשייה של הילד, כלומר את הפונקציות שהילד עשוי למלא לולא היה כבול למגבלות של האינטראקציות החברתיות. ויגוצקי גרס כי כדי למדוד את התפקוד הסמוי של הילד, הבוחן צריך להציע לו סביבת בחינה דינמית, שבה מיוחסת חשיבות לתשובותיו של הילד, בעיקר אם אלה אינן נכונות. כאשר הילד עונה תשובה שגויה, על הבוחן לסייע לו להגיע לתשובה הנכונה באמצעות סדרה של רמזים. יכולת הילד להשתמש ברמזים מסייעת במדידת אזור ההתפתחות המקורב עקב יכולתו של הילד להתפתח מעבר להתנהגות הנצפית שלו. במרחב שבין רמת ההתפתחות האקטואלית לבין רמת ההתפתחות הפוטנציאלית מתרחשת למידה.

כתביו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

•איגן קירן, חינוך להבנה- שלבים בהתפתחות ההבנה האנושית, ספריית פועלים, עמ' 46.
•זיו אבנר וזיו נעמי, פסיכולוגיה בחינוך במאה ה- 21, הוצאת יחדיו, עמ' 128-125, תל אביב, 2010.
•סולברג שאול, פסיכולוגיה של הילד והמתבגר- מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית, ירושלים:הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס- האוניברסיטה העברית עמ' 26-24, תשע"ב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]