כורדיסטן הסורית – הבדלי גרסאות
מ שוחזר מעריכה של Dönme Kemalcı Can Ataklı from Salonika said YPG IS NOT A TERRORIST ORGANIZATION ! (שיחה) לעריכה האחרונה של AutoMod |
תגית: שוחזרה |
||
| שורה 27: | שורה 27: | ||
מנגד [[מדינות ערב]] שתומכות ב[[הקואליציה הלאומית הסורית של האופוזיציה והכוחות המהפכניים|אופוזיציה הסורית]] מסתייגות מהאוטונומיה הכורדית עקב חשש מ[[התבדלות|בדלנות]] וקשריה העקיפים עם המשטר של [[נשיא סוריה]], [[בשאר אל-אסד]]. במארס [[2016]], עם התגברות הקרבות בסוריה, הכריזה רוז'אבה על ייסוד פדרציה עצמאית והתנתקות מממשל [[סוריה]], אך עדיין לא ברור מה יעלה בגורל הכרזה זו{{דרוש מקור}}. |
מנגד [[מדינות ערב]] שתומכות ב[[הקואליציה הלאומית הסורית של האופוזיציה והכוחות המהפכניים|אופוזיציה הסורית]] מסתייגות מהאוטונומיה הכורדית עקב חשש מ[[התבדלות|בדלנות]] וקשריה העקיפים עם המשטר של [[נשיא סוריה]], [[בשאר אל-אסד]]. במארס [[2016]], עם התגברות הקרבות בסוריה, הכריזה רוז'אבה על ייסוד פדרציה עצמאית והתנתקות מממשל [[סוריה]], אך עדיין לא ברור מה יעלה בגורל הכרזה זו{{דרוש מקור}}. |
||
== The Jesus of Damascus == |
|||
Ahmed's psychedelic dashboard pierces the night towards Damascus, passes Saudi trucks lit up like Christmas trees, sits alongside a snake of lights with the first Iraqi license plates, fills with caravan music, passes a large blue sign with the words Baghdad, pushes me into a half-sleep populated by illuminated refineries (Kuwait?), mysterious women (Aleppo?) and reeds in the wind (Nasiriyah?) towards the Persian Gulf. Ahmed the taxi driver is a true caliph. Peaceful and overflowing, always with the same, fundamental key word in his mouth: "No problem". On the back seat a box of biscuits, a hookah, a supply of bottles of water, a blanket for sleeping. |
|||
At the end of the highway, the Capital shines on the side of a mountain like a lemon granita, a basket of diamonds in Ali Baba's cave, a nebula of a thousand and a white light completely devoid of rectilinear traces. The air is very pure, the desert is nearby. Six million inhabitants, but it is not a megalopolis of aliens, it is a plural city where you feel at home even as a foreigner, a center that has retained part of its original complexity. But all of Syria is like this, the ancient sign of Christ is everywhere, from Mount Lebanon to the desert, visible, flaunted, diluted in a never totalitarian Islamic presence: the discreet and tolerant one of the Alevis, the Muslims closest to Jesus. |
|||
«I I recommend that as soon as you enter Syria, inform the ministry that you are traveling with a journalist's visa", they repeated to me in Rome before leaving. Well, I have been persistently calling Damascus for three days, but there is no official who is alarmed or wants to appoint a guardian angel to me. The only thing that watches over me is the face of Assad Jr., the young president-ophthalmologist omnipresent on a thousand billboards. I travel freely, I have the impression that everything in Syria is better than you expect. |
|||
A total polyphonic anarchy. |
|||
The first signal starts out clear, then a second, a third, a fourth definitively break the silence. It is no longer the pre-recorded voice that comes out simultaneously from the Turkish minarets. That of the Syrian muezzins is a total polyphonic anarchy. Shrill, baritone, hoarse, slow, nasal, deep or low calls like those of a pope. A branched sound wave that invades the labyrinth with the first light of the sun and leads you towards the great goal, the Omeiad mosque. A magnet of faith, in the heart of the bazaar. |
|||
Ahmed guides me through the crowded streets. The first chadors appear, black, unmistakable. They frame the faces of women with terrible eyes, aging quickly, who go whimpering to the mosque, to pray in the mausoleum of Hussein, the martyr of martyrs, the bloody sign of discord with the Sunnis. "Be careful - warns the taxi driver - no Muslims", those are not Muslims. How are they not Muslim? «Shia, shia, no muslim» repeats Ahmed with conviction. They are Shia, Persian or Iraqi. So not Muslims. The deviation in Islam immediately pushes the journey in unexpected directions. |
|||
I stop to talk to three women in black, crouching in the shadows. They understand that I am Italian. One asks me for money, another tells me to follow her, she takes off her shoes at the entrance to the mosque, she crosses the immense courtyard flooded with light barefoot, she stops in the scorching air with the wind blowing up her skirt, she turns around herself, looks up, directs my gaze towards a minaret on the external perimeter wall of the mosque, and hisses: Issa , Jesus. Ahmed confirms, it is Jesus. The minaret is the tower where He will announce the end of times and divide the good from the reprobates. Here in Damascus even the children know this. |
|||
The Shiite still beckons me to follow her into the limed light of the courtyard, she takes me howling softly to the main entrance of the mosque. These women in black always howl, it's as if their chador imprisoned and let out an infinite pain. They caress walls, kiss portals, mumble crying litanies. Inside, a buzz of faithful, beggars, Muslim tourists with videophones, a coexistence of ecstasy and indifference, imbecile technology and Pythagorean proportions. The woman crosses the carpets towards the center of the mosque, stops in front of a large sarcophagus barely visible in a cage of green glass. |
|||
«John the Baptist», she whispers. It is the tomb of John the Baptist, Ahmed translates, increasingly confident. It is the mausoleum of the man from the Jordan, surrounded by weeping Pakistani pilgrims, kneeling Saudis, women from who knows where who insert propitiatory banknotes into every crack of the tomb, children playing on the carpets. A green bier, like the one in Mevlana in Konja. And here too, as in the house of the dervishes, a direct devotional wave, which bypasses the hegemony of the imams, imperiously recalls Christianity from the deepest heart of Islam. «Let yourself be carried by the wave of the sacred», the monks of Bose in Piedmont had warned me before leaving. But this time I don't even remotely imagine that the surprise is only just beginning. |
|||
"We in Damascus became Christians before Saint Paul." |
|||
An antiques dealer tries to trap me by asking me where I come from. Yes, his name is Josef, he also speaks Italian and is Syrian Catholic. "We in Damascus - he boasts - became Christians before Saint Paul". He invites me into the shop; from the terrace on the third floor, he explains, I will be able to see the whole city. We go up a spiral staircase, we emerge in a shop cluttered with objects. «Here - he says - on this side you have the Muslim fabrics. Here the inlaid wood of the Christians. And here are the brass instruments made by the Jews." On three walls, the three religions of the Book in the form of furnishings. |
|||
Jews? Are there still any? «There must be about twenty of them. They have lived here for three thousand years, the majority left ten years ago, with the Madrid agreements, after the first Gulf War." I feel that the journey takes me back in time with an iron logic. Every monotheism refers to its predecessor. The Shiite woman sent me to Christ, now the Christian sends me to the Jews. From the terrace the antiquarian points to the synagogue, far away, in a labyrinth similar to the Neapolitan Basses. |
|||
I ask Ahmed if he feels up to it. «No problem» he replies without getting upset. Damascus and Jerusalem are still at war, the telephone lines are cut, but we set off in search of Jews in the heart of the bazaar. An idea so crazy that it's feasible. Where is haus yahuddin? «Ici très peu de juifs»; «Juifs allés, allés». Few Jews, departed Jews. But everyone collaborates to orient us without embarrassment. The neighborhood has not lost its memory. A cobbler draws me a map, the carpenter sends us to a junk dealer's shop. We are now sailing by sight, Ahmed is amazed. He lived in Damascus for 20 years but he has never been on those streets. |
|||
The butcher sends me to the baker, a room as hot as Hephaestus' cave, with an oven that swallows loaves of bread and cooks them in an instant, inflating them like balloons. I distribute cigars, the workers give us hot bread. The people in the alleys buy it freshly made from the shop window. I ask: «The synagogue? Where is the synagogue?". A customer points to a house bolted with chains, Yahuddin repeats , I realize that the neighborhood is full of closed houses, the sign of an epic move. I set off along streets covered with American vines. |
|||
A name, El Katateeb street, a patio with fig trees, mosaics and rubbish, poverty and nobility. Then the walls of the Jewish school founded just 15 years ago and immediately abandoned. A caretaker chases us away. The school has become state-owned, the souk of history has swallowed this too. But I leave, but with the strange sensation of being at home, protected by a single mercantile brotherhood, as if the bazaar were inhabited by Jews disguised as Muslims, a people of Zelig where the word "Levantine" suddenly becomes transparent. |
|||
==המינהל העצמי== |
==המינהל העצמי== |
||
גרסה מ־04:44, 2 בפברואר 2024
| |||
 | |||
| מדינה |
 סוריה | ||
|---|---|---|---|
| מושל |
הדיה יוסף (נשיאה שותפה) מנסור סלום (נשיא שותף) | ||
| בירת החבל האוטונומי | קמישלי | ||
| שפה רשמית | כורדית, ערבית, סורית | ||
| תאריך ייסוד | 2013 | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בחבל האוטונומי | 2,000,000 (2018) | ||
| קואורדינטות | 37°03′N 41°15′E / 37.05°N 41.25°E | ||
| אזור זמן | UTC +2 | ||
  | |||
המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, הידוע גם בשמות כורדיסטן הסורית, צפון ומזרח סוריה או רוז'אבה (בכורדית: Rojavayê Kurdistanê, "מערב כורדיסטן") הוא חבל אוטונומי רב-לאומי בצפון ומזרח סוריה, שהכריז אוטונומיה חד-צדדית בשנת 2013 במהלך מלחמת האזרחים בסוריה[1]. בצפון ומזרח סוריה חיים זה לצד זה כורדים, ערבים, אשורים, טורקמנים ובני עמים נוספים.
ראשי הוועד הפועל המרכז את פעולות שלושת הקנטונים של החבל האוטונומי הם הדיה יוסיף (נשיאה שותפה ממוצא כורדי) ומנסור סלום (נשיא שותף ממוצא ערבי סוני). הארגון הפוליטי העיקרי שהוביל את המהלך של הכרזת אוטונומיה וכינון שלטון עצמאי הוא המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), שמזוהה עם כורדים סוציאליסטים, בראשותם של סאלח מוסלים מוחמד ויושבת-הראש השותפה אסיה עבדאללה.
הכרה
החבל האוטונומי מוכר בידי כורדיסטן העיראקית ובמידה חלקית בידי משטר אסד, שרואה בו אמצעי חצי-רשמי למאבק נגד המדינה האסלאמית (דאעש) ומקיים עמו הבנות הפסקת אש. גם ארצות הברית וחלק ממדינות אירופה מכירות חלקית בישות זו, מנהלות איתו קשרים ומספקות ציוד ללחימה נגד דאעש. טורקיה מתנגדת נחרצת לקיום האוטונומיה הכורדית בסוריה עקב הקשר הלא רשמי בין המפלגה הדמוקרטית המאוחדת לבין מפלגת הפועלים של כורדיסטן שנלחמה שנים רבות נגד טורקיה.
מנגד מדינות ערב שתומכות באופוזיציה הסורית מסתייגות מהאוטונומיה הכורדית עקב חשש מבדלנות וקשריה העקיפים עם המשטר של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד. במארס 2016, עם התגברות הקרבות בסוריה, הכריזה רוז'אבה על ייסוד פדרציה עצמאית והתנתקות מממשל סוריה, אך עדיין לא ברור מה יעלה בגורל הכרזה זו[דרוש מקור].
The Jesus of Damascus
Ahmed's psychedelic dashboard pierces the night towards Damascus, passes Saudi trucks lit up like Christmas trees, sits alongside a snake of lights with the first Iraqi license plates, fills with caravan music, passes a large blue sign with the words Baghdad, pushes me into a half-sleep populated by illuminated refineries (Kuwait?), mysterious women (Aleppo?) and reeds in the wind (Nasiriyah?) towards the Persian Gulf. Ahmed the taxi driver is a true caliph. Peaceful and overflowing, always with the same, fundamental key word in his mouth: "No problem". On the back seat a box of biscuits, a hookah, a supply of bottles of water, a blanket for sleeping. At the end of the highway, the Capital shines on the side of a mountain like a lemon granita, a basket of diamonds in Ali Baba's cave, a nebula of a thousand and a white light completely devoid of rectilinear traces. The air is very pure, the desert is nearby. Six million inhabitants, but it is not a megalopolis of aliens, it is a plural city where you feel at home even as a foreigner, a center that has retained part of its original complexity. But all of Syria is like this, the ancient sign of Christ is everywhere, from Mount Lebanon to the desert, visible, flaunted, diluted in a never totalitarian Islamic presence: the discreet and tolerant one of the Alevis, the Muslims closest to Jesus. «I I recommend that as soon as you enter Syria, inform the ministry that you are traveling with a journalist's visa", they repeated to me in Rome before leaving. Well, I have been persistently calling Damascus for three days, but there is no official who is alarmed or wants to appoint a guardian angel to me. The only thing that watches over me is the face of Assad Jr., the young president-ophthalmologist omnipresent on a thousand billboards. I travel freely, I have the impression that everything in Syria is better than you expect.
A total polyphonic anarchy. The first signal starts out clear, then a second, a third, a fourth definitively break the silence. It is no longer the pre-recorded voice that comes out simultaneously from the Turkish minarets. That of the Syrian muezzins is a total polyphonic anarchy. Shrill, baritone, hoarse, slow, nasal, deep or low calls like those of a pope. A branched sound wave that invades the labyrinth with the first light of the sun and leads you towards the great goal, the Omeiad mosque. A magnet of faith, in the heart of the bazaar. Ahmed guides me through the crowded streets. The first chadors appear, black, unmistakable. They frame the faces of women with terrible eyes, aging quickly, who go whimpering to the mosque, to pray in the mausoleum of Hussein, the martyr of martyrs, the bloody sign of discord with the Sunnis. "Be careful - warns the taxi driver - no Muslims", those are not Muslims. How are they not Muslim? «Shia, shia, no muslim» repeats Ahmed with conviction. They are Shia, Persian or Iraqi. So not Muslims. The deviation in Islam immediately pushes the journey in unexpected directions. I stop to talk to three women in black, crouching in the shadows. They understand that I am Italian. One asks me for money, another tells me to follow her, she takes off her shoes at the entrance to the mosque, she crosses the immense courtyard flooded with light barefoot, she stops in the scorching air with the wind blowing up her skirt, she turns around herself, looks up, directs my gaze towards a minaret on the external perimeter wall of the mosque, and hisses: Issa , Jesus. Ahmed confirms, it is Jesus. The minaret is the tower where He will announce the end of times and divide the good from the reprobates. Here in Damascus even the children know this. The Shiite still beckons me to follow her into the limed light of the courtyard, she takes me howling softly to the main entrance of the mosque. These women in black always howl, it's as if their chador imprisoned and let out an infinite pain. They caress walls, kiss portals, mumble crying litanies. Inside, a buzz of faithful, beggars, Muslim tourists with videophones, a coexistence of ecstasy and indifference, imbecile technology and Pythagorean proportions. The woman crosses the carpets towards the center of the mosque, stops in front of a large sarcophagus barely visible in a cage of green glass. «John the Baptist», she whispers. It is the tomb of John the Baptist, Ahmed translates, increasingly confident. It is the mausoleum of the man from the Jordan, surrounded by weeping Pakistani pilgrims, kneeling Saudis, women from who knows where who insert propitiatory banknotes into every crack of the tomb, children playing on the carpets. A green bier, like the one in Mevlana in Konja. And here too, as in the house of the dervishes, a direct devotional wave, which bypasses the hegemony of the imams, imperiously recalls Christianity from the deepest heart of Islam. «Let yourself be carried by the wave of the sacred», the monks of Bose in Piedmont had warned me before leaving. But this time I don't even remotely imagine that the surprise is only just beginning.
"We in Damascus became Christians before Saint Paul." An antiques dealer tries to trap me by asking me where I come from. Yes, his name is Josef, he also speaks Italian and is Syrian Catholic. "We in Damascus - he boasts - became Christians before Saint Paul". He invites me into the shop; from the terrace on the third floor, he explains, I will be able to see the whole city. We go up a spiral staircase, we emerge in a shop cluttered with objects. «Here - he says - on this side you have the Muslim fabrics. Here the inlaid wood of the Christians. And here are the brass instruments made by the Jews." On three walls, the three religions of the Book in the form of furnishings. Jews? Are there still any? «There must be about twenty of them. They have lived here for three thousand years, the majority left ten years ago, with the Madrid agreements, after the first Gulf War." I feel that the journey takes me back in time with an iron logic. Every monotheism refers to its predecessor. The Shiite woman sent me to Christ, now the Christian sends me to the Jews. From the terrace the antiquarian points to the synagogue, far away, in a labyrinth similar to the Neapolitan Basses. I ask Ahmed if he feels up to it. «No problem» he replies without getting upset. Damascus and Jerusalem are still at war, the telephone lines are cut, but we set off in search of Jews in the heart of the bazaar. An idea so crazy that it's feasible. Where is haus yahuddin? «Ici très peu de juifs»; «Juifs allés, allés». Few Jews, departed Jews. But everyone collaborates to orient us without embarrassment. The neighborhood has not lost its memory. A cobbler draws me a map, the carpenter sends us to a junk dealer's shop. We are now sailing by sight, Ahmed is amazed. He lived in Damascus for 20 years but he has never been on those streets. The butcher sends me to the baker, a room as hot as Hephaestus' cave, with an oven that swallows loaves of bread and cooks them in an instant, inflating them like balloons. I distribute cigars, the workers give us hot bread. The people in the alleys buy it freshly made from the shop window. I ask: «The synagogue? Where is the synagogue?". A customer points to a house bolted with chains, Yahuddin repeats , I realize that the neighborhood is full of closed houses, the sign of an epic move. I set off along streets covered with American vines. A name, El Katateeb street, a patio with fig trees, mosaics and rubbish, poverty and nobility. Then the walls of the Jewish school founded just 15 years ago and immediately abandoned. A caretaker chases us away. The school has become state-owned, the souk of history has swallowed this too. But I leave, but with the strange sensation of being at home, protected by a single mercantile brotherhood, as if the bazaar were inhabited by Jews disguised as Muslims, a people of Zelig where the word "Levantine" suddenly becomes transparent.
המינהל העצמי
חבל רוג'בה איננו מדינה, והקו האידאולוגי אותו מובילה מפלגת ה-PYD המושפעת מהגותו של עבדוללה אג'לאן הוא של התנגדות למבנה המדינתי באמצעות המבנה שכונה על ידו 'דמוקרטיה קונפדרטיבית' ועומדת בראש קואליציית מפלגות המכונה 'התנועה לחברה דמוקרטית' (Tevgera Civaka Demokratîk - TEV-DEM) שהיא הכוח המוביל את מנגנוני המינהל העצמי. המבנה הדמוקרטי של המינהל העצמי הוא רב שכבתי, ומטרתו לקדם זרימת רעיונות והחלטות מלמטה למעלה, וחזרה אל השטח, וזאת על פי מעין חוקה שמהווה את המסמך המכונן של התנועה - 'החוזה החברתי של רוג'בה', שנחתם בינואר 2014. היחידה הקטנה ביותר שלה הן למעלה מ-4000 'קומונות' קטנות המייצגות רחוב או כפר קטן, השולחות נציגים ל'בית-עם' (Mala Gel) שכונתי או אזורי. בתי העם שולחים נציגיהם למועצה רחבה יותר ברמה העירונית, אשר בתורן – שולחות נציגים למועצת הקנטון. האוטונומיה כולה כוללת שלושה קנטונים (כובאני, עפרין וג'זירה), בכל אחד מהם מועצה בת 22 'שרים' הבוחרת שני יושבי ראש – גבר ואישה. לשלושת הקנטונים גוף מתאם המכונה Kordînasyon. מועצות הקנטונים גם מבקרות את החלטות והתנהלות המועצות הקטנות יותר הנכללות בתוכן, בהתאם ל'החוזה החברתי'[2].
רקע
האוכלוסייה הכורדית במזרח התיכון מחולקת בין מספר מדינות שונות, שבכל אחת מהן הם מיעוט. כורדים רבים לחמו למען עצמאות או אוטונומיה, אך לא הייתה כל תמיכה מצד הממשלות האזוריות או מכוחות חיצוניים לשינויים בגבולות האזוריים. האוטונומיה הכורדית בסוריה לצד האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק הם ההישגים המשמעותיים ביותר של האומה הכורדית לבדלנות.
אחרי כיבוש סינג'אר, טבח היזידים ושביית למעלה מ-7,000 נשים יזידיות כשפחות מין, עברו כוחות המדינה האסלאמית (דאעש) בספטמבר 2014 למתקפה על העיר כובאני, כבשו אותה ב-2 באוקטובר 2014 ובנוסף כבשו חלק גדול מהכפרים של המחוז המיושבים על ידי כורדים. ההתנגדות החזקה ביותר לכוחות המדינה האיסלאמית הייתה מצד תנועת הפועלות הכורדית (המפלגה הדמוקרטית המאוחדת- PYD) שהצליחו לכבוש חזרה את כובאני בינואר 2015. מאז דעיכת המדינה האיסלאמית, האיום העיקרי על קיומה של רוג'בה הוא הצבא הטורקי, אשר פלש לשטחה מספר פעמים במסגרת הסכסוך הכורדי-טורקי. בשנת 2018 כבשה טורקיה את העיר עפרין שבמערב רוג'בה (מבצע ענף זית).
גאוגרפיה ודמוגרפיה
חבל כורדיסטן הסורית משתרע על פני צפון סוריה והוא כולל פדרציה של שלושה אזורים אוטונומיים - קנטון כובאני וקנטון עפרין (חופפים חלקים ממחוז חלב הסורי לשעבר) וקנטון ג'זירה (החופף את מחוז אל-חסכה לשעבר); כמו כן, המיליציה של הממשל הכורדי האוטונומי למעשה שולטת על חלק צפוני של מחוז א-רקה הסורי החל מיוני 2015. רוב תושביו של חבל כורדיסטן הסורית הם כורדים (לרוב חילונים או מוסלמים מהזרם הסוני), וישנם מיעוטים אתנו-דתיים משמעותיים של אשורים נוצרים, ערבים מוסלמים (לרוב סונים), טורקמנים ויזידים. בהיעדרו של מפקד תושבים רשמי, ומפאת חוסר יציבות אזורית, האומדן הקיים למספר התושבים בחבל הכורדי בסוריה הוא כ-4 מיליון תושבים בשנת 2014. אולם המספר משתנה בקצב מהיר, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה.
התפתחויות אחרונות
באוקטובר 2019 הודיע נשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, על הוצאת הכוחות האמריקניים מצפון סוריה. במקביל פתחה טורקיה במתקפה על עמדות כורדיות, ומאות אלפי פליטים כורדים החלו להימלט מהאזור. במצוקתם ביקשו הכורדים את עזרת ממשלת סוריה, ובתיווך רוסי הושג הסכם לפיו חיילי אסד יוצבו בנקודות מפתח לאורך הגבול הטורקי.
טורקיה שאפה לחלץ הסכמה שבשתיקה מהרוסים והאמריקנים למבצע צבאי נוסף, כזה שיבצע נתח נוסף במרחב הגבול של סוריה עם טורקיה. מטרתה היא לא רק להרחיק בהדרגה את הכוחות הכורדיים מהגבול, אלא גם לפורר את הממשל האוטונומי לרסיסים קטנים ולמנוע שרוסים יצליחו לדחוף אותם להסכמות עם הנשיא בשאר אל-אסד.[3]
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
קישורים חיצוניים
- צור שיזף, מסע אל מפתנו של השטן, סרט מבט שני 2015
- רונאהי טי.וי. - רשת החדשות הרשמית של כורדיסטן הסורית
- אוריאל לוי, פמיניזם ושוויון בלב המזרח התיכון המדמם: סיפורה של האוטונומיה הכורדית בסוריה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 17 באוקטובר 2019
- אוריאל לוי, בצומת דרכים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 29 בדצמבר 2016
צבי בראל, גם לכורדים יש מלחמת אזרחים, באתר הארץ, 18 במרץ 2017- יונתן יעקבזון, ההאקר שיצא ללחום בדאעש, באתר הארץ, 7 במרץ 2018
- דור שלטון, בלב המזרח התיכון מתבצע הניסוי החברתי הרדיקלי ביותר של המאה ה-21, באתר הארץ, 16 במאי 2019
הערות שוליים
- ^ פרופ' עופרה בנג'יו. אל-מוניטור. לידתה של מדינה כורדית בסוריה. [1]
- ^ Barkhoda Dalir,The Experiment of the Rojava System in Grassroots Participatory Democracy: Its Theoretical Foundation, Structure, and Strategies, Quest Journals Journal of Research in Humanities and Social Science Volume 4 ~ Issue 11 (2016) pp: 80-88 ISSN(Online) : 2321-9467
- ^ אהוד יערי, צרות בצרורות: האינטרסים האמיתיים של ארדואן, באתר מאקו, 18 בנובמבר 2021
